<mark>אלבר קאמי</mark>, פרט להיותו סופר, הוא גם הוגה דעות ומכאן שכל יצירותיו נקראות כאילו בא להביע הגותו בצורה כזו או אחרת.
הזר הוא סיפורו של מרסו, פקיד מכס באלז'יר, שכל חייו מבקש להדגיש ששום דבר לא חשוב והכל חסר משמעות. הוא פשוט חי את החיים עצמם ודי בזאת. קאמי אכן הצליח להציג חיים כפשוטם, וככל שנטרח לא נצליח למצוא משמעויות נסתרות. אין פשוט כחיים עצמם.
מרסו שב מקבורת אמו, קבורה בה לא בכה ולא הראה שום הלך רוח

זוהי קריאה שניה של הספר אותו קראתי בימי התיכון. אז הוא היה מרשים והיום הועם זוהרו על רקע מגפת הקורונה, אבל שווה לקרוא ולהשוות אז ועתה, אז שנות הארבעים של המאה העשרים באוראן, עיר על חוף ים באלג'יריה, עתה, 2021 כשהקורונה חובקת עולם.
ד"ר רייה, בשנות השלושים לחייו, עסוק כהרגלו בחוליו המתחלפים, עד שעכברושים מתים מובאים לתשומת לבו כשהם גוססים ומתים, סביב אפם תפרחת דם. קודם לכן נדיר היה לפגוש עכברוש גלו

ממרחק השנים, שבעים ושש לערך, "הזר" של <mark>אלבר קאמי</mark> הספיק כבר לצבור שכבת עור עבה, מחוטטת ומגוידת, בדומה לשכבות ארכיאולוגיות שמספרות את סיפורן של עידנים רבי תהפוכות, בכל המובנים, ולא רק משום שהוא עצמו, הסופר, היה מן הבולטים שבין הוגי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שכבר אבד עליהם הכלח, אלו שדבקו בגישה לפיה "הפילוסופיה הקיומית" מתחילה באדם הפרטי, החי, המרגיש והפועל, (כדוגמת שופנהאואר, ניטשה, קירקגור, סארט

בטח שמעתם על זה. זה שודר בחדשות: בבית חולים כלשהו בנהריה, למרבה הזוועה והגועל שחוו החולים בבית חולים זה, נראו יום אחד חולדות גדולות וחומות משוטטות להן באין מפריע בחדרם של החולים. חשוב להדגיש שהבית חולים הזה שבנהריה נחשב לבית חולים חשוב ומרכזי יחסית באיזור הצפון, ובפרט בגליל, והוא גם חדש בנוסף לכל, נפתח לא מזמן - ולמרות זאת, מכה של חולדות תקפה את אותו בית חולים (וזה מפתיע, כי אם הוא חדש ונפתח לא מז

נפילת הרץ

בחורף 77 התמלאתי עצב גדול, אהבתי הראשונה והמשמעותית באה לקיצה בצורה מכאיבה. השמאל איבד את השלטון במהפך, ואני שלמדתי בבית ברל, חשבתי שהשמיים נפלו. חלומי להיות רץ מקצועי החל מקרטע, סבלתי מפגיעות חוזרות ונשנות שבשרו על נפילתי הקרובה.

הנפילה שלי באותה שנה, מופיע בחלומותי, בהם אני רץ על קצה מצוק תלול, בהתרסה לכוחות הטבע ולפחדים האנושיים. הריצה גורמת לי עונג ומעניקה לי עצמה ממכרת, ולפ

ספרו של <mark>אלבר קאמי</mark> "הזר" הוא הספר השני ברצף שאני קורא על חריגים בחברה. באמת שלא התכוונתי לכך, פשוט כך יצא.

זהו סיפורו של מרסו, בחור צרפתי החי באלג'יר ועובד כפקיד. קאמי מתאר את מרסו כאדם חסר רגשות לחלוטין והדבר בא לידי ביטוי בכמה מקרים. אימו הולכת לעולמה ומרסו נוסע ללוות אותה בדרכה האחרונה, אך הדבר אינו סוחט ממנו כל תגובה רגשית ועל פי תיאורו של קאמי הוא נמצא בתוך האירוע הזה כאאוטסיידר לכל דבר וע

ספריו של <mark>אלבר קאמי</mark> זוכים להערכה רבה. הספר שלפנינו גרם לי רוב הזמן להבין הערכה זו, עד שבעשרים העמודים האחרונים חלה התפזרות טוטאלית, כך שסוף המונולוג לא היה לעניין.
ז'אן בטיסט קלמנס הוא עו"ד במקצועו. רוב הזמן עבד בפריז, הצליח בעבודתו וכאיש של מילים, הצליח גם בקרב נשים. אלא שעתה אינו נמצא בפריז וכעיר אלטרנטיבית לעיסוקו בחר באמסטרדם. במונולוג של כמאה עמודים, הוא מסביר ל"בן ארצי היקר" את שהתרחש עמו בע

<mark>אלבר קאמי</mark> חתן פרס נובל לספרות נולד ב-1913 באלג'יריה. ספרו זה אף הוא מתרחש בעיר החוף אוראן שבאלג'יריה, אותה מתאר קאמי כעיר מכוערת שאין בה שום דבר מיוחד. יום אחד מתחילים להופיע עכברושים גדולים ומתמוטטים מתים בהמוניהם ברחובות ובבתים, זמן קצר לאחר מכן אנשים מתחילים לחלות, תחילה הרופאים לא מזהים את המחלה, אך לאחר כמה ימים מתברר שמחלת הדבר תוקפת את העיר. העיר נכנסת לעוצר וסגר ומבודדת מפני העולם החיצון.

נתקלתי בספר הזה בחנות ספרים שמוכרת ספרים במבצעי הנחה והעותק הזה היה האחרון שנשאר להם . שמו של <mark>אלבר קאמי</mark> הסופר והפילוסוף מוכר לי היטב ואף קראתי את ספריו הידועים "הזר" ו"הדבר" בשפת המקור שלהם - בצרפתית.
אבל הספר הנ"ל הוא באמת יוצא-דופן. למעשה מדובר בטיוטא של ספר שכתב קאמי . טקסטים שהם רק חומר הגלם הבסיסי של הסיפור, מלווים בהערות המקוריות שכתב המחבר עבור עצמו למשל הוראות להרחבה בקטעים מסוימים ועוד ה