בטח שמעתם על זה. זה שודר בחדשות: בבית חולים כלשהו בנהריה, למרבה הזוועה והגועל שחוו החולים בבית חולים זה, נראו יום אחד חולדות גדולות וחומות משוטטות להן באין מפריע בחדרם של החולים. חשוב להדגיש שהבית חולים הזה שבנהריה נחשב לבית חולים חשוב ומרכזי יחסית באיזור הצפון, ובפרט בגליל, והוא גם חדש בנוסף לכל, נפתח לא מזמן - ולמרות זאת, מכה של חולדות תקפה את אותו בית חולים (וזה מפתיע, כי אם הוא חדש ונפתח לא מזמן, אז מן הסתם הוא אמור להיות גם נקי וחף מחולדות ומכרסמים אחרים, לא? אחת על כמה וכמה כשמדובר בבית חולים מרכזי, עם יחסית הרבה חולים שבאים אליו), ואף אחד מצוות בית החולים, לא טרח לעשות שום דבר בנידון (רק החולים המסכנים עשו משהו בעניין: הם צווחו, צעקו, נגעלו ולבסוף, משראו שאף אחד לא מקשיב להם, גם צילמו ותיעדו) - 2 כתבות שודרו בנושא: הכתבה הראשונה הציגה את הנושא, ובסופה הראו את תגובת צוות בית החולים, שהבטיחו שהם יטפלו בבעיה. הכתבה השנייה חזרה אל אותו בית חולים בנהריה כדי לבדוק מה השתנה מאז, והתשובה הייתה שכלום. כלום לא השתנה מאז.
וכך, החולדות ממשיכות לשוטט להן ברחבי בית החולים, וממשיכות לזרוע בהלה בקרב החולים עד עצם היום הזה. ומי יודע מה יכול לקרות בהמשך, בעקבות הרשלנות הרפואית הזו.
ולמה אני בכלל מספר לכם על הכתבה? פשוט מאוד, כי כשקראתי את ההתחלה של הספר הזה, לא יכולתי שלא להיזכר בה.
הרומן מתרכז באוראן, עיר כלשהי באלז'יר שנראה שיש בה יותר צרפתים וספרדים מאשר ערבים מקומיים, שיום רגיל אחד, האנשים שחיים בעיר הזו, מגלים להפתעתם הרבה שחולדות גדולות וחומות משוטטות בה. הן משוטטות ברחובות, הן משוטטות בבתים, הן משוטטות בחנויות, הן משוטטות בבתי הספר, הן משוטטות בבתי המלון, הן משוטטות בבתי הכלא, וכן, הן משוטטות גם בבתי החולים. בכל מקום. ואיך האנשים שחיים בעיר, מגיבים לזה? ובכן, בהתחלה הם קצת נראים מופתעים, סקרנים, לא באמת יודעים מה לעשות - כי באמת, מי הם בכלל? אנשים פשוטים, שלא באמת יודעים מי זה לעזאזל האלבר קאמי הזה שמכניס להם פתאום, ללא כל התראה, חולדות גדולות וחומות לתסריט השליו והמשעמם של החיים שלהם - אז הם פשוט בוחרים שלא לעשות כלום (טוב, אולי חוץ מלהעביר את הסיפור עם החולדות מפה לאוזן ומפה לפה, עד שהוא מתפשט ברחבי העיר בקצב מהיר אף יותר מקצב התפשטותן של החולדות). הם כמעט ולא עושים כלום, בתקווה שזה מתישהו יעבור לבד, מעצמו, שכמו שזה הגיע ככה זה גם יעבור.
אני לא רוצה לאיים, אבל משהו נורא ואיום קורה בהמשך בעיר הזו. החולדות אמנם הולכות להן, אבל משהו אחר ולא פחות נורא בא במקומן: הדבר.
