• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נפשנו חיכתה

נפשנו חיכתה

מאת אמונה אלון

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
נפשנו חיכתה

נפשנו חיכתה

מאת אמונה אלון

הביקורת של רויטל ק.

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של רויטל ק.
הוצאה לאור:כנרת זמורה
שנת הוצאה:2022
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/4
ביקורות על נפשנו חיכתה
הבאה
נצחיה
לפני שנתיים

“הייתי ביום שישי בהלוויה, אחת מבין אלף וחמש מאות, הלווייה של זוג שחיו חמישים שנה ביחד, ונרצחו יחד בקי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•13 דקות קריאה

חיכיתי לספר הבא של אמונה אלון. אהבתי את כל ספריה עד כה. האחרון - בית על מים רבים - טילטל אותי. ציפיתי לעוד ספר שלה.
לקח לו זמן, וכשהוא יצא לאור התברר לי שהיא עצמה לא חשבה שתכתוב עוד ספר לאחר מות בעלה, ולבסוף כשכתבה - כתבה ספר אחר. שונה מקודמיו. חלקו פרוזה, חלקו ביוגרפיה, חלקו ממואר, אולי שילוב בין השלושה. וכולו מכתב אהבה.
התחלתי לקרוא אותו ברגע שהגיע לידי.
_______
הספר נפתח כמו רומן היסטורי המספר על נערה בשם פייגא וידר, נערה יהודיה מהעיר סיגט שבקרפטים, העומדת להינשא. אבל אחרי דף ורבע אנחנו כבר נזרקים מהסיפור אל המספרת שעוצרת כדי להעיר על הסיפור שלפנינו. כך זה מתחיל וכך זה נמשך.
הסיפור ההיסטורי הפותח בפייגא, סבתא רבתא של אמונה אלון הסופרת, מתקדם לינארית רק באופן כללי מאוד. הוא מתקדם לאורך הדורות מהסבתא רבתא עד להוריה של הסופרת, אך אינו מהסס לעצור להערות ולהרהורים, לקפוץ קדימה ואחורה בזמן ולקפוץ ובין דמויות שקשרי המשפחה ביניהם נראו לי סבוכים עד לבלי התר בתחילת הספר וברורים כמעט כאילו היו בני משפחתי לקראת סופו.
_______
הוא נפתח בקרפטים, בסיפורה של פייגא ובסיפור מסע השורשים של אמונה אלון למחוזות ילדותה של פייגא. חשבתי שהחלק הזה של הספר ידבר אלי יותר מכל.
גם סבתא שלי מצד אמא נולדה וגדלה באותו אזור.
סבתא שלי שחלמה שסיפורה יכתב בספר.
כשהייתי קטנה חשבתי שאני אהיה זאת שתספר אותו. היו לי יומרות ספרותיות, כתבתי ושירבטתי מגיל צעיר, חלמתי להיות סופרת. קראתי המון ספרי שואה, חשבתי שאני יודעת איך יראה הספר של סבתי. היתה מסגרת מוכרת. היה צריך להשלים רק את הפרטים, לארוג את החוטים על פי גזרה ידועה מראש.
זה לא קרה, כמובן.
ככל שהתבגרתי הלך סיפורה של סבתי וחמק מבין אצבעותי. במקום להבין יותר הבנתי פחות. עובדות שגדלתי עליהן כאילו היו פשוטות וברורות: רכבות, מחנות, תאי גזים, אובדן, יתמות, תפחו והפכו קשות יותר ויותר לעיכול, נתפסות פחות ופחות.
הפרטים הקטנים שהיו חסרים לי, פרטי היום יום, החיים שלפני, בני המשפחה, הצבעים, הריחות, התחושות, העיקר כולו היה חסר מן הספר שלא בא לעולם.
לפני יותר מעשרים שנה נסעו אמא שלי ואחותה עם בני הזוג שלהן ועם סבתא שלי לטיול בהונגריה למעין מסע שורשים. למה שלא תסעו גם לכפר שלה? תהיתי. לא ידעתי אז שהכפר של סבתי נמצא באזור שהירבה להחליף ידיים וכבר שנים שאיננו בהונגריה אלא באוקראינה. בכל אופן, סבתא לא רצתה לנסוע לבקר בכפר שלה. האפשרות הזו אפילו לא נבדקה.
שנים חלמתי לנסוע לשם, למקום בו התחיל הסיפור שלה. אינני יודעת אם כיום אפשר בכלל לאתר את הכפר הזה בוודאות. סבתא שלי נולדה בכפר קטן ונידח. ואפילו אם נצליח, ודאי לא נוכל למצוא כל זכר למשפחות היהודיות הבודדות, כעשר במספר, שחיו בו לפני שמונים שנה.
הבית בו גדלה ודאי חרב מזמן, האנשים שידעו היכן היה אינם עוד. במקום להתחבר לילדותה של סבתי, לחוש עוד משהו ממנה, אמצא שם רק הד למותה, לריק שנותר אחרי לכתה.
אבל פייגא לא הזכירה את סבתי בשום דבר. האשה בה נפתח סיפורה של אמונה אלון היתה מבוגרת מסבתא שלי בשני דורות. עירונית. בת למשפחה אמידה, אביה היה בעלים של בית דפוס. היא נישאה בגיל צעיר ובתחילת המאה ה-20 נפרדה מכל משפחה ועלתה לארץ עם בעלה וילדיה.
סבתא שלי היתה בת למשפחה כפרית. אביה היה חזן ושוחט. כשהגיעה לפרקה, נישואים לא היו כלל על הפרק. רק אחותה הבכורה הספיקה להינשא לפני המלחמה. לסבתי היו ארבע אחיות מבוגרות ממנה, כולן רווקות. אני מניחה שאף אחת מהן לא התחתנה כי הגברים הצעירים גויסו ונשלחו לעבודות כפייה.
גם סבתי הופרדה מכל משפחתה. היחידה ממשפחה של שני הורים, תשעה אחים ואחיות, גיס ושני אחיינים ששרדה. היא עלתה לארץ בסוף שנות ה-40, לבדה.
לא הצלחתי להתקדם עם קריאת הספר. ספרים אחרים תפסו את מקומו בראש רשימת הקריאה שלי שוב ושוב. הנחתי סימניה, תכננתי לשוב אליו ודחיתי את הקריאה שבת אחר שבת.
