מדף הספרים של נופרית - הספרים שדירגה

בהתקרב שנת אלפיים לוקח אותנו הרומאן החדש של א.ב. יהושע עמוק בכיוון הנגדי, אל שנת 999 בלב היבשת "הנידחת והפראית" אירופה, האחוזה התרגשות לקראת שנת האלף, שאולי יופיע בה פעם שניה בן - האלוהים. בן עטר, סוחר יהודי מצליח מטאנג'יר, נוטל עמו את שתי נשותיו, יחד עם שותפו המוסלמי, בתוספת רב יהודי ששכר באנדלוסיה, במסע נועז ומיוחד, שתחילתו בספינה, דרך

מונולוג סוחף, מיוסר, נרגש, של איש חולה, בתוך עולם חולה. הסופר מגולל את פרשת ידידותו רבת - השנים עם פאול ויטגנשטיין, אחיינו של הפילוסוף האוסטרי הנודע. ידידותם מבוססת במידה רבה על אהבה משותפת למוסיקה - אהבה עזה, קנאית ומלאת תשוקה - ועל איזו תחושה עמומה, ועם זאת אובססיבית, של שותפות - גורל שיש בה הרבה עצבות וכאב פנימי. שני הידידים מ

'מפיסטו', שנכתב ב-1936, הוא אחד הרומאנים הראשונים שהתמודדו עם הרייך השלישי והנאציזם. קלאוס מאן (נולד ב-1906 לאביו תומאס מאן; התאבד ב-1949) כתבו בגלות, לאחר שעזב את גרמניה ב-1933. במרכז הספר תהליך ה"התקרנפות" של השחקן הֶפגֶן, שלמרות עברו "השמאלני" הוא הופך לבן-חסותו של ראש-הממשלה הנאצי (בן-דמותו של גרינג), ועקב כך – למנהל התיאטרון הממלכתי בברל

רומן רחב - יריעה, המגולל את קורותיהם של ארבעה דורות לבית בודנברוק - משפחה של סותרים עשירים ורמי - יחש בגרמניה של המאה התשע - עשרה. פרשת שקיעתה האטית של המשפחה נהפכת בידיו של תומאס מאן לפרשת שקיעתו של עולם שלם-גסיסתה של הנפש האירופית, שדווקא משעה שהגיעה אל פסגת העידן הרוחני איבדה את רצון החיים. תרגומה של נילי מירסקי לספרו הנודע של

תעודה תרבותית בלתי שכיחה, עמוקה, מושכת ומסעירה. סיפור חייו של מלחין גרמני מפי חברו, הומאניסט גרמני. זהו חומר היצירה. אגדת פאוסט, המגוללת את פרשת חייו הנפלאים והנוראים של ד"ר פאוסט, אשר מכר את נשמתו לשטן כדי לזכות באושר ובנעורים נצחיים, היא בסיס היצירה. המוסיקה היא צורת היצירה. הספר כתוב בהתאם לכללים מבניים של קומפוזיציה מוסיקאלית, ו

גוסטאב פון אשנבאך, סופר המקדיש את חייו, בעבודת-פרך יומיומית, מתוך משמעת שאין חמורה ממנה, לכתיבתו הסוגדת ליופי, נתקף יום אחד, בערוב ימיו, איזה תסיסה סוחפת, תחושה של להט נעורים עורגים אל המרחק – וכך הוא מוצא עצמו מתגלגל לוונציה. בבית-המלון נתקל מבטו בנער פולני כליל-יופי, ופרץ התשוקה אליו משחרר באיש המסוגף והנזירי נחשול נפשי שלוח-רסן,

``וכך, במהומה, בדימדומים, בגשם, הוא נעלם מנגד עיניו. חיה בטוב, הנס קסטורפ, בן אונים לחיים, בן לבב נאמן! תם ונשלם סיפורך. סיפרנו אותו עד הסוף; הוא לא היה קצר ולא היה ארוך, הוא היה סיפור הרמטי. סיפרנו אותו למען עצמו, לא למענך, כי הרי אתה צנוע היית. שלום עליך - - - אם תחיה ואם שם אחריתך! סיכוייך אינם טובים; אותו תענוג מחולות, שאליו נגררת, יימשך ע

ליון פויכטוואנגר, אמן הרומן ההיסטורי המרתק, הצבעוני, שב בגויא לתחום האהוב עליו ומגולל בלשון קולחת, מלאת-חיות, את סיפור חמש מתוך 82 שנותיו של אחד מגדולי הגאונים שידע העולם – הצייר הספרדי פרנסיסקו גויא (1746-1828); חמש השנים בהן התפתח מצייר חצר חסר חשיבות, לאמן אמיתי, סוער ומרדן, שמעולם לא היסס מלהביע בציוריו מחאה ולהשתמש בהם כבסאטירה, ואש

לה פרמוזה, היפה, כך כונתה רחל, בתו של היהודי הנערץ יהודה אבן - עזרא, בספרד של ימי הביניים. האב שימש שר בחצרו של מלך קסטיליה, אלפונסו השמיני, והוטל עליו להציל את הכלכלה ההולכת ומתפוררת. אך עד מהרה התעוררה במלך אלפונסו תשוקה עזה אל הבחורה המתורבתת והיפה. מה שהתחיל אצל רחל כהקרבה פוליטית בשירות התבונה והשלום, צומח לאהבה סוערת כלפי המלך

