ביקורת ספרותית על היה שלום, מר צ'יפס מאת ג'יימס הילטון
ספר טוב

---

הקפלה הססטינית כמשל למורה שלי

למרות שחלפו שנים רבות, אני זוכר בבהירות אירוע אחד מבית הספר היסודי. הגשתי למורה שלי חיבור על סתיו אפרורי, שהיה כתוב בדף מקומט, באותיות לא קריאות, ועם שגיאות כתיב. מה שנראה ממבט ראשון עגום ומדכא, עורר את סקרנותה, והיא חשבה, שיש משהו רגיש בחיבור, המעיד על יכולת חבויה. היא הפצירה בי להקריא את החיבור במסדר הבוקר, מול מאות תלמידים, אירוע שהעניק לי את ביטחוני העצמי והיווה תפנית בחיי.

מאז שהכרתי את תמונת הבריאה בקפלה הססטינית, בה אלוהים בנגיעת אצבע קלה בורא את האדם, ראיתי בה משל, למורה שלי שנגעה בנפשי, בצורה כול כך משמעותית, ורציתי להיות מורה, אחד שיכול להשפיע על עיצובם של נערים, כאלה שזקוקים לאמון ועידוד בכדי לבטא יכולת חבויה הגלומה בעצמם.

היו לי כמה מורים ששימשו עבורי מודל חיקוי, אחד מהם היה מורה בדוי, גיבור הנובלה הספרותית, היה שלום מיסטר צ'יפס. אני שב וקורא בספר הישן מספרייתי, מביט דרכו על הבחירות והויתורים שעשיתי בחיי. דרכם התחברתי לצ'יפס היושב במרפסת שלו, לאחר שפרש מההוראה וחושב על חייו שהיו ועל אלו שלא יהיו, ומוצא נחמה גדולה ביעוד שבחר בחייו, להעניק אמון ועידוד לנערים מתבגרים.

מהו סוד הקסם של מיסטר צ'יפס, כמי שחיי וחינך בבית ספר של המעמד הבורגני, בבריטניה השמרנית ? אישיותו וערכיו ששיקפו אמת פנימית, ורלוונטיות לתקופה של שנויים דרמטיים, בהם העולם הישן והחדש התנגשו זה בזה. תקופה שהחלה עם מותה של המלכה ויקטוריה, והסתיימה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, שאחריה העולם יהיה שונה מכפי שהיה.

צ'יפס החל בהוראה בתחילת שונות העשרים שלו, וסיים אותם לאחר יותר מארבעים שנה, באותו מקום עבודה, לעתים הוא חלם לעבור למקום יוקרתי יותר, ואחר כך הוא הבין שאין בו יכולת ורצון לעבור. הוא נשאר ללמד במקום שאהב, ואותו הפך לפרויקט חייו, לאדם המזוהה עם בית הספר בו לימד. גם כשפרש, צלצולי בית הספר שהיה מעבר לכביש שימשו מסגרת זמן לחייו. מבחינתו הביטוי מורה לחיים היה מציאות ולא סיסמה נבובה של ארגון מורים.

דרך זיכרונות צ'יפס, אנו חולפים על האירועים הגדולים, מלחמת פרוסיה צרפת, מלחמת הבורים, מלחמת העולם הראשונה, ועליית הנאצים, כול אירוע מספק את התובנות שלו, לאירופה המקצינה בלאומיות ובלוחמנות, ולאימפריה הבריטית המתעקשת להיות צודקת. מול האירועים מתגבשת אישיותו של צ'יפס, כהומאני, ואנטי מלחמתי, גישה שמגיעה לשיאה כשצ'יפס מספיד את המורה לגרמנית שנפל במלחמה במדי הגרמנים, בשבילו הנופל הוא קודם אדם.

במקביל לאירועים המדיניים, מתהווים תהליכים חברתיים, צ'יפס משתכנע לדעתה של אשתו לקיים משחק כדורגל, בין בית הספר שלו, לזה של בני העניים, מהן מחווה סמלי של שבירת מחיצות בין המעמדות, זיכרון מכונן שליווה את בני העניים לשנים רבות. צ'יפס חש הזדהות עם שביתת עובדי הרכבות, הוא מסביר לתלמידו את הצד האנושי, הפנים שמאחורי השובתים, ופותח לתלמידו צוהר של הבנה למצוקות אנושיות של בני המעמדות הנמוכים.

צ'יפס, איש של הומור, המלמד לטינית באמצעות בדיחות, סוג של חידודי לשון, וכפל משמעויות המעוררים פרצי צחוק. גם לעצמו
הוא מתייחס בבדיחות הדעת, גלימת המרצה שלו מלאת קרעים, סוג של חיוך עצמי, הצהרה לאדם חסר אגו, האופטימי והמחייך שבתוך הגלימה.

היה שלום מיסטר צ'יפס, הוא סיפור כמיהה לערכים ישנים וטובים, הניתנים לביטוי יחד עם הרוח החדשה, הוא ביטוי לצניעות, לאהבת אדם במובן הבסיסי והטהור, מרכבים שהופכים אותנו לאנושיים יותר, תכונות הכרחיות למחנכים כבני אדם המתמודדים עם מציאות לא קלה ועם הצורך ביצירת שינוי חיובי ,המהווה מענה הכרחי לעתיד מורכב ולא ודאי, מה שייחלתי לעצמי בנעורי, וכעת כאדם בוגר.

לבטח תשאלו, מה קרה לחלום המורה שלי, אומנם למדתי חינוך במכללה, אך לא הייתי מורה, וזה כבר סיפור אחר, אבל אני עדיין מעריץ מורים כמחנכים, ואולי זאת הסיבה שרעיתי היא מורה ומחנכת עשרים וארבע שעות ביממה.

נ.ב הסיפור הזה היה מונח כטיוטה במחשבי, כסיפור אישי, החלטתי להוציא אותו לאור, לאחר שאחת הכותבות בסימניה, התרעמה על מספר חברים, לא ראויים שיש להם שגיאות כתיב (רצון להצבת רף תרבותי). במלוא הכנות, אני חושב שאני אחד מהם, ולמרות זאת אני גאה להוציא את דברי אל האור.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על היה שלום, מר צ'יפס