הספר הנ"ל הגיע אלי במקרה וזהו עניין שמאפיין את רוב הספרים שאני קורא. זהו ההסבר שלי מדוע בעצם קראתי כאן את התרגום הישן של הספר ולא את הספר החדש שבו הוא תורגם מחדש... אז אכן היה צורך לתרגם את הספר מחדש כי שפת הספר הזה מאוד מיושנת (יצא בארץ ב-1962) השפה שלנו היא חיה ודינמית ויש מילים ופעלים שכבר פשוט לא משתמשים בהם יותר כמו למשל "הדיוטה השניה" (כשמתכוונים לקומה השניה...) או "חוטם" (כשמתכוונים ל-אף) או פועל כמו "הביאתו" כשמתכוונים ל"הביאה אותו"... וכו וכו...
שלא לדבר על השימוש במילה "כושי" באופן רגיל לגמרי כשמתכוונים לאדם שחור וזוהי הרי מילה שבינתיים הפכה כנראה בהשפעת האנגלית האמריקנית לשם גנאי...
אבל אני מוכרח לומר, שלי השפה הזאת כלל לא הפריעה! בילדותי הרחוקה היו ספרים רבים שקראתי בלשון נמלצת כזו ולעתים אפילו השתמשו המתרגמים במילים שאינן קיימות! ואני זוכר אותן עד היום! גם אז זה מעולם לא הפריע לי.
מדובר כאן בסיפורן של ארבע דמויות בעיירה נידחת בדרום העמוק של ארצות הברית, דמויות שהמשותף לכל אחת מהן היא הבדידות והכמיהה לנפש-תאומה שתקשיב למצוקותיהן... הדמות הראשית לצורך-כך, היא דמות של חירש שיש לו בן-זוג חירש גם הוא
שחי איתו יחד והוא אוהב אותו אהבת-נפש... אבל האם זו אהבה מינית? הסופרת איננה אומרת על-כך דבר. אולי כי בתקופה שבה יצא הספר (תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת) אי-אפשר היה לקרוא לאהבה כזו בשם ובוודאי שלא לפרט אותה... וכשהשניים הללו נאלצים להיפרד כי אחד מהם נשלח לטיפול בבית-חולים עולמו של הראשון שנרמז שהוא יהודי חרב עליו...
הוא נוסע לבקרו אבל בינתיים מוצאות אותו שלוש דמויות נוספות שונות לחלוטין אבל אלו הן דמויות בודדות שמחפשות "אוזן קשבת ושימו לב לאבסורד – האיש הרי חירש (אבל יודע לקרוא תנועות שפתיים.) ועניין החירשות פה הוא בוודאי סמלי ואבסורדי ונותן מקום למחשבה למה בעצם התכוונה הסופרת... בכל-אופן הספר הישן הזה (ואני בטוח שגם החדש למרות שלא שקראתי אותו)
הוא קריא מאוד! ומרתק בעיניי והוא נחשב דרך-אגב לקלסיקה אמריקנית.

הספר הנ"ל הגיע אלי במקרה וזהו עניין שמאפיין את רוב הספרים שאני קורא. זהו ההסבר שלי מדוע בעצם קראתי כאן את התרגום הישן של הספר ולא את הספר החדש שבו הוא תורגם מחדש... אז אכן היה צורך לתרגם את הספר מחדש כי שפת הספר הזה מאוד מיושנת (יצא בארץ ב-1962) השפה שלנו היא חיה ודינמית ויש מילים ופעלים שכבר פשוט לא משתמשים בהם יותר כמו למשל "הדיוטה השניה" (כשמתכוונים לקומה השניה...) או "חוטם" (כשמתכוונים ל-אף) או פועל כמו "הביאתו" כשמתכוונים ל"הביאה אותו"... וכו וכו...
שלא לדבר על השימוש במילה "כושי" באופן רגיל לגמרי כשמתכוונים לאדם שחור וזוהי הרי מילה שבינתיים הפכה כנראה בהשפעת האנגלית האמריקנית לשם גנאי...
אבל אני מוכרח לומר, שלי השפה הזאת כלל לא הפריעה! בילדותי הרחוקה היו ספרים רבים שקראתי בלשון נמלצת כזו ולעתים אפילו השתמשו המתרגמים במילים שאינן קיימות! ואני זוכר אותן עד היום! גם אז זה מעולם לא הפריע לי.
מדובר כאן בסיפורן של ארבע דמויות בעיירה נידחת בדרום העמוק של ארצות הברית, דמויות שהמשותף לכל אחת מהן היא הבדידות והכמיהה לנפש-תאומה שתקשיב למצוקותיהן... הדמות הראשית לצורך-כך, היא דמות של חירש שיש לו בן-זוג חירש גם הוא
שחי איתו יחד והוא אוהב אותו אהבת-נפש... אבל האם זו אהבה מינית? הסופרת איננה אומרת על-כך דבר. אולי כי בתקופה שבה יצא הספר (תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת) אי-אפשר היה לקרוא לאהבה כזו בשם ובוודאי שלא לפרט אותה... וכשהשניים הללו נאלצים להיפרד כי אחד מהם נשלח לטיפול בבית-חולים עולמו של הראשון שנרמז שהוא יהודי חרב עליו...
הוא נוסע לבקרו אבל בינתיים מוצאות אותו שלוש דמויות נוספות שונות לחלוטין אבל אלו הן דמויות בודדות שמחפשות "אוזן קשבת ושימו לב לאבסורד – האיש הרי חירש (אבל יודע לקרוא תנועות שפתיים.) ועניין החירשות פה הוא בוודאי סמלי ואבסורדי ונותן מקום למחשבה למה בעצם התכוונה הסופרת... בכל-אופן הספר הישן הזה (ואני בטוח שגם החדש למרות שלא שקראתי אותו)
הוא קריא מאוד! ומרתק בעיניי והוא נחשב דרך-אגב לקלסיקה אמריקנית.