ביקורת ספרותית על עשרים וארבע דלתות מאת גיל חובב
ספר טוב

---

אין לי מושג למה אהבתי אותו פחות מאת שני הקודמים לו. אמנם פחות בקמצוץ, בקורט, אבל פחות. הסיפורים המסופרים בספר הזה דומים מאד לסיפורים שסופרו בקודמיו. אותם גיבורים, אותו "ראש" ואותם מתכונים להכנת המנות של הסבתא שהם... איך לומר? לא ממש מעוררים תיאבון. אז למה אהבתי פחות?

בספרים הקודמים נראה כאילו הסיפורים נשפכו החוצה בלי מאמץ. הם פשוט סיפרו את עצמם וגיל חובב רק אסף אותם, ניער מהם אבק ואיפשר לכולם להיות שותפים לסיפור שהוא סיפר. הוא סיפר על אנשים, משפחה, עיר ועם שכל אחד - לא חשוב מאיזו עדה - יכול להזדהות איתם. הוא סיפר את זה בעברית מצוחצחת אבל לא "גבוהה" ולא פלצנית, ועם הרבה שאר-רוח ושפה מומצאת (מתחדשת...) בחוש הומור נפלא וביכולת כתיבה מרשימה ביותר. הוא סיפר על עיר שאינה נראית כמו העיר הקשה והאלימה של היום, הנושאת את אותו שם. באותה עיר (דמיונית?) היה מקום ליחסי שכנות (גם אם לפעמים הסתיימו במריבה הגונה) משפחה לא היתה לה פמיליה, אפשר היה לראות רעוּת גם אם הרֵעים לא היו בני אותה דת ואותו לאום. הוא סיפר על משחקי ילדים בחוץ שאפשר היה לדמיין אותם (אפילו כשהוא קרא לגוגואים ג'וג'עים...) ובעיקר - הוא לא התייחס לעצמו ברצינות, הבדיחות שלו היו על חשבונו, ואת האהבה לדמויותיו יכולת להרגיש ממש כמו שתרגיש שמש המחממת אותך בנועם ביום חורף קר וקודר.

הספר הזה עושה דבר דומה, אבל לא בדיוק. הוא מספר סיפורים אוהבים על הדמויות, אבל הסיפורים כבר יותר ארוכים, דורשים יותר הסבר, הוא קצת יותר מתאמץ הפעם, והתבשיל שרקח יצא בסדר גמור, אבל כבר לא הפיק ממני צחוקים בקצב של מכונת יריה, גם לא הנהוני הזדהות. הוא כתוב טוב, המון חוש הומור, יכולת סיפורית, גישה חיובית למכביר אבל זה לא אותו דבר.

כשיצא "עשרים וארבע דלתות" (שפותח סניור דלמונדו כשהוא סוגר איזה חלון) היה לי ברור שאקנה אותו, שיארח לחברה לשני קודמיו. בינתיים קראתי אותו. אין לי תלונות מיוחדות, אבל לא נראה לי שאקנה אותו. יש שיטה כמעט בדוקה לגבי טרילוגיות: הטוב ביותר הוא הראשון ("מטבח משפחתי" במקרה הזה) השני יהיה בסדר ("סוכריות מהשמיים" שהוא יותר מ"בסדר") והשלישי כבר התעייף קצת. לו היה לי שמץ של ראיית הנולד הייתי מוותרת ונשארת עם הטעם הנפלא של שני הראשונים.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על עשרים וארבע דלתות