ביקורת ספרותית על שירת האגם הגווע [1961] - אלבום צילומים מאת פטר מירום
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 16 במרץ, 2022
ע"י רץ


שירת האגם הגווע

יש תמונות מעטות בשחור לבן, אותם אני זוכר מילדותי, הם עבורי תמונות חיי, החקוקות בזיכרוני בצורה משמעותית, לעתים אני מבין אותן, לאחר שחלפו שנים.

בספר בוטניקה ישן שאבד לי מזמן, היו צילומי תמונות בשחור לבן של צמחיית אגם החולה, שושנות מים מרהיבות, גומא הביצה, וצמחים נוספים יוצאי דופן שאת שמם לא ידעתי. באינטואיציה של ילד הבנתי שמדובר במשהו יוצא דופן ומרהיב ביופיו.

את החולה יבשו כשהייתי ילד קטן. היא נתפסה כיישום מיתוס גאולת האדמה באמצעות יבוש הביצות. בספריית אחד מהורי חברי, היה אלבום צילומים בשחור לבן שהנציח את מראותיו האחרונים של האגם וגוויעתו כגעגוע לנוף הנדיר, ואמירה אישית, על הצורך לכבד את הטבע שלא עלתה בקנה אחד עם המיתוס הציוני שביקש לכבוש את הנוף (את זה הבנתי רק כעת).

לאחר שנים, הפכתי סטודנט לתואר ראשון לגיאוגרפיה, חוג בו החלו לדבר על איזונים הקיימים בטבע המופרים על ידי האדם. אחת הדוגמאות הייתה יבוש אגם החולה, שהתברר שאדמת הכבול שלו לא מתאימה לחקלאות, ומידי פעם היא גורמת לשרפות. המרצה שלי כינה את סירובה של האדמה להיכנע לגחמות ויהירות בני האדם, כנקמת גאיה–אמא אדמה, נקמה שהתממשה לאחרונה, כמו אסון תנכ"י.

באחרונה בצל הקורונה, אגמון החולה, חזר ועלה שוב למודעות, במותם של אלפי עגורים שחלו בשפעת העופות, המראה המכמיר של העגורים הגוועים, הפך לייצוג כואב למה שנשאר מהחולה, האגמון, שבו משיקולים מסחריים החלו להאכיל את העגורים, ובכך פגעו שוב באיזונים העדנים של הטבע.

בעיתוי מצמרר של שנת גוויעת העגורים, נפטר הצלם פטר מירום, מי שהוציא לאור את אלבום צילומיו, שירת האגם הגווע, בשנת 1961, כתיעוד לתמונות נעוריו וחייו בצעירתו על שפת אגם החולה, כמי שהיה חבר משק חולתה ודייג באגם, ובכך מחזורי חיי האגם ואדוות המים שבו השתלבו בחייו.

פטר מירום, פותח את סיפרו במילותיו ובכתב ידו, " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו–האגם," דו שיח שהוא כשירה, תצלומים המלווים במחשבות על האגם אותם כתב כפיוט ידידיה פלס.

בספר אפשר לראות את עליי הנופרים מרחפים על המים כלבבות, את אדוות המים וצללי השמש שעוד רגע תזרח, שבלול הנאחז על עלה המבצבץ מהמים, את עיינו של דג המביטות מתוך המים בשלווה, שקנאים העולים לשמים חובטים בכנפיהם במים.

בחלק השני מתחיל תהליך גוויעת האגם. בהתחילה תוקעים מטות מתכת אל תוכו, כמו מטדור התוקע מוטות לבשרו של השור, אחר כך מופיעים מחפרי הענק הנוגסים באדמת הביצה, וכך הגוויעה עצמה מתחילה, צמחי הביצה גוועים וקמלים, עיניו המתות והעצבות של דג המוטל על החוף זעקות, צב מים פוסע בודד לאיטו אל תוך שאריות המים, ולבסוף האדמה הסדוקה והיבשה מסמלת את כיליונו של האגם.

את שירתו, מסיים מירום: היה היה האגם...תם סיפורו.

