אנדרומכה היא עוד חוליה טרגית בתלאות מלחמת טרויה. אוריפידס ממחיש כיצד המלחמה משבשת את מידות הצדק. ההגינות והחמלה. אנדרומכה, ששכלה את בעלה הקטור ואת בנה אסטיאנקס, הפכה לפילגשו של נאופטולמוס בן אכילס, וילדה לו בן. הרמיונה העקרה. אשת נאופטולמוס, שונאת את הפילגש מטרויה. כשבעלה עורך מסע לדלפי, היא מנסה בעזרת אביה מנלאוס לחסל את אנדרומכה ואת בנה. ברגע האחרון מופיע פלאוס הזקן. מציל את השניים ומגרש את מנלאוס. אלא שהמהפך גורר מהפך. אורסטס, שמזדמן למקום. נוטל את הרמיונה, שהיתה אשתו בעבר ונלקחה ממנו. בהזדמנות זו הוא מבטיח לה שיחסל את נאופטולמוס. ואכן, שליח שבא מדלפי מבשר לפלאוס שנכדו נרצח בידי אנשי דלפי בשעת הזבח. דומה שאין עוד תקווה לפלאוס ולביתו. אלא שעל גג הארמון מופיעה האלה תטיס. היא מבטיחה לפלאוס שנינו, בנה הניצול של אנדרומכה, ימלוך בתסליה ויקיים את שושלת איאקוס. ואשר לפלאוס. הוא יתאחד מחדש עם האלה ויחיה במחיצתה כבן אלמוות זה הספר העשרים וחמישה בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. המתרגם הוסיף מבוא והערות. וכן נספח ובו שירה של ספפו על חתונת אנדרומכה, ושלושה מזמורים מאת פינדרוס. הפאיאן השישי. האודה הנמאית השישית והאודה האיסתמית השביעית....

אפרודיטה, אלת האהבה, מענישה את העלם היפולטוס המתכחש לה. היא גורמת שתתאהב בו אמו החורגת פיידרה. בתסבוכת הטרגית מתאבדת פיידרה ומשאירה מכתב המאשים את היפולטוס בנסיון לאנסה. למקרא המכתב מקלל תסאוס את בנו. עקב כך היפולטוס נהרג, והאלה ארמטיס מגלה לתאסוס את שגגתו. זו הטרגדיה הארוטית המובהקת והיא שימשה כדגם לסנקה ולרסין. זהו ספר אחד-עשרי בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יוונים. המתרגם הוסיף מבוא נרחב והערות, וכן נספח תרגומים הכולל מבחר מקיף מן השירה הארוטית היוונית: משירי ארכילוכוס, מינמרמוס, סטסיכורוס, ספפו, איביקוס, אנקראון, תאוגניס, פיינדרוס ואייסכילוס....

הקבה משכלת את בנה פוליקסנה המועלית כקרבן על קבר אכילס, ובעצם אותו יום מגלה שבנה הקטן פולידורוס נרצח בידי ידיד המשפחה, פולימסטור. בעורמה ובאכזריות היא משיבה לפולימסטור מידה כנגד מידה, קוטלת את בניו לעיניו, ומעוורת אותו. זהו ספר עשירי בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יוונים. המתרגם הוסיף מבוא נרחב והערות, וכן נספח תרגומים הנוגעים לאוריפידס ולמחזה: קטעים מצפרדעים לאריסטופנס ומנאומו של ליסיאס כנגד מי שהביא לרצח אחיו....

המלך אגממנון נאלץ להקריב את בתו איפיגניה לאלה ארטמיס, כדי לאפשר לצי היווני להפליג לטרויה ולהחזיר לידי מנלאוס (אחי אגממנון) את אשתו הנמלטת הלנה. אי־היכולת להחליט ולהבדיל בין שיקולי המשפחה לשיקולי הפוליטיקה מטלטלת במשך בוקר אחד את כל גיבורי המחזה, והטלטלה הזאת חושפת את הבסיס האשלייתי והרטורי הן של המשפחה והן של הפוליטיקה. הטרגדיה איפיגניה באוליס נכתבה על־ידי אוריפידס בגלותו במקדוניה, בימיו האחרונים, והוצגה באתונה לאחר מותו. זהו הספר הרביעי בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. המתרגם הוסיף מבוא והערות וכן נספח תרגומים ובו "המנון הומרי לאפרודיטה" ומיצירות פינדרוס, אלקיוס וגורגיאס. המחזה מלווה גם בציורים יווניים מן התקופה....

