שנת 1959 בספרים

ממליץ בחום, לאוהבי פילוסופיה. האמת שהופתעתי מהעושר האינטלקטואלי שהספר מביא עימו, ובין היתר סקירה ברורה ונגישה ממש להגותו של הגל, למי שמתקשה להבין אותו ישירות. שזה הרוב, משם הוא ממשיך לעוד כמה נושאים משיקים. נהנתי, ואגב- ברשותי העותק האחרון בהחלט של הספר, שנקנה ישירות מחנות המפעל של מכון ביאליק. מוצע גם הוא למכירה

אם עדיין לא הייתם במדינת טאמיל-נאדו (בעבר נקראה מאדראס) בדרום הודו, אז הספר הזה מספק הזדמנות כיפית ונעימה לקריאה לביקור קצר.
גיבור הספר הוא ראג'ו, מורה דרך מעיירה טאמילית גנרית (ובדיונית) ושמה מלגודי.
ראג'ו מאס בחיים הקטנים של אביו ואמו בתור חנוונים בתחנת הרכבת במלגודי, הוא רוצה חופש ומרחבים ולכן הוא נעשה למורה דרך.
הקריירה לא נוסקת לגבהים אבל מזמנת לו פה ושם מפגשים מעניינים.

התפנית מגיעה כאשר ראג'ו מתבקש ללוות זוג נשוי לאזור הטאמילי ההררי. הבעל ארכיאולוג קריר, מתנשא ושקוע בעבודתו, והאישה צעירה ויפה, ממעמד נמוך, ורקדנית בחסד.
ראג'ו מתאהב.
השתלשלות מאורעות מובילה את השניים זה לזרועות זו.
ראג'ו נעשה למאהב של הרקדנית ולאמרגן שלה.
מעידה משפטית שככל הנראה תוכננה היטב כמלכודת בידי הבעל הנבגד מוליכה את ראג'ו לכלא.
בצאתו מן הכלא עירום וחסר כל, ראג'ו הולך אל הנהר. טעות מוזרה בזיהוי ההולכת ומתגלגלת ככדור שלג מעלה את ראג'ו לדרגת גורו וקדוש מקומי.
טעות נוספת של אחד החסידים השוטים מביאה אותו למצב בו הוא נתפס כדמות היחידה שיכולה לחלץ את האזור מבצורת קשה.
מה יעשה? האם יצליח להושיע את האזור מבצורת? האם יצליח לחלץ את עצמו ממצב הביש?

זהו סיפור נהדר, שוטף וכיפי לקריאה שנכתב ע"י סופר הודי כותב אנגלית.
סגנון הכתיבה של נאראיאן מודרני, מושך, עם תבלין מבודח. פשוט כיף לקרוא.
הספר יצא לאור ב-1958, ושנה לאחר מכן (!) תורגם לעברית ויצא במסגרת סדרה ב' של הספריה לעם.
התרגום (של זיוה כספי) מעט ישן אך עדיין נהדר.
אגב, לפני כעשר שנים תורגם הספר שוב לעברית ויצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים" בשם "הגורו ממלגודי".

ממליץ בחום.

הספר הינו רומן והרבה פרטים ממנו לא התקיימו במציאות, כך שיש לקחת זאת בחשבון בזמן קריאת הספר. בניגוד לשם הספר, הסיפור של אקסודוס (שבספר מסתיים בהצלחה בניגוד למציאות) מככב רק בחלק הראשון של הספר, על רקע מאבק העלייה של היהודים לארץ ישראל מתחילת הציונות. החלק השני של הספר מתמקד במאבק על תקומת המדינה היהודית, החלק השלישי מוקדש למלחמת העצמאות והרביעי למבצעי העלייה של יהודי תימן ועיראק.
קראתי את הספר שוב לאחר שקראתי אותו לפני שנים רבות. מכיוון שזה ספר שנכתב ב-1958 ותורגם לעברית ב-1959, השפה ארכאית למדי. בנוסף, בעיניים בוגרות יותר, ברור כי הספר הוא סוג של תעמולה לטובת ישראל, וכנראה זו הסיבה לשינוי פרטים מסוימים שהיו במציאות. ואכן בזמנו הספר נכתב לקהל האמריקני כ"שליחות לאומית" של הסופר, והוא השיג את מטרתו: הספר יצר אהדה לישראל, הפך לרב מכר ענק, ואפילו עובד לסרט קולנוע מצליח. בכך הוא השיג את מטרתו.
למרות המגמתיות באופן הצגת האירועים והשפה, לטעמי הספר מעביר היטב, למי שלא מכיר את המאבקים של היהודים המאה ה-20, את הקשר של היהודים לישראל ואת חשיבות המדינה עבורם.

