עוצר נשימה, יוצא מן הכלל, יפהפה, מקסים, יוצא דופן, נפלא, מרתק, מקסים, יצירת מופת, מופנם, עוכר שלווה, עצור, מרגש, מינימליסטי, ענק, שקוף כמו מזג אוויר סגרירי, צונן כמו אגם קפוא, בודד כמו בקתה באמצע היער, עצוב כמו איש מזדקן, מוכה כמו חלון ברוח, אפור כמו שלג עכור, טראגי כמו אסון משפחתי, נטוש כמו נער שמשקיף מהחלון על הדמות המתרחקת, קשור כמו האהבה בין אב לבן, מטלטל כמו גזעי עץ ששטים במי הנהר, מלא סודות

שלום חברים,

נתחיל מהסופר <mark>פר פטרסון</mark> שנחשב לאחד הכותבים הטובים בנורווגיה-ארץ הפיורדים, והכותר הזה "יוצאים לגנוב סוסים" הוא הספר השישי שלו שזיכה אותו בפרס בוקסלר הנורווגי, פרס המבקרים ופרס הספר הזר הטוב ביותר של האינדיפנדנט.

הוא בן 69, והספר יצא בשנת 2003. ולמה כמעט תמיד חשוב לי לציין את הפרטים אודות הכותבים? כי לכל יצירה/חוויה, יש גם אבא ואימא, וראוי ונחוץ לטעמי, שנבין מאיזו יד נמסרת לנו העדו

אתמול עמדתי בדרך השבעה וברגע של הפוגה מהגשם הרמתי את מבטי אל האופק. הוא נראה כמו ציור אקוורל בגווני אפור עם נגיעה קלה של צהוב מהול. בדיוק כזה הוא הרושם שמשאירה עלי הכתיבה של <mark>פר פטרסון</mark>, כל כך עדינה ומאופקת ויחד עם זאת מדויקת, שהתמונות שהיא מעלה במוחי בזמן הקריאה הן כמעט חסרות צבע אך מפורטות.
הוא כותב כל כך יפה עד שכמעט שלא משנה על מה.

אני לא ממש מסכימה עם הטוענים שהספר הזה חסר עלילה. התחושה שלא

ספרות יכולה להיות שפה שיש לה לא מעט מאפיינים. כתיבה מצומצמת שבכל משפט מתרחש עולם שלם או כתיבה מפורטת ומדויקת שהקורא מוצא את עצמו נוכח במעמקי הסיפור. אני מאד אוהב את שני הסוגים, כל אחד מהם מצייר לי עולם חדש. ואם זה טוב אני שוכן עמוק בפנים. מעולם לא קראתי ספרים של <mark>פר פטרסון</mark> הנורווגי אבל אחר קריאתי בספר זה אני בהחלט הולך לארגן לי רשימת קריאה לספריו.

היכולת של <mark>פר פטרסון</mark> לכתוב בשפה מפורטת עטפה אותי.

במסגרת לימודיי האקדמיים התבקשתי להשתתף במספר קורסים כלליים. אחד מהם היה כתיבה יוצרת (תכלס הקורס שהכי נהניתי ממנו בתואר...). בשיעורים היינו מקריאים את העבודות שלנו לכיתה, ולאחר שאחד התלמידים שוב החל בלתאר (אפילו להקיא הייתי אומרת) כיצד דמות הרגישה, המרצה חזרה על משפט שנאמר שוב ושוב במהלך הקורס:
SHOW, DON'T TELL
הסופר <mark>פר פטרסון</mark> בהחלט התברך ביכולת הזאת. הוא לא הסביר לי בפרוטרוט איך הרגיש טרונד, גיב

לפעמים אני עושה "גלישת משתמשים" כאן באתר. איך עושים את זה? ככה. אני מתחילה מהדף שלי, ורואה מי נמצא ברשימת האנשים שביקרו בו לאחרונה, ולוחצת על השם שבראש הרשימה. מגיעה ל<mark>פר</mark>ופיל, נניח "נועה החמודה בת 21 משום מקום מיוחד", משוטטת כה וכה, קוראת סקירות, תגובות, ואז מחפשת את רשימת המשתמשים שביקרו לאחרונה בדף של נועה החמודה. אין מה ללחוץ על הראשון ברשימה, כי זו אני, אז אני לוחצת על השני ברשימה, וממשיכה לטיי

אין סוף לס<mark>פר</mark>ים ואני מחלק את הימים שלי על פי תקופות קריאה. יש ימים שהס<mark>פר</mark> חודר ומלווה את מחשבותיי במשך ימי הקריאה, ויש ימים שהס<mark>פר</mark> מכניס אותי עמוק להלך רוח של כתיבה. הס<mark>פר</mark>יות נפתחו וזאת חגיגה גדולה עבורי, אני מאד אוהב ללכת לס<mark>פר</mark>יה העירונית, לפסוע באיטיות בין שורות הס<mark>פר</mark>ים, ללא דעות קדומות וללא מחשבות (לפעמים אני מביא איתי רשימות אבל לאחרונה אני בא לס<mark>פר</mark>יה פתוח לחלוטין .) אני זז כשראשי מוטה ועיני סורקות א

בילדותי אהבתי להרכיב פאזלים. פיתחתי לי שיטה של להתחיל תמיד מהמסגרת, היא פשוטה יותר להרכבה, הגבולות שלה ברורים ונותנת את התמונה הראשונית של מה שאני רוצה לעשות. לאחר מכן הייתי ממלאת את תוכנה בחלקי הפאזל האחרים. וכמה זה היה מתסכל לגלות לפעמים שחלק מהחלקים חסרים. אצל פטרסון השלמת ה<mark>פר</mark>טים החסרים היא כנראה חלק מהעניין. הוא מכיר את סוד הצמצום והרמז, מעביר לנו מסרים במינימום מילים, בבחינת מעט המחזיק את המר

הסיפור מתחיל בתיאור של טרונד בן ה-67 שמגיע לבקתה מבודדת ליד אגם אי שם בצפון מזרח נורבגיה. המקום הזה מחזיר אותו אחורה בזמן כשבילה עם אביו בילדותו בזמן מלחמת העולם השנייה במקום זהה.
מטרת בואו למקום מרוחק ומבודד זה הוא :להתבודד , להתנתק מאנשים ולנהל אורח חיים פשוט ומנותק מהעולם.
בסיפור יש דילוגים , מעין זיג זגים בין העבר וההווה ולעיתים בתחילת פיסקה הקורא לא ממש יודע אם מדובר בעבר או בהווה.
יש ה