“את הספר הזה לא קראתי בתור ילדה, וזה מה שכנראה נותן לביקורת איזה טוויסט. מהסתכלות בוגרת הספר קצת מרתיע אותי, לא אשקר. או כמו שהאבא הרופא אריאל אומר כאן כל הזמן "אני פעם שיקרתי לך?" עודף כנות זה לפעמים גס רוח אבל כאן זה מתאים, בעיקר כשהבן היחיד המוזכר בסיפור כבן נורמלי אוהב לעשות גרפסים ואף מתבקש לכך. נכון, האיורים מאוד חמודים, השפה היא "יונתן גפנית" מצחיקה, לכאורה הכול כרגיל... זה נראה, כמו שכתוב על הכריכה האחורית, ספר חדש (לשעתו) של מחבר "הכבש השישה עשר"... "שירים שענת אוהבת במיוחד"... ועוד ועוד. אבל יש פה משהו אפל בין השורות, עכשיו אחרי שאני יודעת שיונתן גפן סבל מפוסט טראומה מסתדרים לי הדברים אחרת, ואני לא יכולה לקרוא את זה כמו את השירים של הכבש השישה עשר, שאותם באמת ראיתי באופן תמים. אין לי דרך אחרת להסביר את חווית הילדות המתוארת חוץ מהזנחה הורית: ילדה מתארחת אצל חברתה ואף אחד לא יודע מתי ההורים הולכים לבוא לקחת אותה, לאף אחד גם לא אכפת. כולם עסוקים בדודה החולה. באמת שניסיתי להתעלם מזה ולהתרכז בצד הטוב, אבל כל האינטראקציה בין ילדים למבוגרים היא נטולת אמון. אם לצטט את המילים המדויקות מהספר: "אולי יש לי אלרגיה למורות." שום דבר שקורה לא כזה משנה, המבוגרים מוכיחים/מפנקים ילדים כל הזמן... ההורים לא מעירים להם אם הם עושים תספורות מוזרות אחד לשני או מחזיקים בכיס נחש. המורים מעירים על כל דבר ובעיקר חוסר ידע בגיאוגרפיה, וכל דבר שקורה לילד לא נבחן בעיניהם מבחינה רגשית אלא רק כהזדמנות חינוכית. זה הזכיר לי בקטע לא טוב את הסיפורים של אמי על ילדותה המוקדמת בקיבוץ של פעם, איך הם למשל ברחו מבית הילדים, ורק נהג האוטובוס שם לב שמשהו מוזר מתרחש והיה שם לעצור אותם לעבור לעיר אחרת... או עקבו אחרי איש מוזר בלי שהמבוגרים הסבירו להם שחלק מהאנשים עשויים להתנהג שונה.”

“הספר מקסים ומשעשע. הוא מספר על ורד וקרן בנות התשע. יום אחד בתחילת הקיץ באה קרן יחד עם הוריה הספרים לורד בשביל להתארח אצל ורד למשך חופשת הקיץ כי הוריה נוסעים לחו"ל להתפרסם שם בעבודה שלהם, ספרות. הם באים לורד שמים את קרן, לא אומרים מתי יחזרו והולכים. אוי נראה לי שסיפרתי יותר מדי. טוב משהו אחד קטנטן: ורד שחרחרה גבוהה ורזה וקרן שמנמונת ובלונדינית. אהבתי את הספר מאוד כי הוא מרגש ויפה מאוד קריאה מהנה חמניה.”

“הספר "אלרגיה " הוא אבן דרך בילדותי . קראתי אותו כמה וכמה פעמים , ובכל פעם מצאתי בו נקודת אור אחרת. הוא מספר על חברות אמיצה , על הזמן שלוקח לילדים להסתגל למצבים חדשים , ועל העצב כאשר לוקחים לילד את הדבר החשוב בחייו . הוא ספר פשוט ומלא חן , מקסים ומשעשע .”

“איום ונורא. אני זוכר שבתור ילד קראתי אותו פעם או פעמיים ולא הבנתי בכלל על מה מדברים. משעמם וחסר עלילה או מוסר השכל. לא ספר שתרצו לתת לילדה שלכם לקרוא.”