#
המפרי ואן ויינן, מבקר ספרות באמצע שנות השלושים שלו, נולד וחי כל ימיו כג'נטלמן. חינוך מצויין של קלאסיקונים ופילוסופים, חיים נוחים של קריאה וכתיבה, כסף שהגיע מירושה ושום טירדה בצורת עבודה. יום אחד נסע המפרי במעבורת לבקר ידיד, תאונה, המעבורת התהפכה, המפרי הועף למי הקרח ונאסף על ידי ספינה מקרית. מהרגע הזה חייו התהפכו.

הקברניט של הספינה לציד כלבי ים שאספה אותו, איבד איש צוות. לא רק שסירב להחזיר אותו לחוף, למרות הכללים שקבעו איך מטפלים בניצולי ים, הוא כפה עליו להמשיך איתם בתור איש צוות זוטר שבזוטרים. הקברניט הזה "זאב" לארסן, מטיל אימה על עובדיו ועל הציידים המקבלים ממנו שירות. הוא יוצר לעצמו חוקים משלו ובז לחלשים, שעומדים, כמו המפרי ואן ויינן על רגליהם (וכספם) של אחרים. זאב לארסן הוא אוטודידקט, איש נבון להפליא שלא רק מצליח לקרוא חומרים "כבדים" שלרוב דרוש חינוך ארוך שנים כדי להבינם, הוא גם מצליח להמציא לעצמו תיאורייה על היקום ועל חשיבות החיים והמוות. הוא היה יכול ללמד את איין ראנד פרק באגואיזם רציונלי תוצרת בית.

רק יכולתו הסיפורית של ג'ק לונדון חילצה אותו מטביעה במצולות המיש-מש שהרכיב את זאב לארסן. לונדון, שהיה בעצמו אוטודידקט, אם כי לא ג'נטלמן, שהחל לעבוד למחייתו בגיל 10, הלביש על הקברניט השטני והנבון שלו חלק מתולדות חייו וגם את הפילוסופייה של ניטשה. כל זה בתוך סיפור הרפתקאות, התמודדות עם איתני הטבע ועם איתני אדם, מתובל גם בסיפור אהבה רומנטי, ברוח התקופה. הספר יצא לאור ב1904 וויקיפידיה מספרת שכל המהדורה הראשונה נמכרה מראש, בזכות המוניטין של לונדון. היא גם מספרת שהספר זכה בלא פחות מ-6 עיבודים לסרטים שונים.

העותק שבידי נזרק כנראה מהבית עקב היותו ישיש, מרוט ומוכתם. בעברו גם היה ספר ספרייה. הוא יצא לאור ב1983 (לא נמצא בסימניה, אם כי אותה הוצאה) ותורגם מאנגלית על ידי צבי הרמן. המתרגם בחר לפחות שתי בחירות מוזרות לתרגום. הוא סימן את הפרקים באותיות ולא במספרים, ותרגם באופן די מוזר מונחים מחיי הסָפָּנות. דוגמה? טְרידָה, לפי מר הרמן. היא מגמה (טרנד). מֵיצָעָה לדעתו היא אמצע האוניה. שתי המלים האלה אינן מופיעות בשום מילון שבדקתי (אם כי יש לציין שבדקתי רק במילונים ברשת).

אשמור לי את הספר הזה בינתיים. למרות מראהו המרוט הוא זכה בינתיים לבית, לפחות עד שאפגוש עותק סביר יותר ממנו לאותו סיפור.