_______
הספר הזה, כבר אמרתי, שונה מספריה הקודמים של אמונה אלון, אבל במובן מסויים הוא מזכיר אותם, את כולם. הוא כמו נותן הצצה לאופן הכתיבה שלה. הוא דמה בעיני לבניין מפואר שחלקים מהשלד שלו חשופים וקוראים למתבונן: הנה, אתה רואה? ככה בנו אותי. הנה השלד, פה נקודת ההתחלה, והנה לצדו - המעטפת שהופכת אותו מהשלד לבניין המפואר שהוא.
"שיניתי כמה מן השמות והוספתי כמה דמיונות, אבל זהו סיפור אמיתי. כל סיפור הוא סיפור אמיתי" אומרת לנו המספרת בפעם הראשונה שבה נקטע הסיפור.
זיהיתי בספר הזה את החלקים הביוגרפיים מחייה של אמונה אלון ששוקעו ב-"שמחה גדולה בשמים", את הרצון לתת קול לנשים שאינן עוד, לנשים שסיפורן לא נשמע שבא לידי ביטוי גם ב-"ותכתבו: אהובתנו" וגם ב-"במופלא ממני".
"מה אומרת לי העובדה שאי אפשר להיכנס אל העיר הזאת מבלי לצלוח נהר. מה מלמדת אותי על עצמי הידיעה שבהונגרית "סיגט" זה אי, ושהעיר נקראה כך על שום שהיא ממוקמת במעין אי של יבשה בין שני נהרות. ואילו זכרונות עולים מן הלא-מודע שלי כאשר אני שומעת כי בעבר, לפני שהורחבו ערוציהם של הנהרות הללו, היו מימיהם עולים ומציפים את הרחובות כדבר שבשגרה." תוהה אמונה אלון כשהיא מטיילת ברחובות עירה של סבתא רבתא שלה, ומחברת אותי ל"בית על מים רבים" שלה שכפי שניתן להבין משמו - מוטיב חוסר היציבות של הבית הבנוי על מים שזור בו.
קטעי ביוגרפיה, הרהורים ותחושות מונחים בספר לצד הסיפור ההיסטורי הלינארי לכאורה. במקום להירקם ישירות אל תוך הסיפור. במקום ליצור מעטפת שתעבה את הסיפור ההיסטורי, במקום לערבב היטב את הבדיון ואת המציאות לכדי סיפור אחד, הם מונחים שם חשופים, בין לבין. שנראה ונדע: איך נרקם סיפור.
זהו ספר חשוף מאוד, הכל חשוף בו: החיים, המוות והכאב. לכן הוא נכנס ישר ללב.
_______
ביום רביעי בבוקר התבשרנו שסופי נפטרה ועצב גדול עטף אותנו.
סופי היתה דודה של אבא שלי. לא את כל הדודים של הורי הכרתי, ודאי שלא על כולם הייתי מתעצבת כך, אבל שניים מילדיה של סופי הם שכנים של הורי לכן הכרנו אותה היטב מביקוריה הרבים בישוב. היא היתה אשה גלויית לב וישירה, חביבה מאוד - חביבות שרושמה היה חזק יותר בשל אותם גילוי לב וישירות. כשאדם שאין בו זיוף מתעניין בך וחביב כלפיך הרושם של החביבות הזאת רב יותר. פעם, כשהייתי קטנה היא אמרה עלי שאני ממש ליידי והמחמאה הזו נחקקה בי. על פי רוב, אם קיבלתי מחמאות בילדות הן היו על חכמתי. המחמאה של סופי היתה במישור אחר לגמרי. היא התחברה בראשי לאצילות ולעדינות, היא הרחיקה אותי מהצבריות הישראלית וחיברה אותי לעולם המסתורי והמרתק בעיני של הדור שלה: הדור שלא נולד פה, הדור שדיבר שתיים-שלוש שפות, הדור שחי כאן אך שורשיו שניטעו פה מחדש תמיד בלטו על פני השטח והזכירו שהוא לא מכאן.
עם מותה של סופי אני מרגישה את הפרידה הסופית מהדור הזה.
_______
"את יודעת איך זה, אימא," אמיתי מחייך. "אנשים אומרים" הזמן חולף. הזמן אומר: אנשים חולפים" כך אומר לאמונה בנה, בזמן שהם מטיילים ברחובות עירה של סבתא רבתא שלה שעודם עומדים על תילם בזמן שהסבתא עצמה כמעט נשכחה מלב ואין בנמצא תמונה שלה שתזכיר איך נראתה.
אנשים חולפים.
הדור של הסבים והסבתות שלי חולף ואני כואבת.
אינני בת דורה של אמונה אלון, אני בת דורם של ילדיה. אבל פער השנים כבר אינו מרמה אותי: הנה, למרות שאני זוכרת היטב את עצמי כילדה שכל השנים עוד פרושות לפניה, ארוכות ללא קץ, הזמן מיצמץ לרגע ואני בגילם של הורי אז והם בגיל שהיו אז הסבים והסבתות שלי והדור ההוא חלף.
אין בי עוד אשליות: הזמן מביט בי ורואה אותי חולפת על פניו מהר יותר עם כל יום, מהר יותר עם כל עשור.
הם אינם. השאלות שלא הספקתי לשאול כבר לא ייענו.
קול דממת סיפוריהם זועקת אלי מן האדמה לשוא. לעולם לא אדע לכתוב אותם.
_______
הקשתי את שמה המלא של סופי בגוגל, כאילו התרגלתי כל כך להפנות אליו שאלות עד שאני מצפה ממנו לפתור את חידת החיים והמוות. התוצאה הראשונה: סרטון יוטיוב קצר, פחות מארבע דקות, שבו אחת הנכדות או הנינות צילמה אותה מספרת את סיפורה בתקופת השואה. הכרתי את הסיפור מילדות. בילדות, כמובן, לא ראיתי בו סיפור שואה. מצד אמא הרי היתה לי סבתא שורדת אושויץ וחלל ריק במקום בו היתה אמורה להיות לה משפחה. מהספריה היו לי שלל ספרי שואה שלימדו אותי איך סיפור שואה "אמור" להיראות. בצד של אבא, הצד שחי בגרמניה, רוב המשפחה הצליחה לברוח בזמן. מי שלא ברח נספה ושמו מצהיב על דפי עד ביד ושם שסבא שלי מילא. בבית כמעט ולא הזכירו אותם.
הסרטון קצרצר. מספר את מה שכבר ידעתי. זהו "סיפורה בתקופת השואה", לא סיפור חייה. מי יכול לספר חיים. חיוכה וצליל קולה בסרטון מספרים לי עליה יותר. מעוררים געגוע. כך גם האנקדוטה בסוף הסרטון בה היא מתארת איך כל פעם הגיעה לארץ חדשה ושוב ושוב מצאה את עצמה בלי שפה.