הדבר הוא מגיפה המונית והרסנית שהתפרצה מספר פעמים בהיסטוריה האנושית במקומות שונים על פני הגלובוס, ובכל אחת מהפעמים האלה היא הצליחה לגבות המון קורבנות, ועכשיו היא מגיעה גם לאוראן שבאלז'יר. הדבר, על פי איך שהוא מאופיין ברומן של אלבר קאמי, מתחיל לתקוף את החולים בעוצמה מסויימת, יש בהלה ופאניקה באוויר, אחר כך העוצמה פוחתת ונראה שזה מתחיל לעבור ושהחולה מתחיל סוף סוף להבריא, אולם באיזשהו שלב היא מתחילה פתאום לטפס במהירות, העוצמה שלה מתחילה לגבור על העוצמה ההתחלתית, ואז מגיע ה'בום', רגע המוות. לוקח זמן לתושבי העיר להודות שזה אכן דבר, ולא, נגיד, איזו מחלה אחרת והרסנית הרבה פחות, וכשהם מבינים, אז זה כבר נהיה קצת מאוחר מדי. כמו ב'על העיוורון' של ז'וז'ה סאראמאגו, שבהדרגה עוד ועוד אנשים מתחילים לאבד את הראייה שלהם, אז ככה זה גם פה: בהדרגה, עוד ועוד אנשים מתחילים לאבד את החיים שלהם בגלל המגיפה. קודם כל העניים והחלשים וכל אלה שאין להם מספיק כסף כדי להציל ת'תחת שלהם, כמו שמצוין בכריכה האחורית, אבל אחר כך גם כל השאר. המשותף לכל האנשים, זה שאף אחד לא יכול לעשות כמעט כלום, אפילו לא לצאת מהעיר, כי היא נמצאת במצור כתוצאה מהמצב - אפשר להיכנס אליה, אבל אי אפשר לצאת ממנה. הדבר קוטל, וגם ממשיך לקטול. כמעט ואין ניצולים. כל אחד יכול למות ממש בכל רגע נתון, וזה כולל גם את הדמויות הראשיות בספר. אז מה בכל זאת כן יש בספר הזה, מלבד עוד ועוד אנשים שמקפחים את חייהם בגלל המגיפה, בלי סוף? יש בו סיפור על האנשים הקטנים שחיים בעיר בזמן המגיפה, שלמרות הכל מנסים לחיות את החיים שלהם כמה שאפשר, ועל דמותו של המספר שמספר את סיפורם של תושבי העיר, מתבונן בהם מלמעלה ובוחן את מעשיהם ואת הדרך שבה הם בוחרים להתמודד עם המגיפה, מלווה במסר צורב על החברה ההומניסטית המערבית.
הייתה לי התלבטות בקשר לדירוג שאתן לספר. ההתלבטות הייתה בין 4 ל- 5 כוכבים. כי בכל זאת, למרות הכתיבה החדה, המדוייקת וצופנת הסוד של אלבר קאמי, שמיטיבה לתאר בצורה מוחשית ביותר כל מני סיטואציות שקורות בדרך כלל בזמן משבר כמו זה, שיש בה משהו ג'נטלמני צרפתי-אלג'יראי כזה, ולמרות סיפור העלילה המבעית והעוצמתי שהוא מספר לנו, היה משהו בספר הזה שעשה לי הרגשה של דיכאון - מין דיכאון מריר ואפור כזה, שתוקף אותי בדרך כלל כשאני קורא ספרי אסונות, כדוגמת 'על העיוורון'. לקרוא על אנשים מתים, על מגיפות, על חורבן, על עיר שמתפרקת לה לאט לאט ויחד עימה גם תושביה, לא עושה לי כל כך טוב, גם אם הספר עצמו, ואיך שהוא כתוב, הוא ממש ממש טוב.
אבל בסוף, כמו שאתם יכולים לראות, התרופה הצליחה לגבור על תופעות הלוואי שלה, ולמרות הכל היא הצליחה בסופו של דבר לתת לי את מבוקשי: ספר מצויין שנהניתי לקרוא, מאוד סיפרותי באופיו (לא פלא שאחותי הגדולה למדה אותו לבגרות), עמוק, פילוסופי, מעורר מחשבה, לעתים גם מרגש וחודר ללב ולנשמה, שאמנם בהתחלה הרגשתי שאופיין של הדמויות בספר לא שונה בהרבה מאופיין של דמויות מספרים אחרים שקראתי, ונראה היה שכל תפקידן של הדמויות בספרו של קאמי הוא להיות דמויות ולא יותר מזה, ושפשוט מזכירים את שמם קצת יותר פעמים מאת שמם של שאר תושבי העיר והם נמצאים יותר במרכז וזה הכל, אבל בהמשך עברתי יחד איתם סוג של תהליך שבמהלכו הצלחתי להתחבר אליהם בצורה ממש חזקה ובסופו הם אף הפכו לחלק בלתי נפרד מהתפאורה הייחודית של הספר, ובנוסף לכל, זה גם ספר שב - 270 עמודים בלבד מצליח לתאר את המיקרוקוסמוס של האנושות כולה באמצעות מסווה של סיפור אפוקליפטי והרסני. ולכן, 5 כוכבים.
תגידו, הספקתם להתחסן כבר נגד שפעת החזירים? אני כן. אמרו שהחיסונים לשפעת אזלו. דיברו על זה בחדשות. פשוט קטסטרופה.
![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)
