“אלבר קאמי חתן פרס נובל לספרות נולד ב-1913 באלג'יריה. ספרו זה אף הוא מתרחש בעיר החוף אוראן שבאלג'יריה, אותה מתאר קאמי כעיר מכוערת שאין בה שום דבר מיוחד. יום אחד מתחילים להופיע עכברושים גדולים ומתמוטטים מתים בהמוניהם ברחובות ובבתים, זמן קצר לאחר מכן אנשים מתחילים לחלות, תחילה הרופאים לא מזהים את המחלה, אך לאחר כמה ימים מתברר שמחלת הדבר תוקפת את העיר. העיר נכנסת לעוצר וסגר ומבודדת מפני העולם החיצון.

את עיקר הסיפור אנו שומעים מפי הרופא רייה המתאר את שעובר על עצמו, על מטופליו ועל העיר בזמן אמת תוך כדי התפרצות המחלה.
המחלה הולכת ומתחזקת, אנשים מתחילים למות, תחילה בודדים ומאוחר יותר בכמות.
הסיפור עוקב אחר התמודדות האדם בשלבים שונים של התפרצות המחלה וכיצד הוא מגיב ופועל לאתגרים העומדים מולו בכל שלב.

יש מספר דמויות בנוסף לרופא רייה המשמשות כבסיס לסיפור, בניהם עורך דין שמחפש לצאת בזמן הסגר כדי לחזור למשפחתו, אדם נוסף שניצל מנסיון התאבדות ופורח מחדש בזמן המחלה ועוד.

הסיפור קולח וכתוב היטב, מעניין לכל אורכו, אם כי מידי פעם מצאתי עצמי לא מרוכז שמבחינתי זה אומר שקטעים מסויימים לא הצליחו לתפוס מספיק את תשומת ליבי.”

“ספר על אובדן, על אומץ, על בחירה...
העיר האלג'ירית – צרפתית אוראן היא עיר רדומה, פסיבית, עצלה ותושביה עסוקים במחשבותיהם בעיקר בעשיית כסף. זהי עיר קולוניאלית, בימים בהם במערב שליטה על עמים וארצות אחרות הייתה מושא שבח וגאווה. כמובן, שכל גיבוריו של הספר הם Pied-Noir, דהיינו מתיישבים צרפתים לבנים, לא הילידים האלג'ירים שלא ממש נחשבו אז.

יום אביבי אחד מתחילות להופיע חולדות מתות ברחבי העיר. הן בכל מקום: בחצרות, בבתים במוסדות. גם מספר חתולי הרחוב מתמעט דרסטית. התושבים אינם מבינים מה פשר התופעה, אך למן ההתחלה אין היא נוגעת להם, פרט אולי לגועל שהם מרגישים כשהם נתקלים ביצורים האלה בכל מקום. אולי זה עניין של סניטציה? אולם מספר החולדות המתות מאמיר , כל פחי האשפה מלאים בהן, לא מספיקים לפנותן ודאגה מתחילה להופיע אצל חלק מבני העיר.


עד מהרה מתחיל המוות לגבות קורבנות גם מבני האדם. מופיעים חולים עם בלוטות נפוחות, מלאות מוגלה, הם מקיאים דם, קודחים מחום ועוזבים את העולם הזה בייסורים תוך מספר ימים.
הגיבור הראשי הוא הרופא הצעיר ברנאר רייֶֶֶה. נשוי לאישה חולנית , זמן קצר לפני תחילת המאורעות הוא שולח אותה לבית הבראה מחוץ לעיר ואימו באה לגור עמו במקומה, שלא יהיה לבד. הוא מהראשונים שמזהה את המחלה כדֶבֶר, אך השלטונות ממאנים לקרוא "לילד בשמו" בהתחלה, מסתירים את האמת מן התושבים (זה בטח מזכיר לנו משהו מימינו אנו) עד אשר מקרי המוות הולכים ומתרבים.