סבתא שלי מצד אבא, גיסתה של סופי, נפטרה בתחילת הקורונה.
בחנוכה לפני שלוש שנים ביקרנו אצלה בפעם האחרונה. באותו יום בני הבכור הניח תפילין בפעם הראשונה. נסענו לכותל, רק המשפחה המצומצמת: זוג הורים וחמישה ילדים. היו לנו תוכניות לכל אותו היום והראשונה שבהן, מיד לאחר הכותל, היתה ביקור אצל סבתא שלי. זאת על פי בקשתו של נער ה(כמעט) בר מצווה. אולי, אני חושבת לעצמי, זה מאפיין של בכורים, הילדים הקרובים ביותר בגילם להורים: החיבור והרצון בקשר עם בני הדור הקודם.
ישבנו איתה בבית האבות שלה, אכלנו שוקולד בו היא הקפידה לכבד את מבקריה ושאלנו אותה על הפרטים הקטנים. על חיי היומיום. על בת המצווה שלה. מעולם לא עלה בדעתי לשאול אותה איך חגגו את בת המצווה שלה לפני זה.
קצת אחרי פורים של אותה השנה פרצה הקורונה. לא כולם הקפידו על כללי הסגר באותה המידה, אך בתי אבות הקפידו במיוחד ויותר מכולם הקפידה סבתא שלי, היקית. במוצאי יום העצמאות של אותה השנה היא נפטרה.
_______
"מה זה הבן אדם" נהגה רבקה, סבתה של אמונה לומר. והמשפט הזה חוזר לאורך הספר שוב ושוב, מחכה למענה, ואין.
"אדם ככל שמתקרבים אליו יותר, כך הוא תעלומה. על כן לא הכרתי את אבי ואת אמי, ועוד יותר מכפי שלא הכרתי אותם, לא הכרתי אותך[...]
אהבתי אותך מאוד. ידעתי כל נים בגופך ובנפשך. היית לי רע ומלך, אב ואח.
וחידה."
כשאדם נפטר אנחנו יושבים שבעה. במשך שבעה ימים יושבים יחד בני משפחתו הקרובים ומספרים ונזכרים. מגיעים חברים וקרובים ומקשיבים ותורמים את חלקם. שבעה ימים יש לנו לארוג סיפור מכל החוטים השונים האורגים את חייו של האדם, שבעה ימים לבנות נרטיב, פתרון לחידה. פתרון חלקי, תמיד. מי יכול לתפוס אדם שלם.
_______
סבתא שלי מצד אמא נפטרה סמוך לראש השנה והשבעה התכווצה והיתה לימים ספורים.
מיד לאחר פסח גורשה משפחתה מהכפר הקטן שבקרפטים. הבצק שהחלו להכין במוצאי החג לא הספיק לתפוח, סיפרה סבתא, כמו ביציאת מצרים: לא הספיק בצקם להחמיץ. אך לא גאולה חיכתה להם בקצה הדרך.
גם ימי השבעה על סבתא לא הספיקו לנו, נותרנו עם תחושת החמצה.
סבתא שלי מצד אבא נפטרה בתחילת תקופת הקורונה. היתה מכסת אנשים מוקצבת ללוויה. חרגנו ממנה במקצת, ספק אם סבתא, שנצמדה לכללים בהקפדה מרובה, היתה מאשרת.
בימי השבעה ישבו ילדיה כל אחד בביתו, מפוזרים ומפורדים. המנחמים הסתפקו חלקם בשיחת טלפון, אחדים הגיעו, בנפרד זה מזה. טבלת אקסל אירגנה את ביקורי השבעה שלא יקרבו זה לזה אנשים ממשפחות שונות. ישבנו במרחק, עטויי מסכות. ושוב הכתה בי תחושת ההחמצה.
אני נזכרת בשבעה של דוד של אבא שלי: הלכתי לנחם את סבתא שלי, אחותו. ישבו שם שתי אחייניות שלה, בתו של אחיה הבכור ובתו של אחיה הצעיר ונזכרו במריבה עתיקה בין האבות שלהן, שניהם כבר לא בחיים. שניהם היו אנשים מכובדים ונשואי פנים: האחד פרופסור למתמטיקה והאחר רב וחתן פרס ישראל. הם נעלבו זה מזה שכן כל אחד מהם חשב שראוי שהשני יקדים שלום ויתקשר ראשון לאחיו עם שובו של הצעיר לארץ מביקור בחו"ל. אלו משקעים התחבאו מאחורי אותה מריבה? מי יודע.
_______
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה" אומר הציטוט שכבר היה לקלישאה, אבל מהי בעצם משפחה מאושרת? הרי בכל משפחה ישנם משקעי עבר, מריבות, החמצות, לבבות שבורים, אהבות וקנאות, רצון נואש בהכרה, היכן עובר הגבול המפריד בין משפחה אומללה בשל כל אלה למשפחה מאושרת על אף כל אלו?
"חסר באהבה הורית הוא תכונה שטבועה בגנום האנושי, אני אומרת לעצמי[...] ככה זה אצל כולם. את לא כל כך מיוחדת כמו שאת חושבת שאת."
אני רוצה לומר לאמונה אלון שהיא מיוחדת עד מאוד, כי היא לקחה את כל החומרים האלו וכתבה אותם. את סיפורי המשפחה, את סיפורה שלה, אותם ואת עצמה. כי הכתיבה שלה מתקרבת עוד צעד קטנטן לפתרון החידה שאי אפשר לפתור. כי היא כתבה את הסיפור הכי אישי והכי אוניברסלי שמצליח לגעת בלב של הקורא גם אם משפחתו שלו מאושרת ואומללה בדרכים אחרות לגמרי.
_______
השבת, פרשת ויחי. מות יעקב אבינו. "מעט ורעים" הוא סיכם את שנות חייו שנים לפני מותו.
"אמא" שאלה אותי בתי הקטנה, כמעט בת ארבע, בליל שבת "אם כל האנשים יהיו אבא ואמא ולא יהיו יותר אחים וילדים ותינוקות - אז לא יהיה יותר עולם?" ניסיתי להסביר לה שאם כולם יהיו אבא ואמא הרי שיהיו להם ילדים והעולם ימשיך כמנהגו. ידעתי שהדקדוק הלשוני הזה אינו אומר לה דבר: "אבא ואמא" בעיניה הם אנשים מבוגרים ולאו דווקא הורים לילדים. ובכלל, לוגיקה בדרך כלל אינה משכנעת בני ארבע. הבטחתי לה שיהיה עולם.
בליל שבת חזרתי לספרה של אמונה אלון, ומרגע שחזרתי לא יכולתי להפסיק.
הוריה, מתברר לי בהמשך הספר, היו בני דודים, לכן הסבתא רבתא פייגא - היתה סבתה משני הצדדים, צד אבא וצד אמא גם יחד.
גם סופי, דודה של אבא שלי, היתה בת דודה של שלמה בעלה, אחיה הצעיר של סבתא שלי. היא וסבתא שלי נקראו על שם אותה הסבתא. היא גדלה בארצות הברית והוא בארץ, ממש כמו הוריה של אמונה אלון. גם אצלם המשפחה לא התלהבה מהשידוך הלא מקובל בין בני דודים אבל הדבר קם ונהיה.
את שלמה אני זוכרת בקושי. הוא נפטר בילדותי. אני יודעת שאהב חידות מתחכמות.
הזכרון היחיד שלי ממנו: פגשתי אותו בשמחת תורה בישוב והוא שאל אותי איך יודעים שמשה רבנו לא היה זקוק למשקפיים. לא ידעתי את התשובה. בבית אמא שלי אמרה לי שהתשובה כתובה בפרשה: "ולא כהתה עינו" אבל כשאפגוש את שלמה, אמרה לי, אגיד לו שהתשובה היא שכשה' אומר למשה שיראה לו את ארץ ישראל לפני מותו כתוב "הראיתיך בעיניך" - ולא במשקפיך.
כי לשלמה צריך לענות תשובה מתחכמת, לא סתם תשובה.
עינו של משה רבנו לא כהתה עד מותו בגיל מאה ועשרים. שלמה נפטר בשנות השישים לחייו. בילדותי כששמעתי שנפטר חשבתי שהוא זקן ואך טבעי הדבר שאדם זקן שהוא כבר סבא לנכדים ימות. היום אני נחרדת למחשבה לאבד הורה או סב בגיל כזה. היום אני יודעת שלא משנה באיזה גיל, זה מגיע מהר מדי. הזמן חולף. אנשים חולפים. אני רוצה לכתוב כדי לזכור אבל יודעת שגם הכתיבה לא מספיקה. צריך לדעת איך לטוות את הסיפור הזה. אמונה אלון יודעת.
_______
"יש בוכה בכי דורות שטרם בוכה
יש דולה דמעתו
מבארו של מחר"
מצטטת אמונה אלון משירו של אביה, פנחס פלאי, ומפליאה לכתוב את הבכי הזה, שכבר בכו לפניה ויבכו אחריה אבל לא כך.
"יש נחמה - לפעמים אפילו תיקון - ביכולת לספר סיפור באופן שמשנה את העובדות לטובה ומרפא את פגמי העבר. אבל כוחם הגדול ביותר של סיפורים, הוא דווקא ביכולת להניח את הדברים כפי שהיו באמת"
אומרת אמונה אלון ואולי משרטטת את הקו המפריד בין הספר הזה לספריה הקודמים, אם כי היא עצמה אמרה: כל סיפור הוא סיפור אמיתי.
_______
כשסיימתי את הספר בשבת בצהריים לא יכולתי להמשיך לספר אחר.
חשבתי על הסבתות שלי. התגעגעתי אליהן. התגעגעתי לעולם שבו יש לי סבתות.
האדם הוא חידה. הוא אריג מורכב מאלף גוונים. הדורות הקודמים שזורים בו: גנים, זכרונות, סיפורים, נופים. כשהסבתות שלי נפטרו נותרו קצוות פרומים בחיי שלעולם לא יפתרו.
יצאנו לטיול עם בתנו הקטנה. "אמא" היא נזכרה בחששותיה מליל שבת "אני לא רוצה שהעולם יפסיק! אני רוצה שיהיה עולם!" ושוב הבטחתי לה שיהיה עולם.
ולא אמרתי לה שהעולם אמנם ממשיך אך האנשים חולפים.
שלעיתים קשה יותר לשאת את הרעיון שהעולם מתעלם מכל מי שחלף ואבד וממשיך כאילו כלום מאשר את הרעיון שהעולם ייעצר.
היא רצה קדימה ואז נעצרה במרכז הרחוב, פשטה את שתי ידיה לצדדים וחיכתה לנו שנאחז כל אחד ביד אחת שלה ונתחבר יחד לשרשרת שהיא עולם מלא עבור ילדה בת ארבע: אבא אמא וילדה.
בבטחון מוחלט היא עמדה שם, ידיה פרושות לרווחה, בלי להביט לאחור ולוודא, יודעת שאנחנו נבוא ונאחז בשתי ידיה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של צבי אלרואי
צבי אלרואי
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של חני
חני
תמונה של רותה
רותה
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
תמונה של yaelhar
yaelhar
29קוראים|גיל ממוצע49|45%נשים

