ביקורת ספרותית על נפשנו חיכתה מאת אמונה אלון
ספר מעולה

---

חיכיתי לספר הבא של אמונה אלון. אהבתי את כל ספריה עד כה. האחרון - בית על מים רבים - טילטל אותי. ציפיתי לעוד ספר שלה.
לקח לו זמן, וכשהוא יצא לאור התברר לי שהיא עצמה לא חשבה שתכתוב עוד ספר לאחר מות בעלה, ולבסוף כשכתבה - כתבה ספר אחר. שונה מקודמיו. חלקו פרוזה, חלקו ביוגרפיה, חלקו ממואר, אולי שילוב בין השלושה. וכולו מכתב אהבה.
התחלתי לקרוא אותו ברגע שהגיע לידי.
_______
הספר נפתח כמו רומן היסטורי המספר על נערה בשם פייגא וידר, נערה יהודיה מהעיר סיגט שבקרפטים, העומדת להינשא. אבל אחרי דף ורבע אנחנו כבר נזרקים מהסיפור אל המספרת שעוצרת כדי להעיר על הסיפור שלפנינו. כך זה מתחיל וכך זה נמשך.
הסיפור ההיסטורי הפותח בפייגא, סבתא רבתא של אמונה אלון הסופרת, מתקדם לינארית רק באופן כללי מאוד. הוא מתקדם לאורך הדורות מהסבתא רבתא עד להוריה של הסופרת, אך אינו מהסס לעצור להערות ולהרהורים, לקפוץ קדימה ואחורה בזמן ולקפוץ ובין דמויות שקשרי המשפחה ביניהם נראו לי סבוכים עד לבלי התר בתחילת הספר וברורים כמעט כאילו היו בני משפחתי לקראת סופו.
_______
הוא נפתח בקרפטים, בסיפורה של פייגא ובסיפור מסע השורשים של אמונה אלון למחוזות ילדותה של פייגא. חשבתי שהחלק הזה של הספר ידבר אלי יותר מכל.
גם סבתא שלי מצד אמא נולדה וגדלה באותו אזור.
סבתא שלי שחלמה שסיפורה יכתב בספר.
כשהייתי קטנה חשבתי שאני אהיה זאת שתספר אותו. היו לי יומרות ספרותיות, כתבתי ושירבטתי מגיל צעיר, חלמתי להיות סופרת. קראתי המון ספרי שואה, חשבתי שאני יודעת איך יראה הספר של סבתי. היתה מסגרת מוכרת. היה צריך להשלים רק את הפרטים, לארוג את החוטים על פי גזרה ידועה מראש.
זה לא קרה, כמובן.
ככל שהתבגרתי הלך סיפורה של סבתי וחמק מבין אצבעותי. במקום להבין יותר הבנתי פחות. עובדות שגדלתי עליהן כאילו היו פשוטות וברורות: רכבות, מחנות, תאי גזים, אובדן, יתמות, תפחו והפכו קשות יותר ויותר לעיכול, נתפסות פחות ופחות.
הפרטים הקטנים שהיו חסרים לי, פרטי היום יום, החיים שלפני, בני המשפחה, הצבעים, הריחות, התחושות, העיקר כולו היה חסר מן הספר שלא בא לעולם.
לפני יותר מעשרים שנה נסעו אמא שלי ואחותה עם בני הזוג שלהן ועם סבתא שלי לטיול בהונגריה למעין מסע שורשים. למה שלא תסעו גם לכפר שלה? תהיתי. לא ידעתי אז שהכפר של סבתי נמצא באזור שהירבה להחליף ידיים וכבר שנים שאיננו בהונגריה אלא באוקראינה. בכל אופן, סבתא לא רצתה לנסוע לבקר בכפר שלה. האפשרות הזו אפילו לא נבדקה.
שנים חלמתי לנסוע לשם, למקום בו התחיל הסיפור שלה. אינני יודעת אם כיום אפשר בכלל לאתר את הכפר הזה בוודאות. סבתא שלי נולדה בכפר קטן ונידח. ואפילו אם נצליח, ודאי לא נוכל למצוא כל זכר למשפחות היהודיות הבודדות, כעשר במספר, שחיו בו לפני שמונים שנה.