כשאין ברירה והמציאות טופחת על פני כולם, נכנסת העיר לסגר נוקשה, ננעלת – אין יוצא ואין בא. החולים (או החשודים כחולים) מופרדים מיקיריהם ונלקחים למתקני הסגר מיוחדים. האווירה בעיר נעשית קודרת ועצובה. לא עובר זמן רב ומתחילות בעיות באספקת מזון, אלכוהול ומוצרי צריכה בסיסיים.
בתוך כך, משמש הדֶבֶר כנייר לקמוס לנפשותיהם של בני האדם שבמצבי שגרה מצליחים להסתיר את מהותם. עד כמה הם ידבקו בערכיהם, בעקרונות שגיבשו במשך חייהם במצב של אי וודאות והיעדר מוצא? פרט לרייֶה, אנו מתוודעים לדמויות נוספות ברומן. למשל, רמבֶר, עיתונאי פריזאי שהגיע לאוראן במסגרת עבודתו. הוא שבוי בעיר הזאת, הוא מתענה מהמצב, כמה להתאחד עם אשתו הטרייה שהוא מפנטז וחושב עליה ללא הרף. הוא מחפש דרך מילוט, נפגש עם אנשים מפוקפקים, מתכנן בריחה. אולם הוא אינו יודע עד כמה הנסיבות עוד ישנו אותו... גראן, פקיד עירייה תימהוני וחברו האקסצנטרי קוטאר; ז'אן טארו – הרפתקן, נשמה חופשית שבא לאוראן ומצא בה את מקומו. אגב אין דמות נשית בולטת וחבל...


יש ביניהם כאלה שהמגפה עבורם היא כר פורה ליוזמה, לניסיון לארגן מאבק והתמודדות, יש אנשים ששוקעים בפסיביות נוכח הצער ותחושת חוסר האונים. הדֶבֶר גם מיטיב עם חלק מהאנשים, הוא מושיע אותם מאימת הדין או מאפשר להם להפיק רווח מהמצב, הם נהנים מחוסר התפקוד הזמני של המערכות.
ברומן קיים מרכיב אקזיסטנציאליסטי, כמצופה מקאמי. אולם הוא עדין, הרבה פחות מורגש מהוגים אחרים שמזוהים עם הזרם, כמו סארטר למשל.
אחד המאבקים הסמויים הבולטים שמתגלים בעלילה הוא למשל בין הכומר פנלו, הקורא לשים את מבטחנו באל ובו בלבד המייצג את הגישה המיסטית, הדתית לרייֶה המייצג את הרציונליזם. ניכר שהמחבר מצדד ברייה באופן מובהק. אולם ידה של הגישה הרציונלית אינה על העליונה בספר במפורש. המגפה מופיעה ושוככת כאילו מעצמה, לא תודות לתרופה שהומצאה או אמצעים שננקטו. יש מין דילמה מתמדת המנסה להכריע האם להיאבק או להיכנע? הבוחרים להיכנע קונים סוג של שקט ותחושת השלמה ואילו הנאבקים זוכים לתקווה מחודשת.
קאמי יודע ליצור תפאורה מתאימה, להעניק אופי לספר. עם זאת, לא מורגשת אותה אווירת נכאים, אנו לא חשים את עומק הכאב של התושבים החולים והמאבדים את יקיריהם, למרות תיאורים קשים פה ושם. בעניין הזה ציפיתי ליותר למשל. גם הדמויות, לפחות בחלקן "עציות", לא נוגעות מספיק.

הרומן מלא הרהורים פילוסופיים קיומיים ויש בהם כמה פנינים יפים. אם כי בחלקם מורגשת תמימות נערית של ממש. הוא כתוב בשפה יפה ועשירה (יש לציין לשבח את עבודת התרגום של אילנה המרמן), אך האווירה שלו קצת סמיכה, הקריאה לעיתים קשה ואינה זורמת. בכל אופן הספר לא ממש השאיר לי טעם של עוד לקאמי. הענקתי לו שלושה וחצי – ארבעה כוכבים.