בחורף שנת 416 לפנה"ס כבשו האתונאים את האי מֵלוֹס, הרגו את הגברים ומכרו לעבדים את הנשים והילדים. כעבור כמה חודשים העלה אוריפידס בחגיגות הדיוניסיה את המחזה "נשי טרויה". הרקע לטרגדיה הוא טרויה שנהרסה, ושעל חוֹפָהּ נותרו רק הנשים שיחולקו כשפחות וכפילגשים. לאחר מבוא, שבו האלים פוֹסֵיידוֹן ואַתֵנָה מתכננים את הרס הצי היווני כשיפליג הביתה, מופיעות בזו אחר זו הנשים: הֶקַבּה המלכה, שתהיה שפחת אודיסאוס; קַסַנדְרָה הנביאה, שנשלחת כפילגש לאַגַמֶמְנוֹן; ואַנְדְרוֹמַכֵה אשת הֶקטוֹר, שמובלת בעגלה עם בנה הקטן, ושנועדה להיות פילגש לבנו של מי שהרג את בעלה. כדי לא להשאיר צאצא לבית המלוכה לוקחים מידי אנדרומכה את בנה כדי להשליכו מעל החומות. הֶלֶנָה, שבגללה פרצה המלחמה, חוזרת לבעלה בכוח קסמי אֶרוֹס, ולעומת זאת הֶקַבּה והנשים קוברות את הילד, ובקינה יוצאות לספינות שייקחו אותן ליוון. "נשי טרויה" היא הטרגדיה המופתית על זוועות המלחמה, בדומה ל"אמא קוראז'" של ברטולט ברכט. זה הספר השלושים ושניים בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. לספר מצורפים מבוא, הערות ונספח, ובו קטעים מהטרגדיות "אלקסנדרוס" ו"פלמדס" מאת אוריפידס, וכן האודות הפיתיות השישית והשמינית וקטע משיר שבח מאת פִּינדָרוֹס....

בשעה שהרקלס יורד לשאול כדי להעלות את הכלב המפלצתי קרברוס, מחליט ליקוס, הרודן שהשתלט על תבי, להרוג את ילדי הרקלס, את אשתו ואת אביו. בשיא הייאוש מופיע הרקלס במפתיע, קוטל את ליקוס ומציל את בני משפחתו. אלא שברגע הישועה חל מהפך טראגי נורא. האלה הרה, העוינת את הרקלס, שולחת לביתו את ליסה, אלת הטירוף. בשעת הזבח החגיגי נתקף הגיבור בשיגעון והורג את אשתו ואת שלושת ילדיו, שאותם הציל קודם לכן. לאחר ששפיותו שבה מחליט הרקלס להתאבד, אך תסאוס נזעק לעזרתו כידיד, משכנע אותו שהעוז לחיות נעלה על העוז למות. זהו הספר העשרים ושניים בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. המתרגם הוסיף מבוא והערות, וכן נספח ובו קטע שיר של הליריקן סימונידס, שלוש אודות של פינדרוס הנוגעות למיתוס הרקלס, ואת האודה הידועה של בקכילידס שבה מסופר כיצד שלה תסאוס את טבעת מינוס ממצולות הים. ציור השער: כד, 490 לפנה"ס, צייר סיריסקוס, אוסף הספרייה הלאומית בפריס....

בחגיגות הדיוניסיות שנערכו באתונה הוצגו לצד טרגדיות וקומדיות גם מחזות סטירים, שהיו קרובים יותר בדפוסיהם לפולחן האל. ממחזות אלה שרד רק הקיקלופ, שבו מעבד אוריפידס את הסיפור הידוע מ"האודיסיאה". בדרכו חזרה מטרויה נקלע אודיסאוס עם עמיתיו אל מערת הקיקלופ פוליפמוס. לאחר שהקיקלופ צולה ואוכל צמד יוונים, משקה אותו אודיסאוס ביין, מעוור את עינו האחת, ומחלץ את היוונים ואת הסטירים (ששימשו כעבדי הקיקלופ). שילוב הסטירים, המקפצים כתיישים, סובאים ומנבלים את הפה, הוא שמעניק לסיפור זה צביון דיוניסי. מאידך, הקיקלופ הוא מחזה מאוחר של אוריפידס. ובו מהדהדים הרעיונות הסופיסטיים על הטבע לעומת מוסכמות התרבות....

