“••••



לפני חמש עשרה שנה בערך עשיתי טיול ארוך באירופה. זה לא היה טיול נוצץ במיוחד, הסתובבתי עם תרמיל גב במשקל 25 קילו שהסריח למרחוק, לא חלצתי נעליים במשך ימים שלמים, ישנתי בפה פעור על ספסלי פלסטיק נוקשים ברכבות לילה, אכלתי ארוחות זולות כאחרון פועלי הבניין, ולבשתי חולצות שהצווארון נגזר מהן ומכנסיים עם ציור מהוה של סטינג. היה די עלוב, אבל כיף נורא.
באחד הלילות מצאתי את עצמי באיזה גסטהאוס ברומא. בחורה קנדית שישנה איתי (ועם עוד תריסר אנשים) בחדר, הציעה לי להצטרף אליה לאחד הבארים בסביבה, לשתות איזה בירה. למה לא, חשבתי. הלכתי איתה, ככה, כמו שאני, עם טי שירט קרוע וסנטר עטור זיפים.
נכנסנו לפאב, קנינו בירה והתחלנו לקשקש, לא זוכר על מה. אחרי שלוש או ארבע דקות ניגש אלינו לשולחן בחור, מה זה חתיך, בחליפה, עניבה, נעליים מבריקות, טיפ טופ. באנגלית ומבטא מגוחך לחלוטין הוא מתחיל לדבר, בלי בושה או הקדמות מיותרות, עם הבחורה שלצידי, שפשוט התאפקה לא להתפוצץ מצחוק כי הוא פשוט דיבר כאילו הרגע עבר קורס מזורז ב״איך תתחיל עם בחורה ותגרום לה ליפול שדודה לרגליך בשישה שלבים פשוטים״. אני הרגשתי שאם אני אומר משהו או מחייך יותר מדי תקרה לי תאונה קטנה, אז שתקתי ובחצי עין בחנתי את הסיטואציה המשעשעת משהו ונצרתי אותה בלבי.
יש מצב שהבחור האיטלקי ההוא היה ג׳ורג׳יו פאלטי. כבר ב״אני הורג״, רב המכר המופרך הקודם שלו, הוא היה כל כך פאתטי, מופרז ומטופש, אבל חשבתי אז שיכול להיות שמדובר בעבודת תרגום לא מבריקה (שאגב, עשתה לא אחרת מאשר הגברת המלבבת בהחלט מורן אטיאס! ולא, אני לא צוחק).
אחרי עמוד או שניים מ״אני אלוהים״ - שגם השם הזה הוא פשוט קורע ואי אפשר לקרוא אותו בפונט המדמם הזה בלי להתגלגל מצחוק - עלעלתי בחזרה לעמוד הראשון כדי לראות מי תרגם ולמה, וראיתי שכנראה הספר הזה הוא תרגום מאנגלית של תרגום מאיטלקית, שזה כמו חיקוי של חיקוי, שזה... לא סימן טוב, לא למורן אטיאס (שעשתה כנראה עבודה לא רעה) ולא לג׳ורג׳יו פאלטי שהוא כנראה טמבל פאתטי, סופר גרוע שאשכרה מעיז לכתוב משפטים כמו ״היא הרשתה לעצמה לבכות רק כשהיא והאפלה הפכו לגוף אחד״. לא "אני אלוהים" - היו צריכים לקרוא לספר הזה "אוי, אלוהים".
הספר הזה הוא כזה עלבון לאינטיליגנציה, הוא כמו שיר פופ מזרחי אידיוטי וריקני במיוחד באורך של כמה מאות עמודים, שמנסה להשתמש בדרמה ברגישות של קונדיטור תתרן שמכין עוגה עם שבע כוסות סוכר. פתרון התעלומה כ ל כ ך מטומטם, שהייתי צריך לחזור לקרוא את העמוד ההוא שלוש פעמים כדי להשתכנע שזה באמת מה שכתוב.
לסיכום, הספר הזה באמת באמת רע. אסור לגעת בו עם חליפת אמודאים. לגבי הספרים הבאים של פאלטי, שאולי ייקראו בשמות: ״אני מפחיד״, ״אני משוגע״, ו״אני אברר איפה האלפרט הזה גר ואסדר לו נעליים מבטון״, אני מניח שעדיף להתרחק.


••••”

“ספר מתח שיכל להיות יותר טוב. מפוספס. הוא כתוב נכון ויש בו מספיק עומק בעלילה מבחינת האפשריות לפיתרון אבל לצערי סוף שלו הרס לו הכל.
הפיתרון הסופי של החקירה הוא אדיוטי על סף הלא הגיוני ולכן נשארתי עם טעם חמוץ.
ההתחלה היתה טובה, הציפיה היתה גבוהה וככל שהספר התקדם הבנתי שזה לא הולך לשום מקום טוב כי בעצם לא נוספו דמויות חדשות והכל כל הזמן הסתובב סביב אותם אנשים...זה רמז שהפיתרון הוא דבילי כנראה. צדקתי.
אין ספק שהמראה החיצוני של הכריכה מפתה, גורם לך להרגיש שיש פה משהו שונה...מיסטי יותר ולכן משכתי אותו מהמדף בספריה.
טעות. הכריכה עושה "בילד-אפ" לספר שבכלל לא מתממש.
אפשר לוותר”

“ונדל גונסון (האם זה שמו האמיתי??) חוזר לביתו מויטנאם ב- 1966 מצולק נפשית ופיזית מן המלחמה - איך זה קרה וכיצד התגלגל לשם - נא קראו בספר.

בניו יורק של היום סדרת פיצוצים גורמת למותם של עשרות מתושבי התפוח הגדול.

וויויאן לייט, היא שוטרת קשוחה, רווקה עם אחות שחולה באלצהיימר ואחיינית שעשתה שטות קשה, יוצאת יחד עם וייד ללכוד את המפגע.
וויד, בן למשפחה מיוחסת וצלם כושל לשעבר שזכה לתהילה זמנית בדמות פרס פוליצר (שגם נשלל ממנו על תמונת מלחמה שצילם אחיו המנוח רוברט.

האב מק'קיין , כומר בג'וי - מקום מקלט לנערים ממשפחות מצוקה, המאפשר להם לבטא עצמם ולחזור למוטב.
בג'וי גם נמצאת האחיינית של ויויאן.

האם יש קשר בין הסיפורים - כמובן שיש, האם הוא יוצר סיפור מרתק - ממש לא. יותר מדי רמיזות על הסוף גורמים לתחושה של בזבוז זמן.

ספר עם פוטנציאל מעולה שמרגישים שבוזבז”

“לקחתי את הספר מהספריה בעקבות המלצות של חברה. התחלה הייתה מבטיחה מאוד, איפשהו באמצע של הספר המתח התחיל לדעוך במקום להעלות, אבל הסוף השאיר אותי פעורת פה, במובן השלילי של המילה. לא תיארתי שניתן לסבך כל כך את הסוף. קראתי מספר פעמים את העמודים האחרונים כי התקשיתי להבין, אבל כאשר בסופו של דבר ,"נפל לי האסימון", התאכזבתי קשות.”