האם ההתנגדות ברמה האנושית, האישית היא מתבקשת ויש לראותה ככורח המציאות? קאמי מותיר לנו לענות על כך כרצוננו. בעיניי, מטאפורת הפשיזם שמקובל לייחס לסיפור היא רק אפשרות אחת. בין אם מדובר במחלה ממשית, או חושך רוחני, ככל שהדבר אפשרי, עלינו לנסות למנוע את בוא הדֶבֶר. ואם הוא בכל זאת מופיע יש לקרוא לו בשמו באומץ וללא משוא פנים. כי אם לא נעשה זאת מה שיבוא עלינו והבאים אחרינו יש לו שם אחד – פורענות.”

“מגיפת הדבר פורצת בעיר אוראן. בהתחלה החולדות מפוזרות ברחבי העיר כאילו הן שקיות אשפה או מדוזות מתות על חוף הים, הן גוססות ומתות בהמוניהן ואחר כך נפטר אדון מישל הזקן, גופה מס' 1 לרשימה ונקודת מפנה חדה במדרון בדרך למטה ותחילותו של טבח גדול. טבח שלמרבה הפליאה לא בני האדם יזמו זה כנגד זה אלא החולדות.
בסופו של יום, דבר זה לא צחוק כי במהלך שנת 1831 שליט העיר בגדאד מרד בטורקים והטורקים בהוראתו של הסולטאן ערכו מצור על בגדאד וביסודו של עניין התפרצה שם מגיפת הדבר, מתו חמשת אלף איש באופן יום-יומי מתוך מאה וחמישים אלף תושבים באותו הזמן.
וכך גם בספר הזה, המספר גיבור עלום השם (לפחות בהתחלה) מספר אודות קורותיה של העיר במגיפה ואת יוזמתם המועילה ולפעמים חסרת התועלת של התושבים לנוכח הזוועות, על המאמץ לעמוד בפני המגיפה ולמגר אותה, על הדהירה חסרת השליטה כמעט אל עבר האסון האפל והקפיצה המטורפת אל עבר החלל הריק.

''ואכן, אחת התוצאות הבולטות ביותר של סגירת השערים הייתה הניתוק הפתאומי שנקלעו אליו אנשים שלא היו מוכנים לכך'' (עמוד 63).

קאמי הגדול ערך מחקר מקיף לפני כתיבת הספר הזה וקרא ספרים על מחלות ומה לא, ושלף מהשרוול את הספר המעניין והמטריד הזה שעכשיו נמכר כמו לחמניות טריות בארץ ובחו''ל. מומלץ לכל חובבי הדיסטופיות ולכולם, אהבתי.”

“בטח שמעתם על זה. זה שודר בחדשות: בבית חולים כלשהו בנהריה, למרבה הזוועה והגועל שחוו החולים בבית חולים זה, נראו יום אחד חולדות גדולות וחומות משוטטות להן באין מפריע בחדרם של החולים. חשוב להדגיש שהבית חולים הזה שבנהריה נחשב לבית חולים חשוב ומרכזי יחסית באיזור הצפון, ובפרט בגליל, והוא גם חדש בנוסף לכל, נפתח לא מזמן - ולמרות זאת, מכה של חולדות תקפה את אותו בית חולים (וזה מפתיע, כי אם הוא חדש ונפתח לא מזמן, אז מן הסתם הוא אמור להיות גם נקי וחף מחולדות ומכרסמים אחרים, לא? אחת על כמה וכמה כשמדובר בבית חולים מרכזי, עם יחסית הרבה חולים שבאים אליו), ואף אחד מצוות בית החולים, לא טרח לעשות שום דבר בנידון (רק החולים המסכנים עשו משהו בעניין: הם צווחו, צעקו, נגעלו ולבסוף, משראו שאף אחד לא מקשיב להם, גם צילמו ותיעדו) - 2 כתבות שודרו בנושא: הכתבה הראשונה הציגה את הנושא, ובסופה הראו את תגובת צוות בית החולים, שהבטיחו שהם יטפלו בבעיה. הכתבה השנייה חזרה אל אותו בית חולים בנהריה כדי לבדוק מה השתנה מאז, והתשובה הייתה שכלום. כלום לא השתנה מאז.
וכך, החולדות ממשיכות לשוטט להן ברחבי בית החולים, וממשיכות לזרוע בהלה בקרב החולים עד עצם היום הזה. ומי יודע מה יכול לקרות בהמשך, בעקבות הרשלנות הרפואית הזו.