ספר איכותי
קראתי לפני הרבה שנים, היום בקריאה חוזרת העומק יותר מובן
בין השיטין הספר מציג שאלה עמוקה על פשר החיים, שאלה שלא ממש מוצאת את פתרונה בין דפי הספר
השאלה מוצגת באמצעות קולו של רב החובל,
אך קולו של הפילוסוף והמבקר, הומפרי- נאלם דום פעמים רבות מול עמדת רב החובל
הסיום ופתרון העלילה הינו מלא תקווה אך לא חד משמעי, הסופר נפטר מהבעיה אך לא פתר אותה
באופן כללי ספר מעולה בטעם משובח של פעם.

אני מחבב את כתיבתו של שניאור, לטעמי כתב שירה ופרוזה מעניינת, אך מזמן נשכח ונראה שאין מה שדוחף להזכיר ולהוכיר את פועלו. שניאור כתב המון, שירה, רומנים, סיפורים קצרים, מאמרים, ביקורת, פוליטיקה ומה לא. שניאור היה דור שני בספרות העברית אחרי דור הנפילים של ביאליק, טשרניחובסקי, פרץ ואחרים. הוא היה נער צעיר כשביאליק היה קרוב לשיאו. הוא מצטייר כאדם שהעריך עבודה קשה בתחומו, אך לא היה אדם שקל להסתדר איתו. על אף כשרונו הרב בכתיבה נטה להיות ביקורתי מאוד כלפי סופרים, פוליטיקאים ואנשים רבים ובכך יצר אנטגוניזם סביבתי נגדו בעיקר בקרב הדור הצעיר של סופרים ומשוררים בישראל בשנים הראשונות של המדינה. הם מצידם החזירו לו ככל יכולתם. דעתי היא שלמרות כשרונו וכתיבתו הטובה לא צלח בישראל מפאת הסיבות שהזכרתי.

הספר שלפנינו סוקר ממקור ראשון את עיקרי ההתרחשויות בסצנה הספרותית במרכזיה האירופאים בעיקר בתחילת המאה העשרים 1900-1915 וקצת פחות בשנים 1915-1960.
שניאור חי את התקופה והיה מעורב בה לעומק וכל מה שהוא מספר חווה ממקור ראשון. הוא פותח בסקירה על חייו ופועלו של דוד פרישמן אותו העריך וכיבד כמנטור וחבר. חיבתו הרבה לכתיבתו של פרישמן ולאדם עצמו מורגשת היטב.

חלקו הבא של הספר מספר על מרכזי הספרות העיקריים באירופה בתחילת המאה ה-20 ועל הדמויות המשפיעות ביותר בתקופה. שניאור בילה רבות בוורשה שהיה מרכז ספרותי יהודי בתקופה, מרכז שהתרכז סביב ביתו של י.ל. פרץ ויוסף קלוזנר. אצל פרץ התכנסו והסתודדו כל הסופרים ממוצא פולני ואצל קלוזנר כל הסופרים ממוצא רוסי ואוקראיני. מערכת היחסים בכל מרכז שכזה והיחסים בניהם מרתקים. שניאור מספר את ההיסטוריה של שני המרכזים ולא חוסך פרטים עסיסיים ורכילות. הוא כותב ביתר תמציתיות גם על המרכזים הספרותיים בברלין, אודסה, לונדון ווילנה אשר בכולם ביקר או חי תקופה מסויימת.

יש פרקים שלמים המוקדשים לסופר או משורר בודד כמו פרקים על דוד פרישמן, יוסף קלוזנר, נחום סלושץ, ז'בוטינסקי, י.ד. ברקוביץ, ארי אבן זהב, ש. בן-ציון ועוד.

ספר מרתק לכל מי שיש עניין בשורשי הספרות העברית המודרנית.

תענוג רוחני עילאי לקרוא את ספריו של שלום עליכם המצטיינים בהומור יהודי שנון, הקשור בקשר בל-ינתק למקורות התרבות היהודית. כתבי שלום עליכם בתרגומו המדהים של ברקוביץ הם נכסי צאן ברזל של הספרות היהודית לדורי דורות.