הבית בו גדלה ודאי חרב מזמן, האנשים שידעו היכן היה אינם עוד. במקום להתחבר לילדותה של סבתי, לחוש עוד משהו ממנה, אמצא שם רק הד למותה, לריק שנותר אחרי לכתה.
אבל פייגא לא הזכירה את סבתי בשום דבר. האשה בה נפתח סיפורה של אמונה אלון היתה מבוגרת מסבתא שלי בשני דורות. עירונית. בת למשפחה אמידה, אביה היה בעלים של בית דפוס. היא נישאה בגיל צעיר ובתחילת המאה ה-20 נפרדה מכל משפחה ועלתה לארץ עם בעלה וילדיה.
סבתא שלי היתה בת למשפחה כפרית. אביה היה חזן ושוחט. כשהגיעה לפרקה, נישואים לא היו כלל על הפרק. רק אחותה הבכורה הספיקה להינשא לפני המלחמה. לסבתי היו ארבע אחיות מבוגרות ממנה, כולן רווקות. אני מניחה שאף אחת מהן לא התחתנה כי הגברים הצעירים גויסו ונשלחו לעבודות כפייה.
גם סבתי הופרדה מכל משפחתה. היחידה ממשפחה של שני הורים, תשעה אחים ואחיות, גיס ושני אחיינים ששרדה. היא עלתה לארץ בסוף שנות ה-40, לבדה.
לא הצלחתי להתקדם עם קריאת הספר. ספרים אחרים תפסו את מקומו בראש רשימת הקריאה שלי שוב ושוב. הנחתי סימניה, תכננתי לשוב אליו ודחיתי את הקריאה שבת אחר שבת.
_______
הספר הזה, כבר אמרתי, שונה מספריה הקודמים של אמונה אלון, אבל במובן מסויים הוא מזכיר אותם, את כולם. הוא כמו נותן הצצה לאופן הכתיבה שלה. הוא דמה בעיני לבניין מפואר שחלקים מהשלד שלו חשופים וקוראים למתבונן: הנה, אתה רואה? ככה בנו אותי. הנה השלד, פה נקודת ההתחלה, והנה לצדו - המעטפת שהופכת אותו מהשלד לבניין המפואר שהוא.
"שיניתי כמה מן השמות והוספתי כמה דמיונות, אבל זהו סיפור אמיתי. כל סיפור הוא סיפור אמיתי" אומרת לנו המספרת בפעם הראשונה שבה נקטע הסיפור.
זיהיתי בספר הזה את החלקים הביוגרפיים מחייה של אמונה אלון ששוקעו ב-"שמחה גדולה בשמים", את הרצון לתת קול לנשים שאינן עוד, לנשים שסיפורן לא נשמע שבא לידי ביטוי גם ב-"ותכתבו: אהובתנו" וגם ב-"במופלא ממני".
"מה אומרת לי העובדה שאי אפשר להיכנס אל העיר הזאת מבלי לצלוח נהר. מה מלמדת אותי על עצמי הידיעה שבהונגרית "סיגט" זה אי, ושהעיר נקראה כך על שום שהיא ממוקמת במעין אי של יבשה בין שני נהרות. ואילו זכרונות עולים מן הלא-מודע שלי כאשר אני שומעת כי בעבר, לפני שהורחבו ערוציהם של הנהרות הללו, היו מימיהם עולים ומציפים את הרחובות כדבר שבשגרה." תוהה אמונה אלון כשהיא מטיילת ברחובות עירה של סבתא רבתא שלה, ומחברת אותי ל"בית על מים רבים" שלה שכפי שניתן להבין משמו - מוטיב חוסר היציבות של הבית הבנוי על מים שזור בו.
