ביקורת ספרותית על החיים מאת רות אלמוג
ספר טוב

---

גן העדן האבוד

רות אלמוג הסופרת, מלווה אותי לאורך חיי, מספרה הראשון חסדי הלילה של מרגריטה, אותו קראתי בילדותי, והוא עדיין חרוט בזיכרוני כספר שהותיר בי התרגשות מרובה.

את סיפרה, החיים ראיתי בערמת הספרים החדשים, וחשבתי שאולי מדובר בחשבון נפש לחייה, כיורם קניוק שכתב את בא בימים, מה שגרם לי לציפייה גדולה ומעוררת התרגשות.

אלמוג כותבת בעברית נפלאה, יודעת לספר סיפור מרתק, בו שזורים פרקי חיים אישיים, באוטוביוגרפיה סמויה, המגלה טפח, ומכסה טפחיים, המחייבת להשלים פערים בדמיון. היא שותלת רמזים בטקסט כמבוך אינטלקטואלי. הפעם חשבתי שבספרה החיים, תחשוף אלמוג את סודותיה, כפי שנתן שחם חשף בספרו האחרון, סיפור הכיסוי הכפול של אימא שלי, את תיבת הפנדורה במשפחתו. האם לאלמוג יש סודות, או שמדובר באשליה ספרותית, באמצעותה היא נוהגת להוליך את קוראיה, למחזות התעתוע, בין בדיון למציאות?

לאלמוג, תיאורי נופים מעוררי געגועים, לגינה של פעם, כמו עץ התות שעסיס פירותיו נמוג בפי, ועל פרצופי נמרח סגול עז. תיאורים המחזירים אותי לניחוחות וטעמי ילדותי האינטימיים, כפי שאלמוג חוזרת אליהם כעת, בתיאורי הגינה, כגן עדן אבוד, כמשאלה לשלווה והרמוניה וליופי טהור.

חשתי אמפטיה לתיאור גן העדן החרב, בירושלים המחולקת, אותו מצאה אלמוג בעיבורי שרידי הכפר הערבי מלחה. בבוסתן נטוש בו גדלו שיחי פרא, תאנה עירומה, שקדיות חשופות, "גפנים עירומות, והרבה חרולים וברקנים". לחזיון ההרס מוסיפה אלמוג בהמשך את עץ הזית הכרות.

לעומת הגן החרב בירושלים, מציבה אלמוג את תחייתו המפתיעה של הגן בתל אביב. מישהו לא ידוע, בקרקע ציבורית, עזובה ופורייה, נטע עץ פאפיה, ושיח פג'ויה, "שיחי המרווה הסמוכים לקיר פרחו בכחול עז יפיפה, כמעט בכחול פרוסי". (72) כאמנית אימפרסיוניסטית, הנותנת משמעות לצבעים, מתארת אלמוג חובבת הציור את עוצמת צבעי הגן. הגן של אלמוג הוא בבואה לשינויים בחברה הישראלית, ובנפשה שלה, אלמוג היא מסוג היוצרים שלא חוששים לבטא דעה פוליטית וחברתית.

אלמוג מאתגרת בספרה, זרה בגן עדן, בטקסטים היסטוריים המשולבים בסיפורה, ויוצרים דיאלוג עם כתיבתה האישית, בדומה לסגנונו של וו.ג. זבאלד. בנובלה ששמה החיים, מציגה אלמוג בפתיח, טקסט מהמקורות היהודיים, את סיפרו של אדריאנוס, השליט הרומאי, הפוגש בדרכו זקן השותל עץ בגנו ושואל, סבא, עבור מי העץ. עונה הזקן, עבור בניי. אלמוג מציגה את אדריאנוס המופיע במקורות היהודיים, כשליט נבון ואכזר בו בעת, כפילוסוף, משורר ואיש מלחמה, מי שהרס את יהודה במרד בר כוכבא, בו הארץ שלנו התנהלה, על ידי קיצונים בעלי חזיונות אפוקליפטיים. אלמוג מרגישה עייפה מהמלחמות האין סופיות ומהמחאה העקרה, ואולי כמי שמגורשת מגן העדן האוטופי של בני דורה.

אלמוג מציבה שאלה גדולה וכואבת, באמצעות הזקן של אדריאנוס, עבור מי מיועדת יצירתה, פרי עמלה. האם נגזר עליה כסופרת איכותית, לחיות בערוב ימייה בבדידות. האם יצירתה תתקיים בעתיד? האם, נגזר עליה להיות מגורשת מגן העדן המטפורי בחברה, השוכחת במהירות את יוצריה בני הדור הקודם?

החיים הם, שנים עשר סיפורים קצרים, יפיפיים וראליסטיים, המולכים אותנו לילדותה ונעוריה של אלמוג, בכתיבה חדה ובהירה ולעתים כואבת. אלמוג מחברת אותנו לרגעים אינטימיים עוצמתיים,. ולבסוף היא חותמת בנובלה החיים, כסגירת מעגל, המתארת זקנה מכמירה, וגעגועים לנעורים ואהובים אבודים. אני אישית פחות התחברתי לנובלה.

אלמוג כותבת בכתיבה המחוברת ליסודות תרבות, מתכתבת עם מיתוסים, כמו עם דויד המלך, דרכו היא מתחברת למשוררת אלזה לסקר-שילר, שכתבה בהומור על דויד, בצעירותה, אך בערוב ימיה היא הפכה למרירה וקודרת, כמי שהרהרה בגורל האמנים המזדקנים והנשכחים. אלמוג מזכירה, ציירת אימפרסיוניסטית, סוזאן ולדון, שלמדה אצל טולוז - לוטרק, כגיבורת התרבות שלה, המייצגת את הנשים הנאבקות כיוצרות. היא משלבת שירה ביצירתה, כנגיעות צבע מרהיבות של צייר.

החיים, הוא סיכום מפעל חייה של אלמוג, וחשבון נפש מרומז. מומלץ לאוהביה. דרך אלמוג הבטתי באהבה וחמלה בחייה וחיי, ושאבתי עידוד והשראה מכוחות הנפש שלה, להיות יוצרת בגילה.

אפילוג - נקודת מבט אישית לגן העדן האבוד

אימי אהבה את גינתה, כגן העדן הפרטי שלה, שתלה בו באחרית ימיה, בכוחותיה האחרונים, פומלה. ראה אחד העוברים ברחוב את מעשיה ושאל, סבתא, הרי יחלפו מספר שנים, עד שהעץ ייתן פרי, עבור מי את שותלת אותו? ענתה אימי עבור נכדיי. הפומלה צמחה ויפתה, והחלה להניב פרי. מספר שנים לאחר מות אימי, נכדה ביקש לבנות בגינתה בית, עקר את העץ, ובנה בית מידות יפה. הוא אכן זכה לפרי עמלה, אך באופן אחר מכפי שחשבה.

הקרדיט - לקישור בין אלמוג לאזה לסקר שילר, לענת פרי בבלוג בזכות עצמה

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על החיים