רעיון ייחודי/מקורי:
אנגליה במאה ה- 15,
נער עני עושה עם בן המלך חילופי תפקידים
במהלכם חווים את תפקידם החדש בצורה שונה ומשונה,
דרך מבטם משתקפת מציאות עגומה, אכזרית, אך בדרך יש חמלה ואנושיות,
ומציאות שהיא לפעמים במובנים מסוימים לאחד גן עדן לאחר גיהינום, תלוי באיזה תפקיד הם
ועד כמה הם מסתגלים או לא מסתגלים לתפקידם החדש.
אני תוהה האם המתואר בספר באמן למציאות ההיסטורית.
יש בו מסר חינוכי:
חמלה, הכרת הטוב, משפח וחוסר צדק, והעיקר:
להיות אופטימי :)
התרגום מיושן ופוגם בשטף העלילה והנאת הקריאה.
מעניין איך התרגום החדש לעומתו.
טוב.

אומרים שיין משתבח עם הזמן. אני לא יודעת, כי אני לא אוהבת יין. אבל ספרים אני אוהבת מאוד, ועל הספר הזה אני יכולה להעיד שהוא השתבח מאוד, למרות השנים שעברו מאז שנכתב. קראתי אותו לראשונה בנעורי, ומטבע הדברים עניינו אותי אז נושאי הרומנטיקה שבו. חוץ מזה לא זכרתי ממנו דבר. יותר מכך, הופתעתי כשראיתי אותו על מדף עליון בספריה של אחותי. היא לא נוהגת לשמור רומנים, אז מה הספר הזה עושה אצלה. שאלתי, והתשובה היתה שאין לה מושג למה היא מחזיקה אותו, וכן אני יכולה לקחת אותו. לקחתי, וקראתי שוב, ומעבר לטיבו מדהים לראות עד כמה הוא פשוט ספר נבואי.
כריסטין גדלה מינקותה אצל שני סביה, אחרי שהוריה מתו. שני הסבים הגיעו לאלסקה באותו היום, על אותה ספינה, אבל לשניהם מטרות שונות. הסבא האחד, כמעט ללא השכלה, רוצה להיות עשיר, והוא אכן מצליח לצבור לעצמו הון די גדול, תוך קשירת יחסים עם אלי ההון של סיאטל. הסבא השני, ענק ממוצא נורדי ובעל השכלה רחבה, רוצה רק חיים של חופש ועצמאות. התקופה היא ערב הפיכתה של אלסקה למדינה מן המניין של ארצות הברית. ומטבע הדברים שני הזקנים הופכים לסוג של אוייבים. אוייבים אבל עם הרבה כבוד לתחילת דרכם, והידיעה ששניהם אחראים לנכדה אחת.
כריסטין מנסה כל הזמן לרצות את השניים, אבל גם היא 'מתנדנדת' בין בחור עשיר מסיאטל שמנסה לשדך לה הסבא העשיר, ובין טייס, אסקימוסי למחצה, שפשוט אוהב אותה. לעת עתה היא בוחרת פשוט באלסקה. כי מישהו צריך לדאוג לאלסקה ולהמשיך לשמור על מורשת המקום.
הספר הזה הוא כל כך משובח, כי למרות הדמויות שאינן אמיתיות, ההיסטוריה של המקום, וכל האירועים שקורים בו, אמינים להפליא. לקרוא אותו היה פשוט להרגיש את אלסקה באותה התקופה.
ואנקדוטה לסיום: אם חשקה נפשכם לנסוע לקוטב הצפוני כדי להנות מקרח לבן או שלג צלול - תשכחו מזה. אפר למכביר מתעופף שם במרומים וצונח על הקרח ומשחיר אותו. חלק האפר טבעי, מהרי הגעש הסמוכים, אבל רובו מעשה ידי אדם: נפט, פחם וכיוצא בזה.
מוסיפה, שיש עוד ספר שנקרא באותו שם, אבל נכתב ע"י סופר אחר. ואלה בהחלט ספרים שונים. אז רצוי לא להתבלבל.

הספר "מסך של חול" מאת יגאל אלון (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020) מאגד בתוכה מאמרים ותפיסות שגיבש מדינאי חשוב זה במהלך שנותיו בפוליטיקה ובנהגה בישראל. אולם בעיני, דווקא המסה המרתקת, שכוחה יפה גם כיום, שכתב אלון, מפקד הפלמ"ח ובכיר מצביאי מלחמת העצמאות, על תפקיד המפקד בצבא, היתה לחלק החשוב ביותר בספר. "המפקד הנהו לוז השדרה של היחידה הצבאית. הסגל הפיקודי לדרגותיו הוא השלד המאחד את אברי הצבא המפורדים לגוף צבאי מאוחד" (עמוד 222), קבע אלון. היחידה היה השתקפות של מפקדה.