קטעי ביוגרפיה, הרהורים ותחושות מונחים בספר לצד הסיפור ההיסטורי הלינארי לכאורה. במקום להירקם ישירות אל תוך הסיפור. במקום ליצור מעטפת שתעבה את הסיפור ההיסטורי, במקום לערבב היטב את הבדיון ואת המציאות לכדי סיפור אחד, הם מונחים שם חשופים, בין לבין. שנראה ונדע: איך נרקם סיפור.
זהו ספר חשוף מאוד, הכל חשוף בו: החיים, המוות והכאב. לכן הוא נכנס ישר ללב.
_______
ביום רביעי בבוקר התבשרנו שסופי נפטרה ועצב גדול עטף אותנו.
סופי היתה דודה של אבא שלי. לא את כל הדודים של הורי הכרתי, ודאי שלא על כולם הייתי מתעצבת כך, אבל שניים מילדיה של סופי הם שכנים של הורי לכן הכרנו אותה היטב מביקוריה הרבים בישוב. היא היתה אשה גלויית לב וישירה, חביבה מאוד - חביבות שרושמה היה חזק יותר בשל אותם גילוי לב וישירות. כשאדם שאין בו זיוף מתעניין בך וחביב כלפיך הרושם של החביבות הזאת רב יותר. פעם, כשהייתי קטנה היא אמרה עלי שאני ממש ליידי והמחמאה הזו נחקקה בי. על פי רוב, אם קיבלתי מחמאות בילדות הן היו על חכמתי. המחמאה של סופי היתה במישור אחר לגמרי. היא התחברה בראשי לאצילות ולעדינות, היא הרחיקה אותי מהצבריות הישראלית וחיברה אותי לעולם המסתורי והמרתק בעיני של הדור שלה: הדור שלא נולד פה, הדור שדיבר שתיים-שלוש שפות, הדור שחי כאן אך שורשיו שניטעו פה מחדש תמיד בלטו על פני השטח והזכירו שהוא לא מכאן.
עם מותה של סופי אני מרגישה את הפרידה הסופית מהדור הזה.
_______
"את יודעת איך זה, אימא," אמיתי מחייך. "אנשים אומרים" הזמן חולף. הזמן אומר: אנשים חולפים" כך אומר לאמונה בנה, בזמן שהם מטיילים ברחובות עירה של סבתא רבתא שלה שעודם עומדים על תילם בזמן שהסבתא עצמה כמעט נשכחה מלב ואין בנמצא תמונה שלה שתזכיר איך נראתה.
אנשים חולפים.
הדור של הסבים והסבתות שלי חולף ואני כואבת.
אינני בת דורה של אמונה אלון, אני בת דורם של ילדיה. אבל פער השנים כבר אינו מרמה אותי: הנה, למרות שאני זוכרת היטב את עצמי כילדה שכל השנים עוד פרושות לפניה, ארוכות ללא קץ, הזמן מיצמץ לרגע ואני בגילם של הורי אז והם בגיל שהיו אז הסבים והסבתות שלי והדור ההוא חלף.
אין בי עוד אשליות: הזמן מביט בי ורואה אותי חולפת על פניו מהר יותר עם כל יום, מהר יותר עם כל עשור.
הם אינם. השאלות שלא הספקתי לשאול כבר לא ייענו.
קול דממת סיפוריהם זועקת אלי מן האדמה לשוא. לעולם לא אדע לכתוב אותם.
_______
הקשתי את שמה המלא של סופי בגוגל, כאילו התרגלתי כל כך להפנות אליו שאלות עד שאני מצפה ממנו לפתור את חידת החיים והמוות. התוצאה הראשונה: סרטון יוטיוב קצר, פחות מארבע דקות, שבו אחת הנכדות או הנינות צילמה אותה מספרת את סיפורה בתקופת השואה. הכרתי את הסיפור מילדות. בילדות, כמובן, לא ראיתי בו סיפור שואה. מצד אמא הרי היתה לי סבתא שורדת אושויץ וחלל ריק במקום בו היתה אמורה להיות לה משפחה. מהספריה היו לי שלל ספרי שואה שלימדו אותי איך סיפור שואה "אמור" להיראות. בצד של אבא, הצד שחי בגרמניה, רוב המשפחה הצליחה לברוח בזמן. מי שלא ברח נספה ושמו מצהיב על דפי עד ביד ושם שסבא שלי מילא. בבית כמעט ולא הזכירו אותם.
