אני מניחה שאם הייתי קוראת את זה בשנות העשרה שלי הייתי חושבת שזה ספר נפלא ויש סיכוי שעד היום הייתי זוכרת אותו, אבל בשביל זה <mark>נל ליישון</mark> צריכה היתה להיוולד קצת קודם או לפחות להתחיל לכתוב אותו בגיל מאד מוקדם.

נהניתי גם עכשיו, ואפילו העברתי אותו לאחותי לטובת זמני המתנה בטיסות שיש לה השבוע.

מספרת את הסיפור הזה בת איכרים ענייה בשנת 1831, בשפה דלה ובישירות בלתי מתפשרת. הוא מאד משכנע בתיאור החיים באנג

צבע החלב
רומן מאת <mark>נל ליישון</mark>
גיבורת הספר היא מרי נערה בת חמש-עשרה.
ליישון כתבה פה דמות של ילדה נבונה פיקחית וישירה שלא יודעת לשקר ואומרת רק אמת. מרי שבתה את לבי. הצורה בה היא אומרת מה היא חושבת מה היא מרגישה בכנות בלתי מתפשרת. אנשים לעתים נעלבים ממנה אבל היא לא רוצה להשתנות ככה היא נולדה וככה היא חייה.
הסיפור שהיא כותבת הוא לפי סדר כרונולוגי של שנה ומתחיל באביב.
הכתיבה מעלה הזדהות עם מרי ובעי

נהדר.
מתי אוכלים? כשהבטן משמיעה קולות. מתי ישנים? כשעייפים. באיזו שעה? מה זה משנה, מרי לא קוראת שעון. היא איכרית (במקור) פשוטה וכן בני משפחתה. אחת מארבע אחיות, אב נרגן ואלים שרצה בנים, אמא וסבא וכולם באותו בית במשק, אנגליה הכפרית של 1830.
וככה מרי פותחת את פרקי סיפורה המשתרעים על עונות השנה. זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. בשנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחד למושיענו אני בת חמש עשרה יוש

כפי ששמוליק צ'יזיק כתב באחד משיריו הידועים "אף אחד לא מזיל דמעה / אף אחד לא מרגיש כאב" כך הרגשתי לגבי קריאת הספר הזה. לצערי הרגשה של פיספוס ולמרות ואולי דווקא בגלל שנכתב בגב הספר ש<mark>נל ליישון</mark> כתבה אותו מתוך היכרות מקרוב של כאלה שהנכתב בספר מבחינת עולם הפשע והניסיון תמיד לחזור לא זר להם, צפיתי מהספר לקצת יותר.

הספר מתחיל מזה שגארי נכנס לפאב ומחליט לעלות לפני קהל, בין אם הוא אמיתי ובין אם זה לא יות

עלינו על הטיסה בחזרה לארץ וזה היה הספר שהיה בתיק יד שלי. לפתע קולו של הקברניט נשמע וכולו התנצלות שיש פקק אווירי באיזור קפריסין ולכן כל הטיסות מתעכבות. בקטנה, חצי שעה עיכוב. לא נורא. יש לי ספר ואני מסודרת. אבל באיזשהו שלב נשארו מעט דפים, ויותר זמן טיסה והתחלתי לדאוג. מזל שהטיסה היתה קצרה והכל הסתדר. אבל פה מגיעה אזהרה: הספר הזה תופס את הקורא כמו מגנט הנתפס במתכת. אם חשבתם רק להציץ כדי לראות "איך ה

#
במאה ה-19 ולפניה סופרים – וקוראים – לא התעניינו בדמויות מדלת העם. למרות שרוב האוכלוסייה היתה עניה רוב הקוראים והסופרים היו, כנראה, ממעמד גבוה יותר, והתעניינו יותר בחיי אנשים כמוהם. זה לא שלא היו סופרים שכתבו על עוני ועניים – דיקנס התמחה בזה, הוגו סחט הרבה דמעות לזכות גיבורו העני טוב הלב, אבל אלה בדרך כלל ושירטטו את דמות העני בקווים גסים – מן הסתם הם עצמם לא הכירו את העוני שהם כתבו עליו.

בימי

ספר זה מביא את תחילת המאה ה 19 בעיניים של מרי, ילדה, נערת כפר נידח, מאלו שאנו עוברים אותם כיום ביעף, ובעבר היו עולם מלא.
משפחתה של מרי, אנאלפביתים, בעלי סולם ערכים פשוט שעיקרו קיום. לשם כך על כולם לעבוד מ"צאת החמה ועד צאת הנשמה". הקשיים של החיים האלו מתוארים במלוא חריפותם. עם זאת, יש בהם מנגנון משתפר ומותאם למחזוריות של הטבע.
מרי מיוחדת בחריפות שכלה, תבונתה, לשונה החריפה שמזכירה את ה"דוגריות" ה

המספרת היא מרי, נערה בת חמש עשרה. מרי היא הקטנה מבין ארבע בנות להורים החיים בכפר, באנגליה, בשנת 1830.
החיים מתנהלים סביב טיפול בתרנגולות, חליבת הפרות, חרישת השדה, שתילה, זריעה וכד'.
כל בני המשפחה עובדים במשק, כולל הבנות.
מרי מאוד ישירה וחדה וזה מוסיף לה סיכונים מיותרים לחטוף מכות מאביה.
מרי ואחיותיה לא נשלחות לבית הספר כי הן נחוצות לעבודה במשק ובכל מקרה ברור לאב שהלימודים לא יועילו להן
בחליב

מרי בת ה-15 גרה עם שלוש אחיותיה, אמה, אביה וסבה החולה בכפר אנגלי קטן ב-1830. היא רגילה לשגרה של עבודה רגועה אך בלתי פוסקת בחווה; זריעת הזרעים כדי שיהיה יבול, תלישת עשבים, חליבת הפרות, ספירת ביצי התרנגולות והכנת הגבינה. תמיד אומרים לה למהר, כי היא צולעת, ותמיד אומרים לה לשמור על הפה שלה, כי היא חצופה - אבל לכל זה היא כבר רגילה. חייה משתנים כשאביה נפטר ממנה כדי להקל את העבודה בחווה, ונותן אותה לכומר