הייתי בשנות העשרה, כשטסתי בפעם הראשונה בחיי, לגרמנייה במשלחת ספורט של בני נוער, עם שתי גופיות ריצה מבד כותנה, בכדי להתארח במועדון אתלטי העל, באייר לברקוזן, לגרמנים הייתה זאת אפש<mark>רות</mark> לכפרה, ועבורי אפש<mark>רות</mark> להרגיש אווירת חוץ לארץ, בצילם של אלופי עולם, הסדר שהיה מצוין לכולם.

כך חשה, פאטי ציירת נופים ישראלית, שקיומה מתנהל במאבק הישרדותי תמידי, המקבלת הצעה להתארח בבית אמנים גרמני כפרי, הבעיה היא שהאי

צללים כסיפור חיים

נכנסתי בלילה לכנסיה עתיקה, מרהיבה ביופייה בעיירה, בשם אובידוס, שבה חותנו מלכי פורטוגל הילדים בימי הביניים, הקשבתי לשירת אקפלה נפלאה, וחיפשתי על הקיר ליד המזבח, את תמונתה של ציירת פורטוגזית ידועה, אך לא הצלחתי לאתרה, בין התמונות הרבות. דחיקתה בין תמונות ציירים גברים, מבטאת את מצבם של ציי<mark>רות</mark> הדו<mark>רות</mark> הקודמים, שהתמודדו עם מקצוע בעייתי, ובנוסף היו מופלות לרעה מעצם היותן נשים, ולכן

ספר אהוב ואבוד

יש ספרים שלמרות שקראתי אותם לפני שנים רבות, הם זכורים לי באופן בלתי נשכח כטקסט חיי. כך הוא הספר חסדי הלילה של מרגריטה אותו כתבה <mark>רות אלמוג</mark>, בו קראתי לפני שנים רבות.

אין לי מושג מדוע חיפשתי אותו לפני מספר שבועות בספרייתי, אך לשווא, עד שמצאתי אותו באקראי במחסן בו עשתי סדר. איך לתאר מפגש ביני לבין ספר אובד, זהו מסוג המקרים שלא תמיד מוצאים להם מילים נכונות. ולכן בעצם ספרתי לעצמי מה

גן העדן האבוד

<mark>רות אלמוג</mark> הסופרת, מלווה אותי לאורך חיי, מספרה הראשון חסדי הלילה של מרגריטה, אותו קראתי בילדותי, והוא עדיין חרוט בזיכרוני כספר שהותיר בי התרגשות מרובה.

את סיפרה, החיים ראיתי בערמת הספרים החדשים, וחשבתי שאולי מדובר בחשבון נפש לחייה, כיורם קניוק שכתב את בא בימים, מה שגרם לי לציפייה גדולה ומעוררת התרגשות.

אלמוג כותבת בעברית נפלאה, יודעת לספר סיפור מרתק, בו שזורים פרקי חיים איש

שריקה כמעגל חיים

בלילותיי הלבנים ההולכים ומתארכים ככול שחולפות שנותיי, אני מהרהר בחיי שהיו, ובאילו שלא יהיו. ברגעים דוממים, אני מספר לעצמי שוב את סיפורי חיי הראשונים, צנועים ומשמעותיים, כשברים של זיכרונות, כרסיסי תמונות רחוקות, שעוד מעט יימוגו, ויעלמו לתהום השכחה.

לעתים אני רואה תמונה מוחשית מגן הילדים שלי, דף לבן עליו ערבלתי צבעים, כחול ואדום, שהפכו לכתם סגול שלבש ופשט צורה. מראה שהציף אות

לבושתי אני כותב, שזו פעם הראשונה שאני קורא ספר של <mark>רות אלמוג</mark>! וגם זה לגמרי במקרה. אמנם הכרתי את שמה של <mark>רות אלמוג</mark> בכתבותיה כעיתונאית בעיתון הארץ ותמיד נהניתי לקרוא אותה אבל זוהי פעם ראשונה והפתעה מאוד נעימה מבחינתי לקרוא ספר שלה!
מסתבר שאין שום קשר בין פירסומו של סופר ישראלי לבין טיב כתיבתו! כי לדעתי כתיבתה של אלמוג איננה נופלת במאום מכתיבתם של טובי הסופרים הישראלים!
הופתעתי לדעת שאלמוג כתבה ספרים

מדובר כאן בספר סיפורים, שבעיניי, המרתקים יותר הם אלו המבוססים על זיכרונות. <mark>רות אלמוג</mark> היא בת להורים יוצאי גרמניה היא נולדה בארץ בשנות השלושים והסיפורים הראשונים שבספר, רובם מזמן ילדותה ונערותה, נותנים לנו תמונה מאוד מעניינת כיצד נראו החיים בארץ בזמן המנדט הבריטי. גם אם ברוב המקרים של הסיפורים הגיבורה היא "הילדה" ומה שקרה לה מסופר ע"י המספרת "היודעת כל" הרי די ברור הוא ש"הילדה", היא <mark>רות אלמוג</mark> עצמה.

קודם כל, שם נהדר לקובץ סיפורים. כאן מאוגדים סיפורים רבים של <mark>רות אלמוג</mark>, סופרת אמיצה ובעיני פורצת דרך. אני לא רוצה להכליל ולכתוב שהסיפורים של <mark>רות אלמוג</mark> עוסקים בנושא מסוים או ששיש דמיון בין דרך הסיפור, לדעתי אלמוג היא סופרת מגוונת שקראה הרבה ורואים את זה. אפשר בהחלט לומר שברוב הסיפורים יש משהו אוטוביוגרפי והילדות היא אכן מאורע שחוזרים אליו בסיפורים, אבל הילדות חוזרת אצל סופרים רבים. השאלה היא איך. בכ

פעם לא חשבתי שיש דבר כזה ספ<mark>רות</mark> נוער. כנערה לא קראתי ספרי נוער, אלא את הספרים מהספרייה של הוריי. בלעתי את הספרים של דיומא, דה מופאסן, תיאודור דרייזר, ז'ורז' סאנד ובעיותיהם של בני שלוש עשרה, ארבע עשרה וחמש עשרה לא עניינו אותי כלל וכלל, הרי היו לי מספיק בעיות התבג<mark>רות</mark> משל עצמי, אז מי צריך לקרוא על זה אם אפשר לברוח למחוזות אחרים.
בתי אמנם רק בת שבע, אך היא תולעת ספרים אמיתית ותאבונה הספ<mark>רות</mark>י הולך ופרו