הסרטון קצרצר. מספר את מה שכבר ידעתי. זהו "סיפורה בתקופת השואה", לא סיפור חייה. מי יכול לספר חיים. חיוכה וצליל קולה בסרטון מספרים לי עליה יותר. מעוררים געגוע. כך גם האנקדוטה בסוף הסרטון בה היא מתארת איך כל פעם הגיעה לארץ חדשה ושוב ושוב מצאה את עצמה בלי שפה.

סבתא שלי מצד אבא, גיסתה של סופי, נפטרה בתחילת הקורונה.
בחנוכה לפני שלוש שנים ביקרנו אצלה בפעם האחרונה. באותו יום בני הבכור הניח תפילין בפעם הראשונה. נסענו לכותל, רק המשפחה המצומצמת: זוג הורים וחמישה ילדים. היו לנו תוכניות לכל אותו היום והראשונה שבהן, מיד לאחר הכותל, היתה ביקור אצל סבתא שלי. זאת על פי בקשתו של נער ה(כמעט) בר מצווה. אולי, אני חושבת לעצמי, זה מאפיין של בכורים, הילדים הקרובים ביותר בגילם להורים: החיבור והרצון בקשר עם בני הדור הקודם.
ישבנו איתה בבית האבות שלה, אכלנו שוקולד בו היא הקפידה לכבד את מבקריה ושאלנו אותה על הפרטים הקטנים. על חיי היומיום. על בת המצווה שלה. מעולם לא עלה בדעתי לשאול אותה איך חגגו את בת המצווה שלה לפני זה.
קצת אחרי פורים של אותה השנה פרצה הקורונה. לא כולם הקפידו על כללי הסגר באותה המידה, אך בתי אבות הקפידו במיוחד ויותר מכולם הקפידה סבתא שלי, היקית. במוצאי יום העצמאות של אותה השנה היא נפטרה.
_______
"מה זה הבן אדם" נהגה רבקה, סבתה של אמונה לומר. והמשפט הזה חוזר לאורך הספר שוב ושוב, מחכה למענה, ואין.
"אדם ככל שמתקרבים אליו יותר, כך הוא תעלומה. על כן לא הכרתי את אבי ואת אמי, ועוד יותר מכפי שלא הכרתי אותם, לא הכרתי אותך[...]
אהבתי אותך מאוד. ידעתי כל נים בגופך ובנפשך. היית לי רע ומלך, אב ואח.
וחידה."
כשאדם נפטר אנחנו יושבים שבעה. במשך שבעה ימים יושבים יחד בני משפחתו הקרובים ומספרים ונזכרים. מגיעים חברים וקרובים ומקשיבים ותורמים את חלקם. שבעה ימים יש לנו לארוג סיפור מכל החוטים השונים האורגים את חייו של האדם, שבעה ימים לבנות נרטיב, פתרון לחידה. פתרון חלקי, תמיד. מי יכול לתפוס אדם שלם.
_______
סבתא שלי מצד אמא נפטרה סמוך לראש השנה והשבעה התכווצה והיתה לימים ספורים.
מיד לאחר פסח גורשה משפחתה מהכפר הקטן שבקרפטים. הבצק שהחלו להכין במוצאי החג לא הספיק לתפוח, סיפרה סבתא, כמו ביציאת מצרים: לא הספיק בצקם להחמיץ. אך לא גאולה חיכתה להם בקצה הדרך.
גם ימי השבעה על סבתא לא הספיקו לנו, נותרנו עם תחושת החמצה.
סבתא שלי מצד אבא נפטרה בתחילת תקופת הקורונה. היתה מכסת אנשים מוקצבת ללוויה. חרגנו ממנה במקצת, ספק אם סבתא, שנצמדה לכללים בהקפדה מרובה, היתה מאשרת.