אורסטס בן אגממנון, שגלה מארגוס כתינוק וגדל בחסות קרוביו בפוקיס, שב לעירו כדי לנקום ברוצחי אביו לרשת את השלטון. הוא פוגש בסתר את אלקטרה אחותו שאולצה להינשא לאיכר עני וגרה במקום נידח בהרים. בגירסה זו של אוריפידס למיתוס הנקמה, אלקטרה היא שמדרבנת את אחיה לפעול בניגוד למצפונו ולהרוג את אמו. לאחר הנקמה העקובה מדם מתחרטים האח והאחות על מעשה הנקמה ונפרדים בתחושה של ריק ואבסורד. באלקטרה של אוריפידס מתמקדת הטרגדיה בהרס המיתוס שמכונן את זהות האני ההרואי ואת עולם ערכיו. הגיבורים מגלים שהווייתם היא אשליה מיתית שממנה הם קונים חרות במחיר נורא. זהו הספר העשרים בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. המתרגם הוסיף מבוא והערות, וכן נספח תרגומי כתבים הנוגעים לארגוס ולספרטה: שירי טירטאיוס ואלקמאן, האודה האולימפית השביעית מאת פינדרוס ושני קטעים מההיסטוריה של הרודוטוס, העוסקים בערכי הספרטנים ובמאבק הגבורה שלהם בקרב תרמופילאיי....

איון נולד לנסיכה האתונאית קראוסה מהאל אפולון שאנס אותה. היא הפקירה אותו במערה וסברה שנטרף. אך התינוק הועבר לדלפי, וגדל במקדש כמשרת האל. קראוסה נישאה לקסותוס, אציל נוכרי שקיבל אותה כפרס על עזרתו הצבאית לאתונאים. לזוג לא נולדו ילדים, והם באים לדלפי כדי להתייעץ בעניין עם האל. האל מעוניין שלאיון יהיה אב, כדי שיקנה לו מעמד חוקי באתונה. הוא מנבא שכאשר יֵצא קסותוס מהמקדש יפגוש את בנו. קסותוס יוצא ופוגש את איון. הוא סבור שהבן הזה נולד לו כששכב פעם עם נערה בחגיגה דיוניסית. קראוסה חוששת שבנו של בעלה עלול לגזול את המלוכה. היא מנסה להרעיל את איון אך הקשר נכשל. איון אץ להרוג את קראוסה, שמוצאת מקלט ליד המזבח. ברגע זה מביאה הכוהנת את הסל שבו ננטש איון. קראוסה מזהה את הסל, וכך היא מגלה את בנה האבוד, והבן מכיר את אמו. זה הספר העשרים ושבעה בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. המתרגם הוסיף מבוא והערות, וכן ארבעה שירים של פינדרוס: האודה האולימפית החמישית, האודה האולימפית השלוש־עשרה, האודה הנמאית השלישית והאודה הפיתית העשירית....