על המבקרת

תמונה של רויטל ק.

רויטל ק.

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
379 ביקורות•16 נבחרות•8,920 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות379
ביקורות נבחרות16
לייקים שקיבלה8,920
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת90ספרות מקורית84מתח ריגול והרפתקאות61

דיון על הביקורת

23 תגובות
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 3 שנים

תודה רץ

רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 3 שנים

תודה זאבי

רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 3 שנים

תודה רבה חני 3>

רץ
רץ•לפני 3 שנים

מרגש האופן בו את רואה את משפחתך כחלק מהגורל היהודי הגדול, וכמובן החיים על ערכי היהדות וחיבורם האמיתי לציונות -שכעת יותר מתמיד מאיים להפריד ולא לחבר.

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 3 שנים

סקירה יפה שפספסתי, תודה לך.

חני
חני •לפני 3 שנים

כתבת מרגש כתמיד. וגם אני כשנפגשנו ראיתי

בדיוק את הנפש האצילה הזו שבך. לא קשה להבחין בה. אני לא בר סמכא אבל בהחלט יכולה להבין שכל ספר שתכתבי ארצה לקרוא. ומה הוא באמת אדם? שגם כשמתקרבים אי אפשר לאחוז את כולו.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 3 שנים

תודה אברש אמירי

אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 3 שנים

סקירה רגישה ומעוררת מחשבה.

כתבת נפלא. תודה, רויטל.
האופה בתלתלים
האופה בתלתלים•לפני 3 שנים
נכון. זה מכניס לפרופורציות
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 3 שנים

בכייף רויטל, אני מקווה שאת מודעת לזה

שהספר "כלה" הוא חלק מטרילוגיה.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 3 שנים

תודה האופה 3>

היום אנחנו בעידן אחר, אנחנו כותבים כל כך הרבה, מצלמים כל כך הרבה, המון מלל, המון תוכן, המון תיעוד ועדיין אנחנו נשכחים.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 3 שנים

תודה נצחיה

מפתיע כל פעם מחדש, כשכותבים משהו אישי והוא יכול לרגש גם אחרים
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 3 שנים

תודה אהוד, קראתי את כלה שלה

והיה טוב. אחפש עוד ספרים שלה.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 3 שנים

תודה סקאוט.

