ספר וואו,
ספרון קטן בגודל של A5 ש<mark>יהונתן גפן</mark> מספר על עצמו, מתקופת הילדות שלו אם כל מיני הגיגים, ודברים עד כתיבת ספר זה.

קניתי אותו ברכישה הגדולה שלי מכנרת זמורה... אבל, בספר זה אנחנו בעצם מכירים את יהונתן מנקודת מבט אישית שלו, לא האדם כפי שמסופר במדיה..
בספר זה אנחנו מבינים איך בוערת בו אש המשורר ואש הכותב, הוא מתאר את עצמו כמו כותר הספר, הילד הכותב. בכל הספר הוא לא כותב שהוא מכפר נהלל, אלא, מ

עשיתי 14 יום תקופת התנסות ב"סטוריטל" וזה הספר הראשון שצד את עיני אז האזנתי לו.

מדובר בספר ביוגרפי-רכילותי, שכן רוב הדמויות הן בגדר "סלבס" והדמויות עליהן היו כותבים במדורי הרכילות של שנות ה- 60 עד ה- 80, בעיקר ב"העולם הזה" של אורי אבנרי או ב"לאישה"..

יחד עם זאת, מדובר גם במעין מסמך היסטורי. <mark>גפן</mark>, כישרוני שכמותו, שיודע את מלאכת הכתיבה, מיפה את התקופות הנ"ל, בעיקר את המקומות המדוברים בת"א (ע"ע

בכתיבה כנה ומרגשת, ספוגה בדכדוך קיומי ואדי אלכוהול מספר <mark>יהונתן גפן</mark> על המאפיינים המרכיבים את נפשו כמשורר, סופר, ואלכוהוליסט. באנקדוטות קצרות מחייו המתובלות בשברי משפטים , פסוקי שירה וציטוטים רבים הוא מנסה לעמוד על טיבה של הספרות והשירה בחיינו. הקסם מצוי בשפע בספרון הקטן הזה, כמו גם הומור מריר, צדקנות פוליטית והברקות ספרותיות. יותר מכל אלה מצליח גפן לעשות את מה שמעטים מצליחים וזה לעורר השראה. ספר נה

"אשה יקרה" ל<mark>יהונתן גפן</mark>
מאת: משה מאלר
באיזמל מנתחים חד, דוקרני ופולשני מנתח הסופר <mark>יהונתן גפן</mark>, בכשרונו הרב, את שנות ילדותו, את סובביו ובעיקר את הוריו. בספרו החדש יותר, שזה עתה ראה אור, "הילד הכותב", מודה יהונתן שאמנם כל סופר – מוצלח או מוצלח פחות – נוטה להשליך קיתונות של ביקורת לעבר הוריו שגידלוהו ולתאר בהרחבה את ילדותו הקשה. והנה גפן עושה זאת גם הוא, ובגדול, בספרו "אשה יקרה". אותה אשה יקרה היא אמ

קניתי אותו בהחלטה של רגע, כי אני לא קוראת שירים, ושירי אהבה עושים לי פריחה. חשבתי "בכל זאת <mark>יהונתן גפן</mark>!" וחשבתי גם שהציור על הכריכה - זה שאתם רואים כאן - אולי רומז על ספר ילדים. כשהוא הגיע - ספרון קטן, יותר חוברת מספר, עם דפים מצהיבים ועבים כמו שפעם היו מדפיסים ספרים, עם פונט קטנטן ומנוקד ועם ציור כריכה לגמרי אחר - המו"ל כנראה חשב שהבת שלו מציירת יפה. יש בו הקדשה לעדי שב 31.12.82 היה לה יום הולדת,

<mark>יהונתן גפן</mark> איננו.
כשהייתי בת חמש הייתי מאוהבת בו, ולא בגלל "הכבש השישה עשר", אלא בגלל "מכתבים למערכת" (לא בדיוק משהו שילדה בת חמש צריכה לשמוע, אבל אצלנו בבית לא כל-כך האמינו בתקליטי ילדים).
את "שיני חלב" או "רומן בוסר" קראתי בפעם הראשונה בתחילת התיכון, ואחר-כך קראתי אותו אולי עשר פעמים. זה היה גם הספר שבעזרתו הצלחתי לשכנע את אחי הצעיר להתחיל לקרוא ספרים, וזה עבד, וזה עובד עד היום.
ברומן הביוגרפ

במהלך הקריאה בספר חשבתי שאכתוב עליו שהוא טוב, נוקב, חושפני, מתחשבן, אבל אחרי שסיימתי לקרוא אותו התלבטתי מה לכתוב עליו
(לקח לי כיומים לכתוב את חוות הדעת הזו...) כי באיזשהו שלב הוא קצת העיק לי ומכורח זה שהתחלתי והגעתי ליותר ממחצית ממנו - המשכתי לקרוא אותו.

הספר חושף, אם כן, את <mark>יהונתן גפן</mark>, בגוף ראשון ומאוד כן לגבי משפחתו (הוא אחיין של משה דיין, בן דוד לאסי דיין ורות דיין...) ובעיקר לגבי אימו. הא

אני בדרך כלל לא קוראת ספרות עברית למבוגרים. אבל חלק (קטן מדי!) מספרות הילדים שנכתבה פה היא לא פחות ממופלאה, ויכלה להיכתב רק פה. כמו שאתם יודעים, אפשר לתרגם משפה לשפה: אבל להעביר באמת את רוח הדברים - זה קשה ולעתים בלתי אפשרי.

<mark>יהונתן גפן</mark> הוא אחד הכותבים לילדים שאני אוהבת. הוא אינו נגוע בצורך המעצבן "לחנך את הדור הצעיר" ולא מוכרח שיהיה מוסר השכל לסיפוריו. הוא כותב מגובה העיניים של ילד (אני יודעת

"בפברואר 65', כשהתגייסתי לצנחנים, בן שבע-עשרה וחצי וכבר ארוז למוות, מטר ושישים עם נעליים (אדומות!), עדיין לא מתגלח, עם טרנזיסטור זעיר ושחור, לא תליתי את עצמי על עמוד בכיכר השמוק ולא השתגעתי לגמרי בטירונות המשפילה עם המם-כפים הסדיסטים והעונשים הקולקטיביים שהפכו את בסיס הטירונים בעמק חפר מבושם הפרדסים לגולאג, רק בגלל שידעתי שהביטלס איתי, והם לא יעזבו אותי פה ושם ובכל מקום." (עמוד 66)

בספרו "חומר