הנחת היסוד של המחזה "אלקטרה" של אוריפידס היא: הריגה לשם נקמה אינה בהכרח מעשה גבורה. נקמת דם עלולה אף להסתיים באבדון עבור אלה שידיהם מגואלות בדם הנקמה. עלילת המחזה מבוססת על אותה פרשה נודעת של רצח-אם שלה נדרשו במחזותיהם אסכלוס, סופוקלס ואחרים. אולם בניגוד לגישתו של סופוקלס, למשל, המדגישה את ייסורי המצפון ההרואיים של גיבוריו המלכותיים, אוריפדס עוסק בבני-תמותה רגילים. לדברי סופוקלס עצמו, המצוטט ב"פואטיקה" לאריסטו, "אני מצייר בני אדם כפי שיאה להם להיות, בעוד אוריפדס מצייר אותם כמות שהם". אצל אוריפדס, איפוא, אין בני המלוכה זוכים להתייחסות של יראה, כבוד והערצה. נהפוך הוא: במקום להאדיר את מידותיהם ולהפכם לעל-אנושיים, מגמדם אוריפידס ביחס לאסונות שהם מחוללים. אך למרות זאת, הדרמה נותרת בעינה. אדרבה, היא נעשית מרגשת ונוקבת יותר שכן אנחנו, הצופים, מכירים את חולשותינו האנושיות מקרוב, בעוד שמכאוביהם וייסוריהם של בני מלכים רחוקים ונשגבים מאתנו. אם כן, השוני המשמעותי בטיפולו של אוריפידס בנושא מתבטא בעיקר בציור אופיין של הדמויות הפועלות. אֶלֶקְטְרָה, בתם של אַגָמֶמְנוֹן המת וזוגתו-רוצחתו קְלִיטֶמְנֶסְטְרָה, מצטיירת, הן בהליכותיה הן בהופעתה המוזנחת במכוון, כמסכנה "מוסמכת". "אלקטרה המסכנה" מכנים אותה, וכך היא רואה את עצמה. זעיר-בורגנית עד לשד עצמותיה, היא אנטי-נסיכה במלוא מובן הביטוי. נטולת מצפון ופרנואידית ללא תקנה, היא תעשה הכול כדי לסחוט דמעה מהזולת על מר גורלה. לרגע אינה נרתעת מתכנון הרצח של אִמה. אחיה אוֹרֶסְטֶס הוא סתם פרחח מוג לב וחסר ביטחון עצמי. במרוצת תכנון משימת רצח אמו, משימה שנכפתה עליו מגבוה, וגם בעצם ביצוע המעשה, נקלע הברנש ללבטים ומנסה להתחמק – לא מטעמי מצפון, חלילה, אלא מפחד לעורו הוא.חיסול אמו ובעלה מבוצע בברוטליות מזוויעה עקב השלומיאליות של המבצע, הפועל על-פי עצותיה הנמרצות של אחותו אלקטרה. קְלִיטֶמְנֶסְטְרָה המלכה-האם, מצטיירת במחזה כאשת חברה. בהקרבה מופגנת היא מתפנה מעיסוקיה החשובים כדי לערוך ביקור אצל נכדה שנולד, כביכול, זה עתה -- סיפור שבדתה אלקטרה מלבה. בליעת פיתיון זה שטמנה לה בִתה מובילה אותה אל מותה. השתלשלות האירועים מסמרי-השיער מתחוללת באווירה של הכנות לפסטיבלים וחגיגות. מכל מקום, בסיום המעשה נותרים על הבמה שני רוצחים צעירים הדומים לשתי בובות אומללות ומיותמות שאם השתעשעו אי-פעם בתקוות לעתיד זוהר, הנה חרב עליהם עולמם – כאילו בטעות. עד לאחרונה נתפס המחזה "אלקטרה" של אוריפידס כמעין תעלומה משום שאין הוא עולה בקנה אחד עם הדיעה המקובלת על אופים ההרואי של גיבורי הדרמה היוונית. נוכח אותה "תעלומה" הגעתי אני לעיבוד הזה דווקא מהטקסט עצמו -- בעיקר מקריאת תרגום אנגלי אמין. תפיסתי זו מתבססת כמו כן על מה שעלה בידי ללמוד על אוריפידס האדם בעתו. עד כמה שידוע, אוריפידס בימי חייו היה פחות נערץ בעיני הציבור מכפי שהיו בני זמנו אסכלוס וסופוקלס. אך למרבה הפלא, בין כל המחזות ששרדו בידינו מאז, דווקא מספר מחזותיו עולה על מספר מחזותיהם. אולי מעידה עובדה זו על כך שהמסר האוניברסלי הגלום ביצירותיו רב מאשר ביצירותיהם. יתכן שהוא מייצג דעת מיעוט שאינה מצליחה להגיע לידי ביטוי בזמן אמת. אוריפידס דגל בחופש-הדעת בעידן של שמרנות דתית, והיה איש-שלום בעת מלחמה – המלחמה הפלפונזית, שלא היתה שונה בהרבה מהמלחמה הממושכת שאנו, בישראל, חיים בימינו. נדמה לי שעיבוד זה של "אלקטרה" יכול להוות בסיס להצגה ישראלית – אולי למחזמר – ואם יוצג גם בעברית וגם בערבית, מה טוב. ולרי ארנון נוף ים, דצמבר 2008 "ממרחק אלפי שנים מפציע אלינו המחזה אלקטרה של אוריפידס והנהו דמוי-חנוך-לויני של ימינו בהיותו רצוף הַגְחָכָה של דמויות נשגבות וניפוץ סיסמאות מנופחות. ולמי תודה למי ברכה על כל זאת? לעיבודה המרענן של ולרי ארנון." יעל מדיני, סופרת ומבקרת ספרותית “קראתי בעניין רב את העיבוד המקורי מאד של ולרי ארנון למחזה אלקטרה של אוריפידס. התרשמתי מהגישה החדשנית והמאד מיוחדת. בהצלחה!” שושנה שני-לביא, שחקנית ...

