ביקורת ספרותית על מטבח משפחתי - עמודים לספרות עברית # מאת גיל חובב
ספר טוב

---

ישנם כותבים שקריאת יצירתם מגרה בעיקר את חוש הרחמים. מצוין בהחלט בנושא זה הוא יהודה עמיחי כמובן, שקריאה של שיר אקראי שלו נוטעת בי רצון עז להושיב אותו ולהכין לו תה קמומיל. או נענע. איזה תה שירצה, באמת, המסכן. אמנם יש מסכנים מזויפים, כלומר שכנות מסכונתם שנויה במחלוקת, כגון עמוס עוז בספרו המלנכולי ביותר (נחשו לאיזה התכוונתי).
בשפה עשירה ובתיאורים חיים, מפליא גיל חובב לתאר את ילדותו המשונה ומשפחתו המיוחסת ביותר והמשוגעת עוד יותר. ומי שקרא בעניין את 'הבכור לבית אב"י' עב הכרס וחמור הסבר, יופתע מאוד לקרוא בספריו הקלילים והעליזים של גיל חובב את המשך עלילותיהם של אותם אנשים, עשרות שנים מאוחר יותר. קשה לקשר את 'מומה' הקפדנית והמרירה משהו עם אותה לאה הצעירה, העשירה והיפה אשר התאהבותו של בן-ציון (בנסיון) בה מתוארת באותו ספר אלמותי בקווים רומנטיים וציוריים הסותרים את המעשיות העולה מהתנהגותה כפי שפורש אותה נכדה בספריו. הפער מובן: דבורה עומר, על כל מעלותיה ומעמדה הבלתי מעורער כסופרת ישראלית מקובלת ביותר, לא נכחה באירועים אותם קיבלה על עצמה לתאר. על כן היה עליה לשלים את פערי ידיעתה בעזרת הדמיון וכישרון הכתיבה אשר לה. גיל חובב, לעומתה, לא נזקק לדמיון וכל שהיה עליו לעשות הוא לזמן את זיכרונותיו ולהמירם אל תוך הדף.
ניחוח התקופה ותבשילי משפחתו עולים מכל סיפורי גיל חובב עוטפים אותי בגעגוע עז לתקופה הזאת, אל אותם סיפורים אשר לא היה לי כל חלק בהם. זה כמובן אבסורדי, אני לא מתגעגעת לתקופה שהתרחשה טרם קיומי. ככל הנראה גם הייתי נחנקת מרוב התבשילים המתוארים בכזאת נוסטלגיה, מפאת אשכנזיותי הכרונית (בלי להעליב אף אחד. זה לא שזה לא טעים, אלא בוודאי חריף מדי). לקח לי קצת זמן להבין שהגעגוע העולה מכל אות ואות בספר הוא הגעגוע הבלעדי של הכותב. געגוע שעוצמתו כה חזקה עד שהוא נובע מעטו עד לנייר ומציף את הקורא, שמרוב עוצמת הרגש מנכס אותו לעצמו.
האמנם גיל חובב לא נזקק לדמיון בכתיבת זיכרונותיו? בטח שכן. הפירוט המופלא המאפיין את כל סיפוריו לא מותיר מקום לספק שבמקומות רבים, היה על הדמיון לגשר על השיכחה, ולפעמים גם לייפות, להחליק, להחליף או להמעיט בערכם של כמה זיכרונות קשים. אז אני מרחמת על גיל חובב, כלומר על איך שאני מבינה אותו מתוך סיפוריו. נזכר, מתגעגע, מתרפק, מתדפק על דלת העבר שלעולם לא תפתח, מתעקש לזכור את הזכרונות המוצלחים בלבד, נואש להחיות את קורביו המנוחים. ואם עברך נראה לך טוב כל כך, יפה כל כך, מושלם כל כך- לעולם לא תקבל הווה טוב מספיק.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על מטבח משפחתי - עמודים לספרות עברית #