ביקורת ספרותית על סוכריות מהשמיים מאת גיל חובב
ספר טוב

---

אוי, כמה בכיתי כשקראתי את "הבכור לבית אב"י", אי שם בשלהי כיתה ד' או ה'.
איזה ספר טרגי זה היה, כמה מחלות, מוות, ייסורי גוף ונפש.
את "אהבת איתמר" כבר לא קראתי, הוא יצא מאוחר מדי.
כבר הייתי בוגרת מדי לקריאת ספרי ילדים, וצעירה מכדי לחזור לקריאת ספרי ילדים.
אז נשארתי עם הטרגדיה, העצב, המוות והמחלות.

איזה מזל שקם נצר למשפחה המופלאה הזו וכתב את הספר המקסים הזה.
איזו מחווה יפה יותר אפשר לעשות למחיה השפה העברית מאשר כתיבת ספר בשפה הזו, שכבר מזמן שכחנו שהיה צריך פעם להחיות אותה?
ואיזו מחווה יפה יותר אפשר לעשות למשפחה שידעה כל כך הרבה סבל וצער, מאשר כתיבת ספר שכולו הומור, שאם יגרום לקורא להזיל דמעה - זה יהיה לרוב מרוב צחוק?
(ואני כותבת לרוב כי דווקא יש בספר הזה סיפור אחד שגרם לי להזיל דמעת כאב.
וההצלחה לשלב סיפור מרגש ונוגע ללב בספר שרובו קליל ומחוייך היא לגמרי לזכותו).

גם לספר הזה לא הייתי מגיעה ללא עזרת הסימניה.
מעבר לכך שההדים היחידים שהשם "גיל חובב" עורר בי, עד שקראתי כאן על הטרילוגיה שלו, היו זיכרון מעורפל של תוכניות בישול, הספר עצמו הוחבא משום מה בספריה שלנו בין מדפי ספרי הילדים.
אבל בזכות סימניה ידעתי שנתקלתי במציאה ואכן כשניגשתי לדלפק, הספרן הרים עיניים משתוממות ותהה איפה מצאתי את הספר, שאצלו במחשב מסומן כ"אבוד".

אז יש מתכונים בספר, אבל הוא לא ספר בישול.
יש בו סיפורים, אבל לא כולם בנויים ממש במתכונת של סיפור קצר. חלקם נוטים לגלוש לכיוונים שונים ולערבב בין סיפורים, בחלקם הפואנטה קצת חלשה, אבל זה לא משנה.
אלו סיפורים נהדרים, מצחיקים, נוגעים ללב, מעוררי רגשות נוסטלגיה לארץ ישראל הקטנה והישנה ולירושלים של פעם, גם אצל מי שטרם נולד כשאלו היו בשיא פריחתן.
הכוכבת העיקרית היא "מומה", סבתו של גיל חובב, הלוא היא לאה אבושדיד, אשתו של בנציון (איתמר) בן אב"י שהעברית המופלאה שלה אחראית לפחות לחצי מהחן של הספר.

גיל חובב מתייחס למשפחתו ובעיקר לעצמו בהמון הומור עצמי.
כשהוא מתאר את עצמו כ"ילד ירושלמי כחוש ופוזל אחד, שאיש לא בחר בו כשעשו כוחות בכדורגל" או "הקטן באמת קצת דביל. אין ברירה, הוא יהיה חייב להיות אקדמאי כדי להתפרנס" אפשר להאמין לו שיש שמץ של אמת בדברים, שכן פיתוח הומור עצמי הוא מיומנות חשובה עבור ילדים כחושים ופוזלים שאינם מאור הדור בכל הקשור לתחום הספורטיבי.
להיותו "דביל" או מסוגל להגיד "את הדברים המטומטמים ביותר ששמעה אוזן האדם הלבן במאה העשרים" קצת קשה יותר להאמין, אבל ייתכן שכתיבת ספרים מצחיקים על כל בני משפחתך המורחבת דורשת עוד העמקה ופיתוח מוגבר של ההומור העצמי כדי שתמיד תוכל לומר לבן המשפחה הנעלב התורן: "אבל תראה מה כתבתי על עצמי!"

ספר חמוד, משעשע ומומלץ. סוג של סוכריה בפני עצמו.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על סוכריות מהשמיים