ולמה אני בכלל מספר לכם על הכתבה? פשוט מאוד, כי כשקראתי את ההתחלה של הספר הזה, לא יכולתי שלא להיזכר בה.
הרומן מתרכז באוראן, עיר כלשהי באלז'יר שנראה שיש בה יותר צרפתים וספרדים מאשר ערבים מקומיים, שיום רגיל אחד, האנשים שחיים בעיר הזו, מגלים להפתעתם הרבה שחולדות גדולות וחומות משוטטות בה. הן משוטטות ברחובות, הן משוטטות בבתים, הן משוטטות בחנויות, הן משוטטות בבתי הספר, הן משוטטות בבתי המלון, הן משוטטות בבתי הכלא, וכן, הן משוטטות גם בבתי החולים. בכל מקום. ואיך האנשים שחיים בעיר, מגיבים לזה? ובכן, בהתחלה הם קצת נראים מופתעים, סקרנים, לא באמת יודעים מה לעשות - כי באמת, מי הם בכלל? אנשים פשוטים, שלא באמת יודעים מי זה לעזאזל האלבר קאמי הזה שמכניס להם פתאום, ללא כל התראה, חולדות גדולות וחומות לתסריט השליו והמשעמם של החיים שלהם - אז הם פשוט בוחרים שלא לעשות כלום (טוב, אולי חוץ מלהעביר את הסיפור עם החולדות מפה לאוזן ומפה לפה, עד שהוא מתפשט ברחבי העיר בקצב מהיר אף יותר מקצב התפשטותן של החולדות). הם כמעט ולא עושים כלום, בתקווה שזה מתישהו יעבור לבד, מעצמו, שכמו שזה הגיע ככה זה גם יעבור.

אני לא רוצה לאיים, אבל משהו נורא ואיום קורה בהמשך בעיר הזו. החולדות אמנם הולכות להן, אבל משהו אחר ולא פחות נורא בא במקומן: הדבר.
הדבר הוא מגיפה המונית והרסנית שהתפרצה מספר פעמים בהיסטוריה האנושית במקומות שונים על פני הגלובוס, ובכל אחת מהפעמים האלה היא הצליחה לגבות המון קורבנות, ועכשיו היא מגיעה גם לאוראן שבאלז'יר. הדבר, על פי איך שהוא מאופיין ברומן של אלבר קאמי, מתחיל לתקוף את החולים בעוצמה מסויימת, יש בהלה ופאניקה באוויר, אחר כך העוצמה פוחתת ונראה שזה מתחיל לעבור ושהחולה מתחיל סוף סוף להבריא, אולם באיזשהו שלב היא מתחילה פתאום לטפס במהירות, העוצמה שלה מתחילה לגבור על העוצמה ההתחלתית, ואז מגיע ה'בום', רגע המוות. לוקח זמן לתושבי העיר להודות שזה אכן דבר, ולא, נגיד, איזו מחלה אחרת והרסנית הרבה פחות, וכשהם מבינים, אז זה כבר נהיה קצת מאוחר מדי. כמו ב'על העיוורון' של ז'וז'ה סאראמאגו, שבהדרגה עוד ועוד אנשים מתחילים לאבד את הראייה שלהם, אז ככה זה גם פה: בהדרגה, עוד ועוד אנשים מתחילים לאבד את החיים שלהם בגלל המגיפה. קודם כל העניים והחלשים וכל אלה שאין להם מספיק כסף כדי להציל ת'תחת שלהם, כמו שמצוין בכריכה האחורית, אבל אחר כך גם כל השאר. המשותף לכל האנשים, זה שאף אחד לא יכול לעשות כמעט כלום, אפילו לא לצאת מהעיר, כי היא נמצאת במצור כתוצאה מהמצב - אפשר להיכנס אליה, אבל אי אפשר לצאת ממנה. הדבר קוטל, וגם ממשיך לקטול. כמעט ואין ניצולים. כל אחד יכול למות ממש בכל רגע נתון, וזה כולל גם את הדמויות הראשיות בספר. אז מה בכל זאת כן יש בספר הזה, מלבד עוד ועוד אנשים שמקפחים את חייהם בגלל המגיפה, בלי סוף? יש בו סיפור על האנשים הקטנים שחיים בעיר בזמן המגיפה, שלמרות הכל מנסים לחיות את החיים שלהם כמה שאפשר, ועל דמותו של המספר שמספר את סיפורם של תושבי העיר, מתבונן בהם מלמעלה ובוחן את מעשיהם ואת הדרך שבה הם בוחרים להתמודד עם המגיפה, מלווה במסר צורב על החברה ההומניסטית המערבית.

