ביקורת ספרותית על שריקת האוקרינה מאת רות אלמוג
ספר טוב

---

שריקה כמעגל חיים

בלילותיי הלבנים ההולכים ומתארכים ככול שחולפות שנותיי, אני מהרהר בחיי שהיו, ובאילו שלא יהיו. ברגעים דוממים, אני מספר לעצמי שוב את סיפורי חיי הראשונים, צנועים ומשמעותיים, כשברים של זיכרונות, כרסיסי תמונות רחוקות, שעוד מעט יימוגו, ויעלמו לתהום השכחה.

לעתים אני רואה תמונה מוחשית מגן הילדים שלי, דף לבן עליו ערבלתי צבעים, כחול ואדום, שהפכו לכתם סגול שלבש ופשט צורה. מראה שהציף אותי בתחושות של הפתעה ועונג. שנים רבות לאחר מכן פירשתי באמצעות הזיכרון הזה את פנימיותי, שהיא כמו צבע אדום סוער, הממוסך בכחול מגונן וקר, המעניק לי תחושת שליטה וריסון. כעת אני מהרהר, לו רק יכולתי, לנהוג מדי פעם אחרת, ולהעז להחצין את עצמי כצבע האדום הבוהק המבקש לא פעם לפרוץ החוצה מעומקי הסמויים ?

אל שברי זיכרונותיי, פורצים מדי פעם מחשבותיי, וחלומותיי הקטנים. עבר, הווה ועתיד חבוקים אצלי יחד, כמו עץ צומח התלוי באחיזת שורשיו באדמה. אני מספר את שורשי ועדיין חולם לגעת ברקיע.

חלומות קטנים נרקמים בלילותיי, לעלות עוד פעם אחת לתבור בריצה, ולחזות ממנו בשמש הגוועת, ולחוש בסגירת מעגל חיים. לבקר במוזיאון ואן גוך המחודש באמסטרדם, לספוג לתוכי את יופיו של שדה החמניות שיעורר בי אהבות ישנות, שחשבתי כי אבדו לעד.

רות אלמוג מספרת את חייה כרסיסי תמונות רחוקות, כבת להורים רופאים מגרמניה, שהיגרו למושבה פתח תיקווה, עקורי שורשים. מהגרים ששרדו בלבנט בשלהי המנדט הבריטי ותחילת המדינה, כעת כבוגרת היא מביטה על חייה כשורשים, ומספרת את חלומותיה, וביעותיה.

האוקרינה, השראת הספר, היא כלי שריקה קטן, עתיק דמוי ביצה. האוויר המהדהד בתוכו כעולם פנימי, כל פתח משלושת פתחיו, מפיק צליל שונה, מסמל תקופת חיים שונה של אלמוג. כך שלושת חלקיו של הספר, ילדות, נעורים ובגרות, זקנה וחלומות.

הזיכרון האישי לציור הראשון שלי, מדגים את הרובד העמוק בסיפוריה הקצרים של רות אלמוג. באמצעותם היא נוגעת בעולמה הפנימי, בתת מודע, כסמלים המפענחים משמעויות חיים. אלמוג מחברת בין תקופות חיים, כמסע שיש בו התחלה וסוף הנעלם לאופק מתפוגג.

חלק מתמונות ילדותה של אלמוג, הם ממש תמונות ילדותי, כילדים שהחליקו במורד הכביש באמצעות ארגז לו חוברו, ארבעה קוגלרים - גלגלים הנעים על מיסבים. אלמוג נעה באמצעות האסוציאציות שהסיפור הזה יוצר, ומחפשת קשר והסבר, לקורקינט שאביה לא עשה לה, אלא ביקש לעשות לאחיה. כשמת, לא היה עוד מי שיעשה.

אלמוג כתבה ביוגרפיה קצרה, כך היא בספריה האחרים, בחלקם היא כותבת את הביוגרפיה הסמויה שלה, מציבה חידות לקורא ומאתגרת אותו לחשוב, משנה נושאים וסגנון. גם הספר הזה הוא סוג של ביוגרפיה החולפת על פני החיים כולם, כמעגל חיים שלם, ילדות, נעורים ובגרות, ולבסוף את החלק האחרון צריך לראות כהשלמה עם תהליך הזיקנה, ולא בהכרח כחלום. אלמוג מדברת על העץ מול חלונה, " עכשיו פרשה הצהוב בעלי העץ משדרתם. הם גוועים, כלומר: הולכים ומתים מלבם. הוא כול הנוף שלי. " (עמוד - 142).

החלק השלישי, הוא הנועז ביותר, הניסויי, והסוריאליסטי, זה שמדבר על החורבן והאובדן שהזיקנה יוצרת, הפחד מאובדן הזהות, ומהיכולת להתמצא במרחב. אלמוג בספרה האחרון עורכת חשבון נפש, נוקב ועצוב : " כל חיי חכיתי לנקף, ( חיבוט - מילה נפלאה ). עכשיו אני חושבת שבעצם לא ידעתי לחיות, שהחמצתי את החיים, וליבי נחמץ ..." (עמוד - 158).

אלמוג במשפטים קצרים, צנועים, וצלולים כבדולח, הצליחה לגעת בעולמי, לעורר בי זיכרונות רחוקים, וגרמה לי לחשוב על חלומותיי הצנועים. חשתי תחושה נפלאה לספר הזה, שהעניק לי רגעים של אמת, עצבות, הומור, חמלה, גאווה, וחסד למה שטומנים בחובם החיים כמעגליות.

ימים אחר כך חשבתי, מה בעצם מסמלת האוקרינה - צלילי שריקה כמעגל חיים.
נולדנו לבכי, ייבבנו כשריקה, המסמלת חיים.
בנעורינו, שרקנו לאהובה נעימה רוסית עצובה, בערגה לצלילים רחוקים.
בבגרותנו, אנחנו עדיין שורקים את עצמנו בחיפוש אחר הרמוניות וצליל ייחודי כמשמעות החיים.
ולבסוף בזיקנה, החים כשריקה יאבדו צללים וההרמוניה, עד שהם יגוועו לדממה.
רות אלמוג - אני שורק לך בליבי שריקה גדולה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על שריקת האוקרינה