מדיאה הוא אחד המחזות היווניים הפופולריים ביותר על במות התיאטרון בעולם. אופרות ויצירות מוזיקליות רבות מבוססות על סיפור המחזה, כמו גם הרבה סרטי קולנוע והפקות טלוויזיוניות. למעלה מ-2400 שנים עברו מאז הועלה המחזה לראשונה, ולאורך כל השנים האלה, עד היום, הסיפור על האישה הנבגדת ומסע הנקמה המחושב שלה מעורר בצופים ובקוראים רגשות קיצונים לכאן או לכאן. התרגום החדש של שמעון בוזגלו מתמקד במחזה כבסיס המילולי להצגת התאטרון, ולא כיצירה ספרותית גרידא, ונותן מקום מרכזי ללהט הרגשות – בלי כיסויי מליצה ומילים מעורפלות. שמעון בוזגלו פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון בהם, בשירותי הספרייה באלכסנדריה, ראה אור ב-2017. בוזגלו תרגם מבחר טרגדיות יווניות, בין השאר את אנטיגונה ואדיפוס המלך שראו אור בספרי עליית הגג. בוזגלו גם תרגם מבחר דיאלוגים מאת אפלטון, את הרומן הראשון בעולם, אסופה מהשירה הלירית היוונית במאה השביעית לפנה"ס, וקובץ בן שבעה כרכים הנותן ביטוי לסוגות השונות בשירה העתיקה של יוון ורומא....

בעימות בין בניו של אֶדיפּוּס ליד שערי תֵבַּי מובסים אנשי אַרגוֹס. שבעת גיבוריהם נהרגים, וקרֶאון, מלך תבי, מסרב לאפשר את קבורתם. אַדְרַסְטוֹס מלך אַרְגוֹס והאמהות השכולות באים כמבקשי חסות לאֶלֶאוּסִיס שבאַטִיקָה. הם מבקשים מהמלך תֵסֶאוּס שידאג לקבל את הגופות לשם קבורה. אַייתְרָה, אמו של תסאוס, משפיעה על בנה שייחלץ לעזרת ארגוס כדי לקיים את חוקי יוון, שמבטיחים את זכויות המתים. לאחר לבטים תסאוס מחליט לצאת ולקבל את הגופות בשכנוע או בכוח. לאחר שהתבנים מתעקשים, תסאוס גובר עליהם בקרב. בסיום המחזה גופות החללים מובאות ונשרפות סמוך למקדש אלאוסיס. אֶוּאַדנֵה, אלמנתו של קֶפֶּנֶאוּס, אחד מהמפקדים, מופיעה לפתע וקופצת מצוק אל מוקד השרפה של בעלה. ל"מבקשות החסות" יש מקום ייחודי בין טרגדיות אוריפידס שעסקו במלחמה. המחזה משקף את אירועי התקופה ואת מכלול הרעיונות והנושאים הפוליטיים, שנגעו למאבק ערי יוון ולעימות בין דמוקרטיה ובין שלטון היחיד או המעטים. יש בו מבע דרמתי לנושאים שבהם עסקו חכמי המאה החמישית לפנה"ס ואפלטון ואריסטו. "מבקשות החסות" הוא הספר השלושים וארבעה בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. לספר מצורפים מבוא, הערות ונספח, ובו האודה האולימפית הרביעית והאודות האיסתמיות השנייה והחמישית מאת פינדרוס. בכך נחתם תרגום מכלול אודות הניצחון של פינדרוס (שהובאו בנספחים בסדרה זו), ולכן מצורף גם מבחר מקטעי אודות שלו, שלא נשתמרו בשלמותן....