“את הספר הזה לא קראתי בתור ילדה, וזה מה שכנראה נותן לביקורת איזה טוויסט. מהסתכלות בוגרת הספר קצת מרתיע אותי, לא אשקר. או כמו שהאבא הרופא אריאל אומר כאן כל הזמן "אני פעם שיקרתי לך?" עודף כנות זה לפעמים גס רוח אבל כאן זה מתאים, בעיקר כשהבן היחיד המוזכר בסיפור כבן נורמלי אוהב לעשות גרפסים ואף מתבקש לכך. נכון, האיורים מאוד חמודים, השפה היא "יונתן גפנית" מצחיקה, לכאורה הכול כרגיל... זה נראה, כמו שכתוב על הכריכה האחורית, ספר חדש (לשעתו) של מחבר "הכבש השישה עשר"... "שירים שענת אוהבת במיוחד"... ועוד ועוד. אבל יש פה משהו אפל בין השורות, עכשיו אחרי שאני יודעת שיונתן גפן סבל מפוסט טראומה מסתדרים לי הדברים אחרת, ואני לא יכולה לקרוא את זה כמו את השירים של הכבש השישה עשר, שאותם באמת ראיתי באופן תמים. אין לי דרך אחרת להסביר את חווית הילדות המתוארת חוץ מהזנחה הורית: ילדה מתארחת אצל חברתה ואף אחד לא יודע מתי ההורים הולכים לבוא לקחת אותה, לאף אחד גם לא אכפת. כולם עסוקים בדודה החולה. באמת שניסיתי להתעלם מזה ולהתרכז בצד הטוב, אבל כל האינטראקציה בין ילדים למבוגרים היא נטולת אמון. אם לצטט את המילים המדויקות מהספר: "אולי יש לי אלרגיה למורות." שום דבר שקורה לא כזה משנה, המבוגרים מוכיחים/מפנקים ילדים כל הזמן... ההורים לא מעירים להם אם הם עושים תספורות מוזרות אחד לשני או מחזיקים בכיס נחש. המורים מעירים על כל דבר ובעיקר חוסר ידע בגיאוגרפיה, וכל דבר שקורה לילד לא נבחן בעיניהם מבחינה רגשית אלא רק כהזדמנות חינוכית. זה הזכיר לי בקטע לא טוב את הסיפורים של אמי על ילדותה המוקדמת בקיבוץ של פעם, איך הם למשל ברחו מבית הילדים, ורק נהג האוטובוס שם לב שמשהו מוזר מתרחש והיה שם לעצור אותם לעבור לעיר אחרת... או עקבו אחרי איש מוזר בלי שהמבוגרים הסבירו להם שחלק מהאנשים עשויים להתנהג שונה.”

“הספר מקסים ומשעשע. הוא מספר על ורד וקרן בנות התשע. יום אחד בתחילת הקיץ באה קרן יחד עם הוריה הספרים לורד בשביל להתארח אצל ורד למשך חופשת הקיץ כי הוריה נוסעים לחו"ל להתפרסם שם בעבודה שלהם, ספרות. הם באים לורד שמים את קרן, לא אומרים מתי יחזרו והולכים. אוי נראה לי שסיפרתי יותר מדי. טוב משהו אחד קטנטן: ורד שחרחרה גבוהה ורזה וקרן שמנמונת ובלונדינית. אהבתי את הספר מאוד כי הוא מרגש ויפה מאוד קריאה מהנה חמניה.”

“הספר "אלרגיה " הוא אבן דרך בילדותי . קראתי אותו כמה וכמה פעמים , ובכל פעם מצאתי בו נקודת אור אחרת. הוא מספר על חברות אמיצה , על הזמן שלוקח לילדים להסתגל למצבים חדשים , ועל העצב כאשר לוקחים לילד את הדבר החשוב בחייו . הוא ספר פשוט ומלא חן , מקסים ומשעשע .”

“איום ונורא. אני זוכר שבתור ילד קראתי אותו פעם או פעמיים ולא הבנתי בכלל על מה מדברים. משעמם וחסר עלילה או מוסר השכל. לא ספר שתרצו לתת לילדה שלכם לקרוא.”