"המפקד תובע בדרך הטבע הרבה מאנשיו. לעתים מגיעות תביעותיו לשיט המאמץ האנושי. מן הדין הוא, איפוא, כי לא יהיה תובע בלבד אלא גם דואג לאנשיו ואוהב אותם כנפשו"(228), כתב. יתרה מכך, ציין, "הקרב איננו צירוף של אש ותנועה בלבד, כפי שנוהגים לאמור, אלא הוא שילוב של אש, תנועה ותודעה. המפקד אינו יכול להסתפק בהדרכת האש ובהכוונת התנועה, עליו גם להדריך את תודעת הלוחם. מכאן, שחובתו של המפקד לשאת באחריות לחינוכם, השכלתם וחיסונם הרוחני של אנשיו, לא פחות מאשר לחישולם הגופני ולאימוניהם המקצועיים ולהובלתם בקרב" (עמוד 229).

לא בכדי הנחה הרמטכ"ל כוכבי כי מאמר זה ישוב ויילמד בצבא. ספר חשוב של אחד מחשובי המפקדים והמנהיגים בתולדות המדינה.

הספר עוקב אחר שמשון, מנעוריו המאוחרים ועד מותו.
בפרט גדול בהרבה מהתנך, אך עדיין כללי למדי.
כשהוא מתרכז באירועים המשמעותיים בחייו.
למרות הפרוט הסיפור לא עוקב במדויק אחר התנך.
הסיפור טוב, איטי בהתחלה, והשפה מיושנת,
ועל עף כל זאת הוא מעניין.
ובהחלת שווה קריאה.

הספר "מפקד פלוגה" מאת צ'רלס מקדונלד (הוצאת מערכות, 1959) הוא סיפורו האישי של המחבר, על חוויותיו כמפקד פלוגת חי"ר במלחמת העולם השנייה‏.

לתפיסתו, "כדי לכתוב סיפור מלחמה שיהיה מהימן, עליך לראות מלחמה במו עיניך – לא די לך לטעום ממנה בבהילות, אלא עליך להיזון ממנה, ממנת־המזון היומית, האיומה, המכרסמת, של המלחמה, ומן המוראים והפחדים, שהנם בתחילה עדות קהה להיותך "ירוק", ולאחר מכן הופכים הם לחלק בלתי נפרד ממך עד כדי כך, שרק איש־צבא ותיק אחר, בעזרת חוש שישי כלשהו, יוכל לשער שאותם פחדים ומוראים קיימים בך עדיין" (עמוד 9). לא בטוח שצדק. ישנם כמה וכמה מחברים שהוציאו מתחת ידיהם ספרי מלחמה מעולים (בין שרומנים ובין שספרי היסטוריה) מבלי שלחמו באחת בעצמם ובהם סופר המדע בדיוני רוברט היינליין, ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן (במיוחד בספרו "פני הקרב") וההיסטוריון הצבאי האמריקני סטיבן אמברוז (בספרו על הפלישה לנורמנדי וכמובן בספרו המונומנטלי "אחים לקרב").

כך או כך, מקדונלד עמד בתנאי שהציב. הוא חווה את המלחמה על בשרו, היכן שהתנהלה במלוא עוזה. כששב מן הקרבות התפנה לכתוב את אשר חווה. לימים היה לסגנו של ההיסטוריון הראשי של צבא היבשה.

ב־1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה, הוצב הקפיטן (סרן) הצעיר צ'רלס מקדונלד כמפקד פלוגה ט' ברגימנט הרגלים ה־23 שבצבא היבשה האמריקני. לדבריו, כשפלוגה "היא פלוגה רובאית, הרי פירוש הדבר הוא שמדובר באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (עמוד 10). הפלוגה שקיבל מקדונלד לפיקודו היתה פלוגה עתירת ניסיון קרבי, שנחתה בחופי נורמנדי ובהמשך לחמה במערכה בצרפת, ואילו הוא היה קצין "ירוק" ו"טרי", שזה עתה הגיע מארצות־הברית. אך טבעי הוא שהיה מוטרד מחוסר ניסיונו.