נכון. זה קשה בכל גיל.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 3 שנים

תודה cujo

האמת שהייתי חייבת לכתוב ושיתפתי אחרי היסוס ומתוך מחשבה שזה כל כך ארוך שלאף אחד לא תהיה סבלנות לקרוא...:)
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 3 שנים

כולנו לפעמים אלון, תודה

האופה בתלתלים
האופה בתלתלים•לפני 3 שנים
חושבת הרבה, בהקשר לשואה, על איך כולנו בסך הכל שבריר שנייה בעולם וחולפים מהר, משאירים רק מעט שאפשר לזכור או לדעת. 3>
נצחיה
נצחיה•לפני 3 שנים

סקירה מאוד אישית ומאוד מרגשת

עמיחי
עמיחי•לפני 3 שנים
וואו.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 3 שנים

גם אני נהנתי לקרוא את ספריה הקודמים

של אמונה אלון. התלבטתי אם לקרוא את הספר הזה או לא וכמובן שדבריך רויטל מדרבנים אותי להוסיף גם אותו, מה גם כפי שאת מציינת אמונה לא בטוחה שהיא מעוניינת להמשיך ולכתוב ולדעתי מצד אחד זה כמובן חבל ומצד שני זה מוכיח כמה שהכתיבה שלה כנה ואמיתית. אני מודה לך על דבריך ויותר ממליץ לך לקרוא גם את הספרים של אורה אחימאיר.
סקאוט
סקאוט•לפני 3 שנים
יפה. סקירה טובה שנוגעת בנושאים הכואבים ביותר. אני חושבת שאקרא את הספר. בכל גיל קשה לאבד הורה או סב. אמא שלי איבדה את אביה בגיל 46 והיה לה קשה. אני איבדתי את סבתי לפני 4 שנים כשהיא בת 92 והיה לי ולאבא שלי קשה. אבא שלי לא טיפוס שבוכה אבל בהלוויה שלה הוא בכה לראשונה. איבדתי את סבא שלי בגיל 88 בעיצומה של הקורונה, לכן הזדהיתי מאוד עם מה שכתבת. גם אני הרגשתי את הניכור בשל המצב. וממש לאחרונה התבשרנו שדוד של אבא שלי נפטר בגיל 86. סבתא שלי מצד אמא, שתזכה לחיים ארוכים, בת הגיל הזה ואין יום שאני לא תוהה אם אני עושה מספיק עבורה כי היא לא נעשת צעירה יותר, להפך. זה באמת עצוב לאבד את בני הדור ההוא. זה כל כך עצוב שאנשים נשכחים. אמא שלי בביקור מולדת והיא ביקרה בקברים של קרוביה ונחרדה לגלות כמה שכחו מהם. כמה זמן חלף. אפילו מצבות לא נשארו לחלקם.
cujo
cujo•לפני 3 שנים

תודה ששיתפת.

סיקרנת מאוד.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 3 שנים

לפעמים גם אני ילדה בת ארבע

23 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רויטל ק.

להתאהב בגרייס

להתאהב בגרייס

קריסטל סאתרלנד

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

לפני 3 ימים•רויטל ק.
עזאזל

עזאזל

בוריס אקונין

קראתי את הספר לפני שנים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.
הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.
אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.
עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.
קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.
יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.
אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.
לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.

את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.

בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.

לפני שבועיים•רויטל ק.
רצח בהמשכים

רצח בהמשכים

מקס סיק

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•רויטל ק.
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות.
למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו.
ואולי גם זאת אמירה על ימינו...?
בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב.

הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר.
הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע.
אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו?

ואין ספק שענברי רוצה ויודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו.
אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין.

האם מומלץ?
כן, זה בכל זאת אסף ענברי וגם ביום חלש שלו הוא שווה קריאה יותר מרוב הפרוזה שיוצאת בעברית.
אבל... כדאי להנמיך קצת ציפיות ביחס לספרים הקודמים.

לפני 4 שבועות•רויטל ק.
עמוק מדי

עמוק מדי

לי צ'יילד

כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי.
ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו.
למה?
אין סיבה, באמת.
ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה.
אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה בדיוק המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר.
הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות).
מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל).
הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף.
הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות.
אולי באמת זהו?

לפני חודש•רויטל ק.
יום השישי

יום השישי

אריאל שנבל

קראתי כמה ספרי מסע בזמן שבהם הגיבור מנסה למנוע אירוע היסטורי משמעותי.
בתסריט הנפוץ יותר, לפחות מהמדגם הלאו דווקא מייצג שלי, הגיבור נכשל.
או ליתר דיוק - מגלה שציר הזמן האלטרנטיבי גרוע יותר, ועם כל הצער והכאב - מוכרחים לחזור לציר הזמן שבו האירוע כן התרחש.
אני יכולה לחשוב רק על דוגמה אחת שבה שינוי ציר הזמן מצליח והספר מסתיים באוטופיה - עם מחיר אישי למעורבים בדבר.
עושה רושם שמוסכם על כולם בז'אנר הזה שאין שינוי ללא מחיר.

***
נראה לי שאין ישראלי שלא חשב על זה בשנתיים וחצי האחרות: מה היינו עושים אם היתה לנו מכונת זמן, איך היינו מונעים את ה-7/10? האם היינו יכולים למנוע אותו?
למי פונים? עם מי מדברים? מי היה מקשיב לנו?
ואיך חיים אחר כך עם זכרונות הזוועה שחיים רק בראש שלנו, בעולם שאנן שכל זה בשבילו רק מדע בדיוני, משהו שלא יכול לקרות?
ומה ההשלכות של השאננות הזאת, אם היינו ממשיכים לחיות בה, איזה מחיר היינו משלמים בהמשך?

***
אריאל שנבל כתב על זה ספר, ולמרות שידעתי שזה הנושא שלו - רק כשלקחתי אותו ליד קלטתי שאני הולכת לקרוא ספר על ה-7/10 .
ושבעצם, אני בכלל לא בטוחה שאני כבר מוכנה לזה.
בביקורת שלי על בסתר המדרגה של אמונה אלון כתבתי שעוד מוקדם מדי בעיני. מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים על ה-7/10, כשיש עוד כל כך הרבה סיפורים אמיתיים שלא שמענו.
מוקדם מדי לכתוב על אירוע טראומטי כל כך, שאנחנו עוד חווים.
פחות הרגשתי ככה לגבי הספר הזה. גם בגלל הזמן שעבר וגם בגלל שהוא בסופו של דבר - לא ממש ספר על ה-7/10.
הוא ספר מד"ב, הוא ספר על תרחישים אלטרנטיביים, רק חלקו מתרחש בכאן ועכשיו.
אולי עוד מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים מחקי מציאות, אבל בדיוניים לגמרי שמרחיקים מהמציאות - את זה קל לי יותר לעכל.