בימי השבעה ישבו ילדיה כל אחד בביתו, מפוזרים ומפורדים. המנחמים הסתפקו חלקם בשיחת טלפון, אחדים הגיעו, בנפרד זה מזה. טבלת אקסל אירגנה את ביקורי השבעה שלא יקרבו זה לזה אנשים ממשפחות שונות. ישבנו במרחק, עטויי מסכות. ושוב הכתה בי תחושת ההחמצה.
אני נזכרת בשבעה של דוד של אבא שלי: הלכתי לנחם את סבתא שלי, אחותו. ישבו שם שתי אחייניות שלה, בתו של אחיה הבכור ובתו של אחיה הצעיר ונזכרו במריבה עתיקה בין האבות שלהן, שניהם כבר לא בחיים. שניהם היו אנשים מכובדים ונשואי פנים: האחד פרופסור למתמטיקה והאחר רב וחתן פרס ישראל. הם נעלבו זה מזה שכן כל אחד מהם חשב שראוי שהשני יקדים שלום ויתקשר ראשון לאחיו עם שובו של הצעיר לארץ מביקור בחו"ל. אלו משקעים התחבאו מאחורי אותה מריבה? מי יודע.
_______
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה" אומר הציטוט שכבר היה לקלישאה, אבל מהי בעצם משפחה מאושרת? הרי בכל משפחה ישנם משקעי עבר, מריבות, החמצות, לבבות שבורים, אהבות וקנאות, רצון נואש בהכרה, היכן עובר הגבול המפריד בין משפחה אומללה בשל כל אלה למשפחה מאושרת על אף כל אלו?
"חסר באהבה הורית הוא תכונה שטבועה בגנום האנושי, אני אומרת לעצמי[...] ככה זה אצל כולם. את לא כל כך מיוחדת כמו שאת חושבת שאת."
אני רוצה לומר לאמונה אלון שהיא מיוחדת עד מאוד, כי היא לקחה את כל החומרים האלו וכתבה אותם. את סיפורי המשפחה, את סיפורה שלה, אותם ואת עצמה. כי הכתיבה שלה מתקרבת עוד צעד קטנטן לפתרון החידה שאי אפשר לפתור. כי היא כתבה את הסיפור הכי אישי והכי אוניברסלי שמצליח לגעת בלב של הקורא גם אם משפחתו שלו מאושרת ואומללה בדרכים אחרות לגמרי.
_______
השבת, פרשת ויחי. מות יעקב אבינו. "מעט ורעים" הוא סיכם את שנות חייו שנים לפני מותו.
"אמא" שאלה אותי בתי הקטנה, כמעט בת ארבע, בליל שבת "אם כל האנשים יהיו אבא ואמא ולא יהיו יותר אחים וילדים ותינוקות - אז לא יהיה יותר עולם?" ניסיתי להסביר לה שאם כולם יהיו אבא ואמא הרי שיהיו להם ילדים והעולם ימשיך כמנהגו. ידעתי שהדקדוק הלשוני הזה אינו אומר לה דבר: "אבא ואמא" בעיניה הם אנשים מבוגרים ולאו דווקא הורים לילדים. ובכלל, לוגיקה בדרך כלל אינה משכנעת בני ארבע. הבטחתי לה שיהיה עולם.
בליל שבת חזרתי לספרה של אמונה אלון, ומרגע שחזרתי לא יכולתי להפסיק.
הוריה, מתברר לי בהמשך הספר, היו בני דודים, לכן הסבתא רבתא פייגא - היתה סבתה משני הצדדים, צד אבא וצד אמא גם יחד.
גם סופי, דודה של אבא שלי, היתה בת דודה של שלמה בעלה, אחיה הצעיר של סבתא שלי. היא וסבתא שלי נקראו על שם אותה הסבתא. היא גדלה בארצות הברית והוא בארץ, ממש כמו הוריה של אמונה אלון. גם אצלם המשפחה לא התלהבה מהשידוך הלא מקובל בין בני דודים אבל הדבר קם ונהיה.
