כאשר הלך <mark>אנדרה ברינק</mark> לעולמו לפני כ-10 שנים, חשתי צביטה גדולה בלב. יש לי היסטוריה ארוכה של עיסוק עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה מהשנים בהן הייתי פעיל באמנסטי ובנוסף עשיתי בעברי עבודה אקדמית על משטר האימים הזה. שני ספריו של ברינק שקראתי עד עתה, "שמועות על גשם" ו"עונת יובש לבנה" זכורים לי כספרים מצוינים (את עונת יובש לבנה אני מתכוון לקרוא שוב) ולכן כשנתקלתי בספר הזה, לקחתי אותו ללא היסוס.

אתחיל בר

ספר משובח מכל הבחינות. כתיבה רזה, מהודקת ואייכותית. תרגום מצויין של צילה אלעזר. עלילה מרתקת. מה קורא צריך יותר מזה?
נראה שספר זה עבר תחת הרדאר של הרבה קוראים, כדאי לתת לו הזדמנות.
<mark>אנדרה ברינק</mark> הוא מהסופרים החשובים והמשובחים שיצאו מדרום-אפריקה. הספר נכתב ב-1976 בשלהי תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה.
גב הספר מספר כי ברינק הוא אחד מהסופרים החשובים ומעוררי המחלוקת ביותר של דרום-אפריקה. אם נקח את העלילה

<mark>אנדרה ברינק</mark> הוא אחד הסופרים האהובים עלי. יש לי בבית את ספריו הקודמים. על הספר הזה לא ידעתי ורק בביקור בספרייה גיליתי אותו. ספר מעולה, רגיש, אנושי, כתוב נפלא. אם עד ספר זה ברינק כתב רומנים מעולים כאשר ברקע תמיד היה האפרטהייד בדרום אפריקה, הרי ספר זה הוא על התקופה שאחרי, על התקופה בה נאלץ ספרן ותיק בגיל העמידה לוותר על עבודתו לטובת העדפה מתקנת של עובד שחור. סיפור התמודדותו של רובן האלמן עם הבדידות ל

כאשר סיימתי את לימודי בביה"ס לתיירות של אוניברסיטת חיפה ועמדתי לפני הכנת עבודת הגמר, היה לי ברור שזו תהיה עבודה על דרום אפריקה. היו לכך כמה וכמה סיבות.

שנים ארוכות הייתי פעיל בארגון אמנסטי ונטלתי חלק במאבק לביטול עונש המוות במקומות שונים בעולם. בין היתר עסקתי במה שקרה בדרום אפריקה בשנים הקשות של האפרטהייד. רמיסת זכויותיהם של השחורים בדרא"פ ע"י מפלגת השלטון במשך שנים ארוכות ותעשיית המוות במדינה

<mark>אנדרה ברינק</mark> סופר מעולה. הוא מטיב לתאר את החיים בדרום אפריקה. ספר נוגע ללב על זיקנה, בדידות ואהבה בארץ שסועה ואכזרית.

הכרתי איש אחד כזה. אולי לא בדיוק, אבל דומה. הוא גדל בבית ייקי על הכרמל. אמא שלו לימדה פסנתר, האבא היה מהנדס. בית תרבותי. אנשים משכילים. הוא למד לנגן וקרא הרבה. אחר כך הלך ללמוד רפואה והיה רופא ומנהל מחלקה והמשיך לנגן ולקרוא הרבה.

הוא חשב שחשוב לקנות דעת ולהרחיב אופקים. את הילד שלו הוא שלח ללמוד לנגן על פסנתר אבל כשהתברר שכשרון גדול לזה אין לו השיעורים נפסקו והוא שוגר אל שדות הטניס, רק עד שהתבר

אני כל כך אוהבת את <mark>אנדרה ברינק</mark>. ספריו לוקחים אותי לאפריקה, מעוררים את סקרנותי. <mark>אנדרה ברינק</mark> הוא לוחם חופש אמיתי. בספרו עונת יובש לבנה,הוא מתאר כיצד אדם אחד לבד מעז, למרות המחיר שהוא משלם.

הספר מתאר את תהליך התפכחותו הכואב של גבר אפריקנר בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה מהשלטון שתחתיו הוא חי כמו גם מהחברה שאליה הוא משתייך.
וזה כואב, כואב מאוד.
דווקא כשגיבור שנדמה כה נחבא אל הכלים ואנמי בתחילת הספר הוא זה שעובר שינוי כה גדול בתפיסת עולמו, ומשנה את כל חייו זו הגדולה של הספר.

ספר חשוב על התעוררות והקשבה למצפון של האזרח הקטן.
השאיר אותי עם הרבה מחשבות, ממליצה מאוד.

הסיפור המסופר בספר הזה הוא מעין אדפטציה פנטסטית על הסיפור ההיסטורי של וסקו דה גמא ששט לאורך חופי אפריקה ונוחת שם בפעם הראשונה. הסיפור הנפלא הזה לוקח את הקורא חזרה בזמן אל תקופה ומקום שבהם האדם הלבן נחשב כמו לרוח רפאים ושכל מעשיו נראים מוזרים בעיני בני אפריקה. העלילה מתחקה אחרי מסעם של אחד השבטים הנודדים בחלק הדרומי של יבשת אפריקה שהם נפגשים עם האדם הלבן ושיגעונותיו. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ראש