***
דבר אחד היה ברור מראש:
הספר הזה לא ילך לכיוון של האוטופיה. הגיבורה לא תמנע את ה-7/10 והספר לא יסתיים בחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
לא חושבת שאף ישראלי מסוגל כרגע לכתוב או לקרוא אוטופיה מתקתקה כזאת, זה יהיה יותר מדי יריקה בפרצוף. כאילו מישהו מריץ בדיחה על חשבוננו.
לכן זה לא יהיה ממש ספוילר להגיד שהחלק בספר שמתאר את הדיסטופיה של ציר הזמן האלטרנטיבי היה החלק הקשה יותר לקריאה.
קראתי אותו בתחושה שעברנו מספיק, שהיה רע לתפארת גם בלי לתאר תרחישים דמיוניים גרועים יותר.
שאין צורך, תודה רבה, להמציא קווי זמן מחרידים יותר.
וגם בתחושה ששום דבר, נורא ככל שיהיה, כבר לא באמת נתפס אצלנו כדמיוני לגמרי, כמשהו שלא יכול לקרות.

***
אבל חוץ מזה, מדובר בספר קולח מאוד, מרתק, אי אפשר לנחש שמדובר בספר ביכורים (מה שאולי לא מפתיע, בכל זאת מדובר באדם שכותב לפרנסתו).
האם הוא פיצח משהו, הציג תובנה כלשהי לגבי העבר היהודי וההווה הישראלי שהכריכה האחורית טוענת שהוא מתמרן ביניהם?
אני לא בטוחה.
באופן כללי, העיסוק בישראליות וביהדות שטחי בספר.
הוא מתעניין יותר בבחירות אישיות כואבות, בצירי זמן אלטרנטיביים, בנפילות ובשיקום.
אין אוטופיה בספר, כאמור.
כי אי אפשר לתאר כזאת במצב הנוכחי בישראל.
יש משבר וכאב ובחירות כואבות מאוד.
ואולי הנחמה הקטנה והיחידה היא באפשרות הבחירה.
לא זו הדמיונית של הגיבורה שמסוגלת, אולי, לשנות את העבר, אלא הבחירה האישית של כל אחד ואחת איך ולאן להמשיך מכאן הלאה.

***

מחשבות מאוחרות - תוספת לביקורת:
כשבעלי התחיל לקרוא את הספר, הוא אמר שהספר הזה בעצם לוקח את ה-7/10 ומשתמש בו כתירוץ כדי לכתוב על מה שבאמת עניין אותו - דיסטופיה שבה מדינת ישראל נחרבת וקהילת ישראלים לשעבר קמה בארה״ב. קצת איגוד השוטרים היידיים.
ויש בזה משהו, השימוש ב-7/10 מצמיד אותנו לספר והוא הטריגר והמניע של העלילה, אבל הוא באמת לאו דווקא הכרחי בשבילה.
עם זאת, מעניין לציין שדווקא החלק שעוסק בקהילה הישראלית-יהודית-אמריקאית היה החלק הפחות טוב של הספר.
זה חלק שבו ניכר הרקע העיתונאי של שנבל, הוא כתוב יותר כמו כתבה מעניינת שסוקרת קהילה מאשר כמו ספר ממש. שאר החלקים של הספר יותר נוגעים.

לפני חודש•רויטל ק.
הכלה האחרת

הכלה האחרת

גלילה רון-פדר-עמית

מה בסך הכל אני מחפשת?
רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל בימי התורכים.
שיהיה אמין היסטורית, מגובה בתחקיר היסטורי, שיהיה קל לקריאה אבל לא קליל סטייל רומן רומנטי שמתלבש על ההיסטוריה בשביל קצת צבע ונפח.
שיהיה לו עניין אמיתי בהיסטוריה ובדמויות שהוא כותב עליהן.
שיפגיש את הדמויות שלו עם דמויות היסטוריות ומאורעות היסטוריים אמיתיים.
משהו בסגנון של גיא אוני.
כי אין מספיק ספרים כאלה, שהם גם ספרות פופולארית אבל גם עם ערך מוסף היסטורי אמיתי על התקופה המדוברת.
על משכבי בלילות של אושרת אסייג-לופז היה קצת כזה, אבל התמקד בטרומפלדור בעיקר.
אות מאבשלום של נאווה מקמל-עתיק גם עוסק בתקופה, אבל מרוכז בדמותו של אבשלום, ובאופן כללי ספר לא מוצלח בעיני.
באדום עתיק של גבריאלה אביגור-רותם היו כמה פרקים כאלה, שהיו יכולים להיות בסיס לרומן היסטורי נהדר.
אחוזת דג'אני של אלון חילו לכאורה היה יכול לענות על ההגדרה, אבל העוול שהוא עשה לדמות היסטורית אמיתית, האג'נדה של הכותב וספר קודם שלו שמאוד לא אהבתי הרחיקו אותי מהספר הזה, שברור לי שלא אהנה ממנו.

ואז יצא הספר הזה, שלכאורה אמור להיות בדיוק מה שאני מחפשת:
גלילה רון פדר עמית כותבת קליל ונגיש.
ספרי הביוגרפיה שהיא הוציאה לאורך השנים, לילדים ולנוער, נותנים לה רקע היסטורי רחב.
התחקיר שהיא עשתה ניכר בספר, והקטעים האהובים עלי בו היו אלה שבהם היא שילבה קטעי עיתונות אמיתיים מהתקופה.
אבל בכל זאת, גם הספר הזה לא היה מה שחיפשתי.
למה?
קצת כי הוא היה קליל מדי, כי ההיסטוריה בו נשארה ברמה של ספרי ילדים. בלי עומק, בלי הבנה רחבה יותר של תהליכים ואירועים.
הרבה בגלל הדמויות: קודם כל היו יותר מדי מהןץ כמה אפשר להיקשר לדמות ולפתח אכפתיות כלפיה כשיש כל כך הרבה דמויות וקפיצות ביניהן?
הדמויות שטחיות מאוד, חלקן מאוד לא אמינות.
בפרט הדמות של סוניה, דמות קיצונית שעוברת שינויים קיצוניים, שעושה מעשים מחרידים ובכל זאת בסוף הספר איכשהו הופכת לגיבורה החיובית, החזקה, המודל לאישה ציונית לוחמת, לא לגמרי ברור איך.
החוט המקשר בין כל הגיבורות הוא האדמו"רית מלודמיר.
דמות היסטורית אמיתית, חידתית ומסקרנת.
לא לגמרי ברור לי למה העלילה נטוותה סביבה, מה רצתה הסופרת לומר עליה.
היא לכאורה דמות נשית פורצת דרך, אישה מנהיגה שהיתה שנויה במחלוקת והלכה נגד המוסכמות.
בספר היא מתוארת בתחילה ככזאת ובהמשך כמניפולטיבית, כמישהי שהורסת את חייה של אחת מהמאמינות שלה.
לא לגמרי ברור לי מה ניסתה הסופרת לומר בתיאור הזה.