הייתה לי התלבטות בקשר לדירוג שאתן לספר. ההתלבטות הייתה בין 4 ל- 5 כוכבים. כי בכל זאת, למרות הכתיבה החדה, המדוייקת וצופנת הסוד של אלבר קאמי, שמיטיבה לתאר בצורה מוחשית ביותר כל מני סיטואציות שקורות בדרך כלל בזמן משבר כמו זה, שיש בה משהו ג'נטלמני צרפתי-אלג'יראי כזה, ולמרות סיפור העלילה המבעית והעוצמתי שהוא מספר לנו, היה משהו בספר הזה שעשה לי הרגשה של דיכאון - מין דיכאון מריר ואפור כזה, שתוקף אותי בדרך כלל כשאני קורא ספרי אסונות, כדוגמת 'על העיוורון'. לקרוא על אנשים מתים, על מגיפות, על חורבן, על עיר שמתפרקת לה לאט לאט ויחד עימה גם תושביה, לא עושה לי כל כך טוב, גם אם הספר עצמו, ואיך שהוא כתוב, הוא ממש ממש טוב.
אבל בסוף, כמו שאתם יכולים לראות, התרופה הצליחה לגבור על תופעות הלוואי שלה, ולמרות הכל היא הצליחה בסופו של דבר לתת לי את מבוקשי: ספר מצויין שנהניתי לקרוא, מאוד סיפרותי באופיו (לא פלא שאחותי הגדולה למדה אותו לבגרות), עמוק, פילוסופי, מעורר מחשבה, לעתים גם מרגש וחודר ללב ולנשמה, שאמנם בהתחלה הרגשתי שאופיין של הדמויות בספר לא שונה בהרבה מאופיין של דמויות מספרים אחרים שקראתי, ונראה היה שכל תפקידן של הדמויות בספרו של קאמי הוא להיות דמויות ולא יותר מזה, ושפשוט מזכירים את שמם קצת יותר פעמים מאת שמם של שאר תושבי העיר והם נמצאים יותר במרכז וזה הכל, אבל בהמשך עברתי יחד איתם סוג של תהליך שבמהלכו הצלחתי להתחבר אליהם בצורה ממש חזקה ובסופו הם אף הפכו לחלק בלתי נפרד מהתפאורה הייחודית של הספר, ובנוסף לכל, זה גם ספר שב - 270 עמודים בלבד מצליח לתאר את המיקרוקוסמוס של האנושות כולה באמצעות מסווה של סיפור אפוקליפטי והרסני. ולכן, 5 כוכבים.

תגידו, הספקתם להתחסן כבר נגד שפעת החזירים? אני כן. אמרו שהחיסונים לשפעת אזלו. דיברו על זה בחדשות. פשוט קטסטרופה.”