אלבום התמנות בשחור לבן, הוא ביטוי אמנותי מרהיב לקשר בין האדם לטבע, וזעקה על מעשיו ומחדליו של האדם ביחסו לטבע ולזהותו.
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
חני - תודה, לא בטוח שנצליח, כשהתחלתי ללמוד גיאוגרפיה, התחילו לחשוב על התחממות כדור הארץ, כיום זאת עובדה שכולנו חווים, אך אין לנו מושג לאן זה יוביל. העולם כמו ילד מפגר- חוזר לאחור ברגרסיות, למלחמות שחושפות אותנו לעובדה שבני האדם עוסקים בדברים אחרים, שלא מאפשרים להם להתאחד מול הסכנה הקיומית המשותפת לכולנו.
חני (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
סקירה מרשימה ופיוטית בין האדם לטבע, שירה אמיתית ואהבה אמיתית.
נדמה לי שכבר כתבתי כאן בעבר שקראתי באיזה שהוא מקום
שפעם הטבע היה שומר על איזון ובכך הטבע שמר עלינו בני אדם.
וכיום הפרנו את ההיזון ואנחנו חייבים ומתפקידנו לשמור עליו, על הטבע.
הרי אנחנו יצרני פסולת בגלל צורת החיים שלנו. (כולנו חוטאים בכך) אני רק
מתנחמת בפעולות הרבות שאנחנו נוקטים כיום בהעלאת המודעות לדורות הבאים.
רץ (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
Pulp_Fiction - אני חושב שהוא שריד ממש עלוב לביצה שהייתה, יש לנו כישרון להרוס את האגמים של מדינת ישראל - פעם היו שלושה, היום יש אחד וחצי.
רץ (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
פרפר - תודה, אין ספק שהספר מרגש תיעוד האגם - כנוף שהופך להיות חלק מהאדם, שהנוף נהרס - משהו משמעותי מהאדם עצמו אובד.
רץ (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
Rasta - תודה, כדור הארץ - הוא לא רק גאולוגיה, אלא ביולוגיה - חיים, בהם אנחנו פוגעים, אני מניח שאנחנו לקראת הכחדה של החיים.
Rasta (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
השיר נכתב ב83, מאז לא השתנה כלום.

על גדות הירקון, רגליים לא במים
על גדות הירקון, דגים מתים בינתיים
ריח של מוות סובב באוויר
אני רוצה לבכות, אדוני ראש העיר
על גדות הירקון, על גדות הירקון.

פרפר צהוב (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
פרוייקט אגמון החולה הוא רעיון מוצלח. המגוון של בעלי החיים והצמחים כנראה מצומצם יותר מכפי שהיה. על היתושים אפשר לוותר :-)
למי שמגיע לאזור, מומלץ לבקר גם בשמורת החולה הסמוכה.
Pulp_Fiction (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
אגמון החולה עדיין מדהים הייתי שם לפני חודש ויש שם כל כך הרבה סוגי ציפורים , פשוט נפלא שיש לנו בארץ עדיין אזור כזה שנשמר למרות שבאמת לאף אחד אין עניין ורווח מכך.
פרפר צהוב (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
בעקבות הסקירה עברתי על הספר שוב. יש בו דימויים יפים במילים ובתמונות:

"אהבנו להלך לחופו, צעירים יחפים בין עשבים לחים, על גבי חלוקים שחוקי־גאותו של אגמנו הקטן - אגם החולה. עתים, בגבור החום, היינו משתרעים בדשאה הירוקה תמיד ומליטים פנינו הלוהטים ברעננותה הקרירה. בלילות ירח של קיץ היינו משליכים מעלינו את יתר לבושנו ופוסעים הלוך והרחק מן החוף במים הרדודים בשביל מכסיף רחב, וגופנו מלבינים מטושטשים כאילו לא מהעולם הזה."

יש בספר תמונות שנראות שצולמו בערפל ובשקיעה. בתמונה אחרת מופיעות בועות רבות על פני המים, שלא הבנתי מהן עד שהצצתי בהסבר בסוף הספר.
לקראת סוף הספר יש תמונה של מחסומי טנקים שהושלכו אל תוך המים ושקעו חלקית בבוץ. לאחר ייבוש האגם הם נראים כמו מצבות או צלבים שקועים באדמה בזוויות מוזרות, ומזכירים בית קברות. נראה שמרום רצה להמחיש את מותו של האגם בדימוי החזותי הזה.

"אבלה־נבלה הירקות הגאה. משאחזה בה דליקה מקרית לא יכלה לחנוק אותה כבימי אונה. עשן סמיך עמד במקום הביצה. שבועות דלקו שיחי הגומא היבשים, הכבול והשרשים ואין אדם יכול לכבותם. וכשוך השריפה נותרו אפר הקברות השחור ולבנו החרוך."
Rasta (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
סקירה יפה רץ, נהניתי לקרוא.
אנחנו בטח לא מזיקים לכדור הארץ שימשיך לעמוד איתן הרבה אחרי שנהפוך לאבק, אנחנו פוגעים אך ורק בחיים על הכדור, בבעלי החיים ובעצמנו בני האדם. אנחנו עושים נזק וכל עוד נמשיך להתקיים הנזק ימשיך ויתעצם וחיים רבים ימשיכו להפגע ואישית, אני לא רואה פתרון ואני גם די סקפטי לגבי העבודה של גופים ותאגידים שפועלים כדי לשמור על הטבע ועל החיים בכדור, העבודה שלהם היא מזערית בהחלט, יש יותר נזק מתועלת.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