בינתיים, אני ממשיכה לחכות לספר הנכון שייתן לי את חוויית הרומן ההיסטורי שאני מחפשת.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רויטל ק.
הטירה הכחולה

הטירה הכחולה

לוסי מוד מונטגומרי

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
היא בת 29, רווקה זקנה, דהויה ומשעממת.
אף אחד כבר לא יתחתן איתה, לא יקרה לה שום דבר מעניין בחיים. כל חייה ימשיכו להיות רצף של התנהגות מרצה, מנומסת ונורמטיבית לפי הסטנדרטים של המשפחה הבלתי נסבלת שלה.
בשלב הזה, לא כל כך אכפת לנו, אם להיות כנים. היא באמת דמות מבאסת וקשה לדמין איך יצמח מהעשב האפרפר והדהוי הזה רומן רומנטי שיצליח באמת לגעת בקורא.

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
כמעט.
הרופא מבשר לה שמחלת הלב שהיא סובלת ממנה תביא למותה בשנה הקרובה (זה קצת ספוילר אבל ממש קצת, אז תתגברו).
ואז, כשהחיים באמת מגיעים לקצם וכבר אין מה לדאוג מהעתיד, מהמוניטין, ממה יחשבו ומה יגידו - ולנסי מתחילה לחיות.

לראשונה בחייה היא מעזה להתנהג קצת פחות בנימוס, לא לעמוד בציפיות של הסביבה, להגיד מה שהיא באמת חושבת והשערורייתי ביותר - לעזוב את הבית ולעבור לגור עם חברת ילדות גוססת שהקהילה כולה מנודה כי נכנסה להריון מחוץ לנישואים (הא. לא ראינו את זה מגיע, נכון קוראי האסופית לדורותיהם?)

ולנסי עוברת שינוי אופי דרמטי, האם הוא אמין? לא יודעת. אבל בואו, רומנים רומנטיים לא נועדו להיות אמינים. הם נועדו להיות כיף ואסקפיזם ואת זה הספר הזה עושה נהדר.

מבחינות מסויימות הוא מופרז ומגוחך יותר מהאסופית. התהליך שאן עוברת שבו היא מרפה מהפנטזיה הילדותית של "גבר החלומות" הכהה והשתקן ומבינה שהיא אוהבת את גילברט, חבר הילדות שלה, נראה ריאליסטי להפליא לעומת הרומן בספר הזה.
המשפחה של ולנסי, גיבורת הרומן, מורכבת מאנשים שנראים כמו הדמויות הכי צדקניות ובלתי נסבלות של מונטוגומרי מספרי האסופית או כמו בני הזוג בנט מגאווה ודעה קדומה, אם לשניהם היתה מנת המשכל של הגברת בנט. הטיפשות שלהם מתחרה רק בחוסר ההיכולת שלהם להביע אמפתיה. לא תמצאו פה דמות כמו הגברת לינד שלמרות חסרונותיה, היא אנושית בסופו של דבר.

מבחינות מסויימות הוא בוגר יותר, קודם כל כי הוא עוסק באנשים מבוגרים ולא ביתומות ג'ינג'יות בנות 11, וגם כי הוא בועט יותר במוסכמות החברתיות כמו הריון מחוץ לנישואים או היחס לאנשי דת.

אבל בסך הכל מדובר ברומן רומנטי קליל וחמוד להפליא.
הוא קצר, לא מאות עמודים של מלל והשתפכויות מיותרות.
אין בו תיאורים גרפיים מופרזים ומיותרים.
אין בו ניסיון להיות ריאליסטי או מקורי. אתם תראו את הטוויסטים מקילומטרים.
ותהנו מהם בכל זאת.
כי הוא קיטש מתוק עם תיאורי נוף וטבע כמו שמונטוגומרי יודעת.
כיף של ספר, מושלם לתקופות בהן יש צורך באסקפיזם מנחם.

לפני חודשיים•רויטל ק.
מאחורי כל גבר מוצלח

מאחורי כל גבר מוצלח

שרה גודמן קונפינו

כן כן, שוב לקחתי קומדיה רומנטית קלילה ומטופשת מהספרייה.
נכון.
אנחנו במלחמה, אנחנו רצים לממ"ד, הילדים בבית, מג'נגלים עבודה וזומים של הילדים ואין לדעת מה יקרה מחר והכי גרוע: פסח מתקרב.
אז כן, אני זקוקה לאסקפיזם, תתבעו אותי.

פתחתי את הספר וגילגלתי קצת עיניים כי נחשו מה, שוב הגיבורה היא רעיית פוליטיקאי מושלמת, כזאת שיושבת בבית עם הילדים ומוחקת את עצמה למען הקריירה של בעלה ש - הפתעה הפתעה - בוגד בה עם המזכירה. קצת מזכיר את הפתיחה של אנטומיה של סקנדל, חוץ מזה שאנטומיה של סקנדל לא היה קומדיה ולא רומנטי, אז זה משהו אחר אבל אתם יודעים. כל האקספוזיציה הזאת שבאה לספר לנו כמה הפטריארכיה עדיין כאן וגברים שולטים בעולם ובקושי משאירים מקום לנשים המסכנות כשבואו, לנשים בימינו יש בחירה אתם יודעים, אף אחד לא הכריח את גיבורות הרומנים האלה להיות רעיות ואמהות מושלמות ולוותר על החיים שלהן, תתקדמו כבר עם העלילות, שנות השישים התקשרו למסור ד"ש…

ואז התברר שזה בעצם סוג של רומן היסטורי שמתרחש ב… כן, שנות השישים.

מה שהפך את כל האקספוזיציה להרבה יותר הגיונית. וגם את המגמה של הסיפור להפוכה בדיוק: זה לא ספר שבא לבכות על הפטריארכיה המרושעת שטרם ניפצנו, להפך, זה ספר שבא לחגוג את כל הדרך שעשינו מאז שנות השישים. זה ספר שמאמין בהתקדמות ובהתפתחות, לא במבני כוח שחייבים לנפץ ולהחריב ואז להתחיל מאפס.

