ומי מאיתנו לא אוהב אגדות? זוהי אגדה טרגית למבוגרים בלבד שמעוררת ספקות ושאלות בלב הקורא. ומה צריך כדי שאישה חזקה כמו מדיאה תתפוצץ מכעס וקינאה ותחרוץ דין שלה , של בעלה וילדיה...וכל זאת מתוך בחירה, מתוך מודעות שלמה. בחירה לא מוסרית שזעזעה כל אדם ששמע את המחזה הטרגי.

חץ האהבה פגע בה ושמו יאסון מיון. ליבה היה מוכה תשוקה לחיזוריו. בשבילו גנבה את גיזת הזהב. עקרה לארץ נכריה ובגדה במשפחתה הגרעינית. אהב

Εὐριπίδης - Κύκλωψ


יש לי חיבה מיוחדת לתרבות יוון ורומי. אורפידס נחשב לאחד משלושת הטרגיקונים הגדולים שידעה תרבות זו. הספקתי לקרוא את שבעת המחזות ששרדו לאייסכילוס (מתוך כ-70) ואת שבעת המחזות ששרדו לסופוקלס (מתוך כ-120). עכשיו הגיע תורו של <mark>אוריפידס</mark>. אולי העובדה ש 19 מבין מחזותיו שרדו (מתוך כ-90) מעידה על הפופולריות שלו בזמנים ההם. התחלתי במחזה 'מדיאה' ועברתי ל'הקיקלופ'. מה שהפתיע אותי ולא הייתי

הייתי צריך לקרוא את זה לפני שהתחלתי את האוריסטיאה בהתחשב בכך שהמחזה מתאר אירועים שהתרחשו לפני כן והתניעו את עלילת הטרילוגיה ההיא, אבל נו שוין.. בכל זאת, טיפ לקוראי המחזות היווניים לעתיד; תקראו את זה לפני האוריסטיאה.

בכל מקרה, זה מחזה מצוין.
מוצגות כאן המון עמדות בנוגע למלחמת טרויה, מטענות על הפתטיות שבמלחמה כדי להחזיר אישה נואפת, עד לטענות על המאבק התרבותי וההגנתי שבה כנגד "הברברים". אהבתי א

"את, שבחביון העלים
מקננת בבית הזמרה,
אליך אני קוראת,
המופלאה במשוררים,
ציפור מרנינה שיר, זמיר הדמעות,
בואי, וברטט גרונך השחום
סלסלי בנהי עם קינותיי,
כשאשיר על מצוקות הלנה
ועל סבלן הנכמר של בנות טרויה
מיד היוונים תופסי החניתות,
ואיך חש במשוט ברברי על הים האפור
זה שהביא, הביא, אבוי, לבני פריאמוס
מספרטה אותך, הלנה, ככלה,
פריס חתן הזוועות,
שליח אפרודיטה.
יוונים רבים גוועו בחרב,
נרגמו ב

המחזה "מדיאה" נכתב לפני כ-2400 שנה, וזו אחת הסיבות שזה מדהים ממש עד כמה התרגום החדש מצליח להעביר תחושה של טקסט בן ימינו.

מדיאה ויאסון, בני-אצולה בקורינתוס שביוון העתיקה, הם זוג נשוי והורים לשני ילדים. עד כה חייהם התנהלו כשורה, אך המחזה מתחיל בידיעה שיאסון בגד באישתו והתחתן עם הנסיכה, בתו של המלך קראון השולט בקורינתוס.

מדיאה היא דמות פראית; היא מוצגת כמכשפה, כאישה חכמה ואלימה שבעבר דאגה לכך ש

מחזה חביב שקראתי לפני מס' שבועות ושכחתי לכתוב עליו כאן. סה"כ לא מהגדולים של <mark>אוריפידס</mark> אבל גם לא מהחלשים. מקום טוב קצת מעל הממוצע.
מה שראוי לציון כאן זה ה"אתאיזם" היחסי שהמחזה מגלה. כולל הרקלס עצמו שמביע ספק האם זאוס, אביו לכאורה, בכלל קיים, והאמירה החד משמעית שלו שהוא מעדיף את אביו האנושי מאשר את זאוס.

יש כאן תמונות מאוד קשות שאני בטוח שעשו רושם חזק על הבמה. מחזה שלדעתי כדאי לעבד עבור הקהל המוד

"דיברת בצדק, אך זה צדק מגונה"


מתוך שלושת הטרגיקנים היוונים שעבודותיהם שרדו, <mark>אוריפידס</mark> הוא האהוב עליי, וכך גם גרסתו למיתוס אלקטרה עובדת משמעותית יותר טוב מהגרסאות של סופוקלס ואייסכילוס, שביקרתי כאן בעבר.

את הגרסה הזו התחלתי לקרוא ממש ביום בו סיימתי את "אלקטרה" של סופוקלס" וסיימתי למחרת בבוקר, אז <mark>אוריפידס</mark> היה בתנאי פתיחה קשים איתי: לגרום לי להתעניין במיתוס שהרגע קראתי כבר גרסה אחרת שלו.

מה

"ילדת, הו, ארץ, ילדת פעם
מהנחש הפראי סמוק הציצה, שבט
שצץ משיניו, חרפה לתפארת לתבי"


לא יודע לגבי זה..

מצד אחד זה המחזה היווני הכי ארוך שקראתי ממה שזכור לי (כמעט 1,800 שורות. לרוב המחזות היוונים בסביבות האלף - אלף מאתיים שורות.) וזה בהחלט משפיע עליו לטובה; הוא גדול בהרגשה שלו, מכיל במידה רבה הרבה מתולדות בית אדיפוס באופן ממצה שדי מסכם את קורותיו, ולא מרגיש לרגע ארוך מדי או נגרר.

מצד ש

הקונספט גאוני (אני לא רוצה לפרט עליו כי זה יספיילר את "איפיגניה באוליס", שמתרחש לפני המחזה הזה וכדאי לקרואו לפני כן, כמו גם את "האורסטיאה", "אורסטס" ו"אלקטרה", שיכול להיות שקצת אספיילר בנוגע לסוף שלהם בטקסט הזה, כי בכל זאת, האירועים כאן מתרחשים אחריהם..), העולם החצי ברברי של העלילה מרתק, הדמויות מורכבות רגשית, והאירועים מובילים למתח וסקרנות גדולה.

אורסטס, דמות שלא באמת התחברתי אליה יותר מדי עד