ביקורת ספרותית על שירת האגם הגווע [1961] - אלבום צילומים מאת פטר מירום

---

שירת האגם הגווע

יש תמונות מעטות בשחור לבן, אותם אני זוכר מילדותי, הם עבורי תמונות חיי, החקוקות בזיכרוני בצורה משמעותית, לעתים אני מבין אותן, לאחר שחלפו שנים.

בספר בוטניקה ישן שאבד לי מזמן, היו צילומי תמונות בשחור לבן של צמחיית אגם החולה, שושנות מים מרהיבות, גומא הביצה, וצמחים נוספים יוצאי דופן שאת שמם לא ידעתי. באינטואיציה של ילד הבנתי שמדובר במשהו יוצא דופן ומרהיב ביופיו.

את החולה יבשו כשהייתי ילד קטן. היא נתפסה כיישום מיתוס גאולת האדמה באמצעות יבוש הביצות. בספריית אחד מהורי חברי, היה אלבום צילומים בשחור לבן שהנציח את מראותיו האחרונים של האגם וגוויעתו כגעגוע לנוף הנדיר, ואמירה אישית, על הצורך לכבד את הטבע שלא עלתה בקנה אחד עם המיתוס הציוני שביקש לכבוש את הנוף (את זה הבנתי רק כעת).

לאחר שנים, הפכתי סטודנט לתואר ראשון לגיאוגרפיה, חוג בו החלו לדבר על איזונים הקיימים בטבע המופרים על ידי האדם. אחת הדוגמאות הייתה יבוש אגם החולה, שהתברר שאדמת הכבול שלו לא מתאימה לחקלאות, ומידי פעם היא גורמת לשרפות. המרצה שלי כינה את סירובה של האדמה להיכנע לגחמות ויהירות בני האדם, כנקמת גאיה–אמא אדמה, נקמה שהתממשה לאחרונה, כמו אסון תנכ"י.

באחרונה בצל הקורונה, אגמון החולה, חזר ועלה שוב למודעות, במותם של אלפי עגורים שחלו בשפעת העופות, המראה המכמיר של העגורים הגוועים, הפך לייצוג כואב למה שנשאר מהחולה, האגמון, שבו משיקולים מסחריים החלו להאכיל את העגורים, ובכך פגעו שוב באיזונים העדנים של הטבע.

בעיתוי מצמרר של שנת גוויעת העגורים, נפטר הצלם פטר מירום, מי שהוציא לאור את אלבום צילומיו, שירת האגם הגווע, בשנת 1961, כתיעוד לתמונות נעוריו וחייו בצעירתו על שפת אגם החולה, כמי שהיה חבר משק חולתה ודייג באגם, ובכך מחזורי חיי האגם ואדוות המים שבו השתלבו בחייו.

פטר מירום, פותח את סיפרו במילותיו ובכתב ידו, " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו–האגם," דו שיח שהוא כשירה, תצלומים המלווים במחשבות על האגם אותם כתב כפיוט ידידיה פלס.

בספר אפשר לראות את עליי הנופרים מרחפים על המים כלבבות, את אדוות המים וצללי השמש שעוד רגע תזרח, שבלול הנאחז על עלה המבצבץ מהמים, את עיינו של דג המביטות מתוך המים בשלווה, שקנאים העולים לשמים חובטים בכנפיהם במים.

בחלק השני מתחיל תהליך גוויעת האגם. בהתחילה תוקעים מטות מתכת אל תוכו, כמו מטדור התוקע מוטות לבשרו של השור, אחר כך מופיעים מחפרי הענק הנוגסים באדמת הביצה, וכך הגוויעה עצמה מתחילה, צמחי הביצה גוועים וקמלים, עיניו המתות והעצבות של דג המוטל על החוף זעקות, צב מים פוסע בודד לאיטו אל תוך שאריות המים, ולבסוף האדמה הסדוקה והיבשה מסמלת את כיליונו של האגם.

את שירתו, מסיים מירום: היה היה האגם...תם סיפורו.

אלבום התמנות בשחור לבן, הוא ביטוי אמנותי מרהיב לקשר בין האדם לטבע, וזעקה על מעשיו ומחדליו של האדם ביחסו לטבע ולזהותו.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על שירת האגם הגווע [1961] - אלבום צילומים