האם זה באמת רומן היסטורי? קצת, בעיקר באווירה. היחס לנשים, היחס לשחורים, אנטישמיות מוסווית בקושי.
מרגישים שהסופרת הכינה שיעורי בית.
ואז לקחת אותם ורקחה מהם מאפה מתקתק במילוי קיטש.
בסדר, נו. רציתי רומן רומנטי ואסקפיזם וקיבלתי בדיוק את זה.

לפני חודשיים•רויטל ק.

ביקורות נוספות על "נפשנו חיכתה"

נפשנו חיכתה

נפשנו חיכתה

אמונה אלון

הייתי ביום שישי בהלוויה, אחת מבין אלף וחמש מאות, הלווייה של זוג שחיו חמישים שנה ביחד, ונרצחו יחד בקיבוץ בארי. עם כל הצער העמוק והדמעות של כולם היה משפט אחד שצרב: לפחות הם מתו יחד, ולא צריכים לחיות אחד בלי השני, רק עם הצער והזכרונות.

אלמנות זה דבר קשה. אנחנו מרחמים המון על אלמנות ואלמנים צעירים, אבל אחרי שראיתי את הסבתות שלי באלמנותן, למדתי להבין שלהיות אלמנה מבוגרת, אחרי חיים שלמים של זוגיות, זה דבר מורכב. אני אומרת "אלמנה" כי זו המציאות הרווחת שכן תוחלת החיים של נשים גדולה יותר מזו של גברים. וגם כי הספר הזה הוא ספר של אלמנה. הרב בני אלון שהיה גם חבר כנסת ושר נפטר מסרטן בשנת 2017 והוא בן 62 שנה. אמונה אשתו כתבה ארבעה רומנים שכולם עוסקים במשפחה ובמשפחתיות, ובעיקר בזוגיות, בשברה ובהעדרה. לאחר פטירתו של בעלה היא חשבה שלא תכתוב יותר, אבל עברו שלוש שנים מאז מותו והיא כותבת.

הספר הזה הוא לא רומן במובן הרגיל. אמונה אלון חוקרת את תולדות משפחתה דורות אחורה, ומשלבת את הדוקומנטציה ההיסטורית בדימיון ובמכתב אישי שהוא גם ממואר לבעלה המנוח. היא מנסה להתחקות ולהבין את הדמויות שעל חלקן אין הרבה סיפורים או אפילו תצלומי דיוקן או מכתבים. היא מתחילה מסבתא רבתא פייגה וידר בקרפטים שהיתה אשתו הראשונה של הצדיק קודש האניגמטי והדיכאוני. עבור בסבים שלה ועד באביה המשורר שנישא לבת דודו, וסובב הלוך ושוב בין הדמויות והדורות.

כל זה משולב בסיורים וונסיעות למקומות רלוונטים, אם בקרפטים ואם בניו יורק או ירושלים, ציטוטי מכתבים, תיאורים שנכתבים ברובם בתקופת סגרי הקורונה ונקראים מוזר עכשיו, וכאמור מכתב אהבה אחד ארוך מכותבת לבעלה שכבר נפטר ובהם היא תוהה בין השאר איך ימצא אותה כשיחזור, הלא היא עברה דירה.

אמונה אלון מיטיבה לכתוב, תמיד. היא גם תלמידתו של עמוס עוז והמבנה הספירלי של הספר מזכיר את "סיפור על אהבה וחושך". עם זאת, המנדלה הכתיבתית מאוד ברורה במקרה של עוז, שמנסה כל הזמן להביא אל הכתב את התאבדותה של אימו, ואז בורח למחוזות אחרים ושוב חוזר, וכך הלאה עד העמוד האחרון בספר, בספר של אלון אין מוקד משמעותי כזה, הכתיבה היא כביכול לינארית עם הדורות, אבל שוב ושוב חוזרת אחורה וקדימה. אז המבנה מבלבל, וריבוי הדמויות לא עוזר. בימינו פזורי הדעת זה קצת מקשה על הקריאה, כך שמומלץ אבל אולי ליום שאחרי המלחמה.

לפני שנתיים•נצחיה
נפשנו חיכתה

נפשנו חיכתה

אמונה אלון

אמונה אלון מספרת לבעלה המנוח על תולדות משפחתה, מימי סבתא רבתא שלה, פייגא שנשאה לקודש, הכוהן החסיד, לפני למעלה ממאה שנים, בהרי הקרפטים, ומשם הגיעה המשפחה לירושלים.
את תולדות המשפחה, הילדים שנולדו, הדירות שעברו, הילדים שלא שרדו, התמודדות עם פרנסה ומאורעות שהזמן גרמן, חקרה אמונה בראיונות עם בני משפחה, מכתבים וכתבי יד שנשמרו וביקור במקומות עצמם כדי לחוש את מה שחשו, אבותיה ואימותיה שהסתובבו שם בעצמם. כל אלה נכתבו בזמן שמחלת הקורונה השתוללה בעולם.
מלבד סקירת קורות בני משפחתה, מבקשת המחברת גם תשובות לעצמה, על מערכות יחסים זוגיות, על יחסי הורים וילדים, על המתח שבין קדושה לחול, בין אמונה להגשמה.
הכתיבה של אלון נוגעת ללב ופיוטית ומייצרת חמלה ואמפטיה לדמויות עליהן היא מספרת.
קצת הלכתי לאיבוד בין זמנים ושמות, כי זה לא כתוב כסיפור לינארי, ויש נישואים שניים ושלישיים, וחתונת בני דודים, אז באמת מסובך.
כל מי שאוהב את ירושלים, תולדות עם ישראל, ואת כתיבתה של אלון יהנה מאוד.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•תמר-מילים
נפשנו חיכתה

נפשנו חיכתה

אמונה אלון

קראתי את הביקורת של נצחיה על הספר ואני מסכימה עם הסוף, אכן המבנה של הספר קצת מבלבל. בנוסף למישהי כמוני שכשמסבירים לה קשרי משפחה היא ממש מסתבכת היה מאוד מאוד עוזר אם בתחילת או בסוף הספר היה מצויר איזה אילן יוחסין כי לקראת הסוף כבר לגמרי הלכתי לאיבוד בקשר שבין כל הדמויות וחבל. חוץ מזה הכתיבה של אמונה היא תענוג וכיף אבל לסיפור עצמו ולקפיצות בזמן הפעם פחות התחברתי.

לפני שנתיים•גלית