“הסיפור המסופר בספר הזה הוא מעין אדפטציה פנטסטית על הסיפור ההיסטורי של וסקו דה גמא ששט לאורך חופי אפריקה ונוחת שם בפעם הראשונה. הסיפור הנפלא הזה לוקח את הקורא חזרה בזמן אל תקופה ומקום שבהם האדם הלבן נחשב כמו לרוח רפאים ושכל מעשיו נראים מוזרים בעיני בני אפריקה. העלילה מתחקה אחרי מסעם של אחד השבטים הנודדים בחלק הדרומי של יבשת אפריקה שהם נפגשים עם האדם הלבן ושיגעונותיו. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ראש שבט שמנסה לחיות על פי קוד מצפונו ונותן הסברים לכל הדברים שהוא רואה או חווה על פי היכולת שלו להבין את העולם.
ברינק עושה כאן משהו נפלא, הוא לוקח סיפור היסטורי ומכניס לו מוטיבים פנטסטיים שמוסיפים עומק רב לקריאה. הסיפור מתובל בהומור רב של בני השבט על האדם הלבן, ומלא בתיאורים מיניים ואנטומיים למיניהם, שאמנם אני לא אוהב, אבל עזרו לי להתייחס לספר הזה כאל מעין מחקר אנתרופולוגי שבטי על בני אפריקה וזה היה מצוין. קשה לפעמים למצוא פנטזיה היסטורית שתכבד את שתי הסוגות - ההיסטורית והפנטסטית - ולא תהיה יותר מידי מאחד מהם, אבל כאשר כן מוצאים משהו כזה, זה נקרא נהדר.
הדמויות השבטיות של ברינק לא לוקחות את עצמם ברצינות וזה מוסיף נדבך מאוד חשוב לספר שאילולא כך היה יכול להיות קצת משעמם, ועם הקריאה הזורמת והקלילה, וקוצרו של סיפור העלילה יוצרים יחד חוויה כיפית, מעניינת ומחכימה בנושאים שבטיים ואנתרופולוגיים ומספקת הצצה קטנה על איך אולי אנחנו נראים בעיני אחרים עם כל השיגעונות שלנו.
תהנו...”

“התחלתי לקרוא אותו הלילה וגם סיימתי לקרוא אותו הלילה. פשוט נשביתי בקסמו של הספר. העלילה סוחפת, עוקצנית וישירה.
אני שמחה שהתפתיתי לקנות אותו, וזה משתי סיבות:
1. בקריאה ראשונה קשה מאוד לרדת לעומקם של כל הרבדים שהעלילה מקפלת בתוכה, ויש כמה וכמה כאלה.
2. מסיבותיו שלו, הסופר בחר לצרף את מילון המונחים לסוף הספר. המשמעות היא, שתוך כדי קריאה, בכל פעם שנתקלים במילה לא מובנת - ויש לא מעט כאלה - צריך לעצור את רצף הקריאה ולעבור לסוף הספר.
בקריאה הבאה המונחים כבר לא יהיו זרים לי, והקריאה תהיה שוטפת יותר.”

“ברינק כמו תמיד, חצוף, רגיש וחד כתער.
הספר הזה מיוחד מאוד. מיתולוגיה אפריקאית על פערים תרבותיים, שחורים ולבנים והצורך לגשר.”