אֶוּרִיסְתֶאוּס מלך אַרגוֹס רודף את ילדי הֵרַקְלֵס מעיר לעיר כדי להורגם. בהנהגת אִיוֹלַאוֹס הישיש, אחיינו ועמיתו של הרקלס, מגיעים ילדי הרקלס כמבקשי חסות למקדש זאוס במרתון שבאַטיקָה. דֵמוֹפוֹן מלך אתונה נחלץ להגן על הנרדפים ומוכן להילחם למענם נגד צבא ארגוס. לפני הקרב נודע מפי הנביאים שהניצחון יושג רק אם יזבחו לפֶּרְסֶפוֹנֵה נערה בת אצילים. אחת מבנות הרקלס יוצאת מהמקדש ומתנדבת לשמש כקורבן. ואכן, במערכה מנצחים האתונאים. הרקלס, שהפך לאל, מתגלה עם אשתו, האלה הֵבֵּה (אלת הנעורים). הם מחזירים לאיולאוס את נעוריו, והוא רודף ולוכד את אוריסתאוס. במעמד הסיום הופכים הנרדפים לרודפים. אתונה, המכבדת את חוקי המלחמה, חסה על אוריסתאוס השבוי, בעוד אַלְקְמֵנֵה, אם הרקלס, מתעקשת להרוג אותו כנקמה. לפני מותו מגלה אוריסתאוס, שעל–פי נבואה של אפולון הוא ייקבר באתונה, וכגיבור מקומי יגן על העיר מפני צאצאיהם של ילדי הרקלס, כשיתקפו בעתיד את אתונה. בכך מתייחס המחזה ברגש פטריוטי לפלישת הספרטנים לאטיקה עם פרוץ המלחמה הפלופונסית. "ילדי הרקלס" הוא הספר השלושים ושישה בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. לספר מצורפים מבוא, הערות ונספח, ובו קטעי טרגדיות של אוריפידס שלא נשתמרו בשלמותן....

הטרגדיה "הלנה" היא גולת הכותרת של השירים והמחזות על הלנה, היפה בנשים, שבגללה פרצה מלחמת טרויה, שהיא גרעין המיתולוגיה והשירה היוונית. במחזה השנון, הקומי וההרפתקני הזה, אוריפידס הופך את המיתוס לחלוטין. הלנה לא היתה בטרויה, משום שפאריס קיבל צֶלם זהה לה שעשוי מענן, ובגלל הצלם הזה נלחמו יוונים בטרויאנים במשך עשר שנים, והעיר נהרסה. הלנה האמיתית הועברה בידי הרמס למצרים. מנלאוס, שמגיע למצרים כניצול מספינתו הטרופה, מוצא אותה, אך מעדיף להאמין שאשתו היא הצלם של הלנה שאותו הביא מטרויה. רק כשמבשרים לו שצלם הלנה עף והתפוגג באוויר שממנו נוצר, הוא מכיר בהלנה הנאמנה כבאשתו. אלא שתאוקלימנוס, מלך מצרים, מאוהב בהלנה ומתכוון לשאת אותה לאישה בכפייה. רק בזכות התושייה של הלנה ובעזרת הנביאה תאונואה, אחותו של המלך, מצליחים הלנה ומנלאוס להערים על תאוקלימנוס, ולשוב בשלום לביתם ביוון. זה הספר השלושים ואחד בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים. לספר מצורפים מבוא, הערות ונספח, ובו ההימנון ההומרי לאֵם האלים וארבעה שירים של פינדרוס: האודות הנמאיות השנייה, העשירית והאחת-עשרה, והאודה האיסתמית הראשונה....

בני אדיפוס, שאביהם קילל אותם, נלחמים על המלוכה בתֵבַּי. בעיר מולך אֶטֶאוֹקְלֵס, ופּוֹלִינֵייקֵס תוקף אותה בעזרת צבא אַרגוֹס. יוֹקַסְטֵה אמם מנסה לפשר ביניהם, אך ללא הצלחה. הנביא טֵיירֶסִיאַס פוסק, שרק אם יקריבו את מֶנוֹיְקֶאוּס, בן קְרֶאוֹן, תינצל העיר. קראון מנסה להציל את בנו, אך מנויקאוס מוליך אותו שולל ומשסף את גרונו. העיר ניצלת, אך בני אדיפוס מתעמתים והורגים איש את אחיו, ויוקסטה מתאבדת על גופותיהם. קראון, שתופס את השלטון, אוסר לקבור את פולינייקס ומגרש את אדיפוס מהעיר. אנטיגונה מודיעה שתקבור את אחיה, ויוצאת לגלות עם אביה העיוור. אוריפידס מסכם את מיתוס אדיפוס ובניו בחיזיון דרמתי מדהים בעוצמתו. תרגום "הנשים הפיניקיות" משלים את מפעל תרגום כל הטרגדיות היווניות. זהו הספר השלושים ושבעה בסדרת התרגומים של אהרן שבתאי למחזות יווניים, שכוללת גם את "עבודות וימים" להסיודוס. לספר מצורפים מבוא, הערות ונספח, ובו קטעים מארבע טרגדיות של אוריפידס שלא נשתמרו בשלמותן....