"אנשים אלה – כה ראויים הם למיטב הפיקוד. האם אוכל לתתו להם? הם יכולים להתפאר כבר בפרשת־קרב עטורת־תהלה, ואילו אני איני יודע מאומה. לפתע נדמו כל שעות האימונים הארוכות שלי, לקראת תפקיד זה עצמו, בלתי־מספיקות עד כדי לעורר חמלה. לו רק היתה דרך כלשהי בה יכולתי לדעת בדיוק מהו "זה". קשה היה להאמין שקבוצה זו של ותיקי־קרב נוקשים תוכל לקבל צעיר בלתי מנוסה בן עשרים ואחת כדי שיוליכם לקרב" (עמוד 17), כתב.

כשפרצו הגרמנים את הקו שהחזיק הגדוד בגזרת הארדנים מצא עצמו מקדונלד מנהל קרב נסיגה והשהייה. "גל אחר גל של חיל־רגלים גרמני, מצווח בקנאות, הסתער במעלה הקל, המיוער שהוחזק על־ידי שלוש המחלקות. ברד מתמיד של אש זרם מכלי־זינם ונענה במטח אחר מטח מצד המגינים. הגרמנים נפלו על ימין ועל שמאל. המטחים המעטים של אש ארטילרית שהצלחנו להמטיר ניתכו על התוקפים שבגיא בחזיתנו, ומשרפתה אש הנשק הקל ניתן היה לשמוע את צווחות הכאב שלהם. אך הם היו באים ומגיחים שוב ושוב!" (עמוד 128). למרות שהמצב הלך ונעשה נואש הורה מקדונלד לאנשיו "עלינו להחזיק מעמד!" (עמוד 132). הפלוגה לחמה באומץ, ולבסוף נסוגה לקו ההגנה החדש שייצבה החטיבה. כשפגש במפקד הגדוד, הקולונל טוטל, אמר לו האחרון, "מלאכה נאה, מק" (עמוד 141). הוא עמד במבחן, ועוטר בכוכב־הכסף (העיטור השלישי בחשיבותו) על אומץ־הלב שגילה.

אך פרשה זו היא רק התחלת סיפורו של מקדונלד, אשר נפצע ומונה עם שובו למפקדה של פלוגה ז' בגדוד, שעליה פיקד לפניו קפיטן ג'והן סטיוונס, "מנהיג נועז־כשד, שקיבל את "צלב השירות־המיוחד" בעבור פעולה באונדנבל" (עמוד 192). אם קודם חשש מקדונלד מהתמודדות עם פלוגה מנוסה עתה נדרש להתמודד עם הצורך למלא נעליים גדולות. שוב נדרש מקדונלד לבסס את מנהיגותו ומעמדו בפלוגה מנוסה ומגובשת ולהוביל אותה בקרב על גרמניה.. חלק זה של ספר שונה מקודמו שכן מקדונלד כבר אינו הקצין ה"ירוק" שבא זה מקרוב מארצות־הברית, אלא מ"פ שהתנסה בלחימה, הוביל אנשים אל הקרב ועוטר על גבורתו.

ב־2009 שוחח הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני, עם צוערי קורס הקצינים שעברו את סדרת הקרב המשולב בבסיס שיזפון. "חשוב מאוד שכמפקדים בצה"ל תבינו את האתגר הגדול שהולך להיות מונח על הכתפיים שלכם, להוביל אנשים לתוך האש. אין אתגר, בעיני, יותר גדול לבן אנוש ומבחן יותר גדול לבן אנוש מאשר לקחת אנשים לתוך הסיכון הזה. התנאי הוא שנכיר את האויב, שתדעו לנתח נכון את השטח, והכי חשוב להפעיל ולמצות נכון את כל גורמי הכוח", אמר אשכנזי לצוערים. ספרו של מקדונלד הוא ספרו של מי שנדרש לאתגר שתיאר אשכנזי ועמד בו בהצלחה. הספר כתוב היטב וקשה שלא לאהוד את המחבר בעודו נדרש להתמודד עם מבחנים שונים, לצלוח אתגרים ולהוביל את פלוגתו בקרבות קשים בחורף מקפיא בבלגיה וגרמניה.