הייתי בת עשר או אחת-עשרה.
היה יום השואה.
המדריכה שלנו בתנועת הנוער חיפשה פעילות מתאימה ולא ממש מצאה, בסוף החליטה להושיב אותנו מול "בגלל המלחמה ההיא".
הייתי קטנה מדי, מניחה שהרבה לא הבנתי, והרבה אני לא זוכרת.
אבל זוכרת קטע שבו אחד המרואיינים סיפר על החוויה שלו, כדור שני, על השריטות שזה הותיר בו.
זה שהוא לא עזב את הבית עד גיל שלושים, זה גם לדעתו קשור להיותו דור שני.
כעסתי. ממש.
הרגשתי שזה זיל

הרומן המופלא של <mark>אמונה אלון</mark> (בפרפרזה על שמו) הוא יצירה גדולה ומורכבת של תלמידה חכמה וסופרת מעולה. בבסיסו של הסיפור עומד המדרש על אהבתם הגדולה (אהבה נפשית אפלטונית) של האמוראים רבי יוחנן וריש לקיש ועל הקפידה שהפרידה ביניהם לבסוף.
זהו סיפור כפול המתנהל בשני מישורים כשתי אופציות של התגלגלות המאורעות, כאילו התרחשו בשני יקומים מקבילים, בשני צירי זמן. בדומה לסרט הידוע דלתות מסתובבות, שגיבורת במופלא ממני

חיכיתי לספר הבא של <mark>אמונה אלון</mark>. אהבתי את כל ספריה עד כה. האחרון - בית על מים רבים - טילטל אותי. ציפיתי לעוד ספר שלה.
לקח לו זמן, וכשהוא יצא לאור התברר לי שהיא עצמה לא חשבה שתכתוב עוד ספר לאחר מות בעלה, ולבסוף כשכתבה - כתבה ספר אחר. שונה מקודמיו. חלקו פרוזה, חלקו ביוגרפיה, חלקו ממואר, אולי שילוב בין השלושה. וכולו מכתב אהבה.
התחלתי לקרוא אותו ברגע שהגיע לידי.
_______
הספר נפתח כמו רומן היסטורי ה

לפעמים אני חושבת שאין כיף גדול יותר מהיכולת שלנו הקוראים להיכנס ולצאת מעולמות של אחרים. עולמות שבוראת עבורנו המילה הכתובה. זה מרגש, כי זה מעורר בנו חוויה משותפת במחיצת אנשים לגמרי זרים. אנחנו הולכים לאיבוד איתם, מגלים סודות וחושפים מהוויים, מדמיינים ומתיידדים, נסוגים ומתקרבים, בוכים, ונעלבים, צוחקים ונבוכים ולא אחת חווים שותפות גורל או מצטרפים יחד איתם למסע שלהם... והכול ארוז למעננו בתוך כריכה. אג

"כך או כך, חשבתי בעצב גדול כשסגרתי את הספר, מבהירה לנו <mark>אלון</mark> חד-משמעית שלה אין ספק שיאיר, היהודי הגאה, הדבק במשיחיותו, צדק, ושלומציון, ישראלית יום-יומית, תועה ומבולבלת וחלשה, טעתה. מה שקרה בתל אביב דקות אחדות לאחר ששלומציון יצאה מהתנחלות תרצה בכביש רמאללה איננו, איפוא, שבר. הוא רק עיכוב. בקרוב, בעוד דור, ואם נחזור כולנו בתשובה שלמה, נהיה ראויים ותבוא הגאולה."
("מה שמחבר הוא מה שמפריד", אבירמה גולן

מאז ספריה של <mark>אמונה אלון</mark> לילדים - ספרים שמידת הבליה שלהם בביתנו מעידה מעל הכול כמה הם אהובים - זה ספרה הראשון שיכולתי לדרג ללא היסוס כ"ספר מעולה".

הספר מבוסס על סיפורים תלמודיים, בגלוי וברמיזה. הסיפור המרכזי הוא סיפורם של ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, ואחותו של ר' יוחנן שניתנה לריש לקיש לאישה. הסיפור בתלמוד הוא דרמטי וטראגי כשלעצמו, ואלון מתארת אותו במלואו אך מעתיקה אותו גם לכאן ועכשיו. והעכשיו הו

"לכתוב על כאב, אמרה תרצה בהרב כשליוותה אותי אל תחנת האוטובוס, כשאנו מהלכות בצד הפיקוסים שבשולי המדרכה, אפשר. בהחלט. בתנאי שמסתכלים בו מבחוץ, מבעד לקיר של זכוכית. רק כך.
לא אהבתי את הפסקנות שלה, שאין אחריה הרהור: רק כך!
אבל היא היתה מרככת אותה בדרך־כלל, וגם עכשיו ניסתה:
הכאב, הלא כולנו יודעים מניסיוננו, אין לו צורה. בוכים, צועקים, שעות של שתיקה. הוא כָאוֹטי, מסרב לצורה. כדי לצור אותו, צריך להיבד

היא אחת משבעת ילדי משפחה חרדית, בנים ובנות למיכל מנהלת אולפנה מצליחה ודורי עורך הדין.
ענבר כבדת המשקל חשה עצמה שונה מבנות כיתתה. בקושי בת מצווה וכל כך רצינית בהשוואה לפוחזות הללו.
'מרגישה את אלף הקילוגרמים שלה נמשכים אל האדמה'.
לכולם פרט לה שמות תנכ"יים מובהקים. את אבן יקרה, ענבר משרף עץ, אומרת אמא.
ולפני שבעים שנה סבתא וסבא רבא שיינא-חווה (שיינד'לה), חיה וגדליה. ועכשיו סבתא דבורה היא זקנת ה

דמותה של <mark>אמונה אלון</mark> תמיד סקרנה אותי ולא רק כפובליציסטית וכמרצה. קולה הנעים, והדיוק במילים בראיונות אתה, גרמו לי להקשיב לה ואני לא אדם פוליטי. ואת הספר האחרון שלה "בית על מים רבים" קראתי בעניין רב.

הוא עוסק במסע לגילוי עצמי של סופר ישראלי מצליח בשם יואל בלום, שמגיע לאמסטרדם כדי לייחצן את הספר שלו שתורגם לשפה ההולנדית ובאקראי נחשף לסוד המשפחתי שהוסתר ממנו מאז ילדותו. שם באמסטרדם במקום שאמו אסרה