ביקורת ספרותית על הנוצה מאת ג'ורג'יו פאלֶטי
ספר טוב

---

נוצה קלה ברוח

כשלקחתי לידי את הספרון הקליל כנוצה, הנוצה, של ג'ורג'ו פאלטי, חשבתי לעצמי, שמראה נוצה במעופה מזכיר לי משהו שכבר ראיתי בעבר?

כך זה אצלי, שמו של ספר שטרם קראתי, מעורר בי לעיתים אסוציאציה לתמונת שנחרטה בזיכרוני בעבר. למרות שהגיתי בכך, לא הצלחתי לקשר בין שם הספר לתמונה קודמת.

וכמו שקורה לי לעתים, לפתע לאחר מספר ימים, נזכרתי בתמונה מתוך סרט, בה אדם בוגר יושב בתחנה בהמתנה לאוטובוס, ולפתע משב רוח מעיף סביבו נוצה, המסתחררת אל על.

לבטח ניחשתם, התמונה הזאת שייכת, כפתיחה וסיום לסרט האייקוני, פורסט גאמפ, שיצא לאקרנים ב- 1994, עם השחקן הבלתי נשכח טום הנקס, ובין השאר המטפורה השנייה שלו היא הריצה.

האם הנוצה של פלאטי מרמזת על כך שמדובר באותו מבט פורסט גאמפי, לחיי אדם אחד המתערבלים ומסתחררים כמעוף הנוצה בהשפעתם של האירועים הגדולים?

צפייה מוקדמת, היא לעיתים מסוכנת, אמרה רעייתי, בשעה שחלקנו בגעגוע את התמונה המשותפת שלנו מהסרט. וכעת אמרתי, אני מצפה ללכת בעקבות מעוף הנוצה בספרו של פאלטי.

וכך זה נפתח, "הנוצה הגיע, חותרת במעלה הרוח, איש לא נתן את דעתו על התופעה המשונה הזאת, גם לא הרוח"....

פורסט גאמפ, הוא הנוצה המסתחררת, באגדה האמריקאית, באמצעותו חווינו את האירועים הגדולים במחצית השנייה של המאה העשרים, מזדהים ומבינים דרכו את ההדדיות הקיימת בין האדם הקטן לאירועים הגדולים.

באגדה של פאלטי, אנחנו הופכים לנוצה הנישאת ברוח, לכאורה באקראיות גמורה, אך במחשבה עמוקה יותר, נדמה שקיים הגיון סמוי המנחה אותה במסעה לחמש תחנות, בהם היא עדה אילמת ולא נראית לאופן בו אנשים שונים, כל אחד מהם ממלא תפקיד שונה, כמלך המקבל החלטה על יציאה למלחמה, משום שהוא חפץ בניצחון ובכוח ולא חס על חייליו העומדים לשלם על כך בדמם, או חשמן המבקש מכומר כפרי לדאוג לתשלומי המס לכנסייה, בשם האלוהים, אפילו אם האיכרים ירעבו ללחם, וישנה רקדנית ווירטואוזית נערצת, אך חשוכת אהבה, וזונת צמרת שגברים נופלים לרגליה, ומשורר העומד מול דף ריק בחיפוש אחר המוזה החמקמקה, הם גיבורי האגדה.

הם צריכים לקבל החלטה שיש לה משמעות לחיי אחרים, או לחייהם. כל אחד מהם מבטא, תפיסה שונה בהוויה האנושית. מה מנחה אותם, האם חמדנות ואנוכית, ואולי אומללות היוצרת חוסר שביעות רצון מתמיד מהחיים. בהחלטות שלהם קיימת קלות בליתי נסבלת, הגורמת להם להמשיך לגרום סבל, ייסורים, צער ואובדן חיים לאחרים, או לעצמם.

הארציות והגשמיות בעולמנו, לא פעם גורמות לנו לעקוד את עצמנו, או את מי שנתון להשפעתנו, למקומות שיש בהם לכאורה תרבות נעלה, עמדת כוח והשפעה, אך הם לא פעם מנציחים אומללות ואטימות. אילו יכולנו להשתחרר מכבלים ולהיות כנוצה המתעופפת ברוח, קלת משקל, בעלת מבט על, נטולת אגו עצמי, היינו מגעים למקומות אחרים, בהם האופק רחב, וקנה המידה האנושי חומל.

פלאטי מספר סיפור פשוט על נוצה, שבאיזה אופן היא הזכירה לי סיפור חסדי הנראה פשוט, אך יש לו תחכום ותובנות עמוקות, המחייבות לחשוב היטב ולנסות באמצעות התחברות לעולם הרגשות הפנימי, הפחדים, התשוקות והחלומות, לנסות ולהתחבר לאמירה, הגדולה שהאגדה מנסה לומר לנו.

פלאטי כתב את הספר לפני מותו. יש בו אמירה האומרת, המוות הוא בזבוז, אך עצם היכולת שלנו להשלים עם קיומו, מאפשרת לנו לרגע להתנתק מהגשמיות ומהרוטינה היום יומית של חיינו, ולנסות להביט על העולם במבט נקי יותר בו קיימות, אנושית וחמלה אותם מייצגת הנוצה.

האם הנוצה מבטאת חלום אנושי לטוהר ולטוב, לעומת מציאות ארצית מדכדכת, הרוויה ברוע אין סופי ובכניעה לתשוקות אפלות ולפחדים. הספר הזה משאיר את המחשבה והבחירות שלנו לעצמנו, ובכך כוחו ויופיו הצנוע.

לאווירת האגדה, מוספים ציוריו של פאולו פרסו, המשולבים בדפי הספר והמרהיבים ביופיים.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על הנוצה