את שלמה אני זוכרת בקושי. הוא נפטר בילדותי. אני יודעת שאהב חידות מתחכמות.
הזכרון היחיד שלי ממנו: פגשתי אותו בשמחת תורה בישוב והוא שאל אותי איך יודעים שמשה רבנו לא היה זקוק למשקפיים. לא ידעתי את התשובה. בבית אמא שלי אמרה לי שהתשובה כתובה בפרשה: "ולא כהתה עינו" אבל כשאפגוש את שלמה, אמרה לי, אגיד לו שהתשובה היא שכשה' אומר למשה שיראה לו את ארץ ישראל לפני מותו כתוב "הראיתיך בעיניך" - ולא במשקפיך.
כי לשלמה צריך לענות תשובה מתחכמת, לא סתם תשובה.
עינו של משה רבנו לא כהתה עד מותו בגיל מאה ועשרים. שלמה נפטר בשנות השישים לחייו. בילדותי כששמעתי שנפטר חשבתי שהוא זקן ואך טבעי הדבר שאדם זקן שהוא כבר סבא לנכדים ימות. היום אני נחרדת למחשבה לאבד הורה או סב בגיל כזה. היום אני יודעת שלא משנה באיזה גיל, זה מגיע מהר מדי. הזמן חולף. אנשים חולפים. אני רוצה לכתוב כדי לזכור אבל יודעת שגם הכתיבה לא מספיקה. צריך לדעת איך לטוות את הסיפור הזה. אמונה אלון יודעת.
_______
"יש בוכה בכי דורות שטרם בוכה
יש דולה דמעתו
מבארו של מחר"
מצטטת אמונה אלון משירו של אביה, פנחס פלאי, ומפליאה לכתוב את הבכי הזה, שכבר בכו לפניה ויבכו אחריה אבל לא כך.
"יש נחמה - לפעמים אפילו תיקון - ביכולת לספר סיפור באופן שמשנה את העובדות לטובה ומרפא את פגמי העבר. אבל כוחם הגדול ביותר של סיפורים, הוא דווקא ביכולת להניח את הדברים כפי שהיו באמת"
אומרת אמונה אלון ואולי משרטטת את הקו המפריד בין הספר הזה לספריה הקודמים, אם כי היא עצמה אמרה: כל סיפור הוא סיפור אמיתי.
_______
כשסיימתי את הספר בשבת בצהריים לא יכולתי להמשיך לספר אחר.
חשבתי על הסבתות שלי. התגעגעתי אליהן. התגעגעתי לעולם שבו יש לי סבתות.
האדם הוא חידה. הוא אריג מורכב מאלף גוונים. הדורות הקודמים שזורים בו: גנים, זכרונות, סיפורים, נופים. כשהסבתות שלי נפטרו נותרו קצוות פרומים בחיי שלעולם לא יפתרו.
יצאנו לטיול עם בתנו הקטנה. "אמא" היא נזכרה בחששותיה מליל שבת "אני לא רוצה שהעולם יפסיק! אני רוצה שיהיה עולם!" ושוב הבטחתי לה שיהיה עולם.
ולא אמרתי לה שהעולם אמנם ממשיך אך האנשים חולפים.
שלעיתים קשה יותר לשאת את הרעיון שהעולם מתעלם מכל מי שחלף ואבד וממשיך כאילו כלום מאשר את הרעיון שהעולם ייעצר.
היא רצה קדימה ואז נעצרה במרכז הרחוב, פשטה את שתי ידיה לצדדים וחיכתה לנו שנאחז כל אחד ביד אחת שלה ונתחבר יחד לשרשרת שהיא עולם מלא עבור ילדה בת ארבע: אבא אמא וילדה.
בבטחון מוחלט היא עמדה שם, ידיה פרושות לרווחה, בלי להביט לאחור ולוודא, יודעת שאנחנו נבוא ונאחז בשתי ידיה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על נפשנו חיכתה