הגדת היהודי זיס אופנהימר היא תמונה מקיפה ומרהיבה של חיי דוכסות אחת בגרמניה של המאה השמונה עשרה : הדוכס, האוכלוסים, החצר, הכמורה, היהודים – בנקאי המדינה, היהודי זיס, יהודי החצר, שר הכספים של הדוכס מוירטמברג. זיס, אשף כספים, שאפתן ותככן, נוכל ונואף, הבז לגויים בלבו, שומר על דתו ואינו מתפתה לגדולה במחיר המרתה. כשבמהלך מאורעות טראגי נפ

אהבה וחושך הם שניים מן הכוחות הפועלים בספרו זה של עמוס עוז, אוטוביוגרפיה הכתובה כרומן משוכלל, מעשה ספרותי צרוף ומזוקק שנפרשים בו שורשי משפחתו של עוז, קורות ילדותו ונעוריו בירושלים ובקיבוץ חולדה, חייהם הטרגיים של הוריו, וכן תיאורים אפיים נרחבים של ירושלים, תל אביב וחיי הקיבוץ בשנות השלושים, הארבעים והחמישים. העולם הספרותי והעולם

זאת לא היסטוריה, אלא פירורי היזכרות של לא לוחם, במסע משני עברי התעלה החסומה באמצע רעידת האדמה הגדולה ששינתה את העולם, בין שני צבאות גדולים מאד ומתחת למוות גדול מדי, בתוך פקיחת העיניים, אם כל זה באמת היה מוכרח ואיך דרך כל האבדון הנורא ההוא גם הלכו כל הזמן לקראת גילוי אליהו.

מר מאני` אינו רק הנסיון הספרותי הנועז ביותר של א.ב. יהושע עד כה, אלא גם, להרגשתי, אחד הרומנים הגדולים של הספרות העברית החדשה. זהו ספר רחב - יריעה, רומן ים - תיכוני, סיפורה של משפחה ספרדית לאורך כ200 - שנה, הנחשף באמצעות 5 שיחות בנקודות צומת היסטוריות. המשוחחים (שאת חלקו של אחד מהם על הקורא תמיד להשלים) ``נשאבים`` אל סיפור המשפחה ותוהים איש

אישה שהוא אוהב עזבה אותו. שותפיו לעבודה השליכו אותו מחברת ההיי-טק שהוא עצמו הקים. כבר שנתיים הוא שקוע במאבק מגוחך לשמור את סודותיו מפני הפסיכולוג שלו, שאליו הוא הולך באדיקות, ושום דבר לא זז. אבל באחד הימים, כשהוא נתקל בפרשת היעלמה של נערה מצפון הארץ ששמה ליר אוחיון – הוא נדלק מחדש. הוא מחליט להשתתף בחיפושים אחריה, ואין לו שמץ מושג

שואה שלנו הוא רומן אוטוביוגרפי ולא אוטוביוגרפי. יש בו אנשים שאיכלסו את ילדותו של המספר: ניצולי שואה טראגיים, מופלאים, ססגוניים: עובדות העולות מן המחקרים, מן העדויות, ותוספות של דמיון: גרמנים רעים וגרמנים טובים, יהודים טובים ויהודים רעים. הוריו של המספר עברו את השואה כילדים. נותר להם כוח ורצון חיים להעניק לילדיהם ילדות משוחרר

לא היו לזה סימנים מבשרים, שום התראה מוקדמת: יום אחד הוא פשוט הופיע בשיכון, והעולם השתנה. קראו לו יורם, היו לו עיניים בלי צבע וכישרון נדיר לצרות, והוא ליכד סביבו ארבעה חברים שיישארו יחד תמיד. או שלא. כי לפעמים ההיסטוריה בורחת מן המסלול שהותווה לה, כמו כלב שהשתחרר מרצועה. "בשבילה גיבורים עפים" הוא סיפורה של קבוצת ילדים משיכון פועלים

על רקע שכונת בית הכרם בשנות השישים עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך כארבע שנים של גיל ההתבגרות. התפתחותו הגופנית של נער זה מעוכבת, והווה - הנמשך שלו, כבתוך תא הקפאה או בועת זכוכית, הוא המוקד לעלילת הספר. ``בפנים קורים המון דברים``, הנמסרים כמו בעד זכוכית מגדלת, ודווקא ההשעיה מן הביולוגיה מאפשרת הזרה של תהליכי ההתבגרות וההבשלה

מומיק, הילד שגידל במרתף ביתו את החיה הנאצית כדי להכירה ולאלף אותה; אנשל וסרמן - שחרזאדה - סופר הילדים היהודי הזקן, שטווה את מפקד מחנה ההשמדה הנאצי לתוך אגדותיו, כשהוא ממשיך לספר גם אחרי שהרגוהו וקונה בסיפורו שוב ושוב את מותו; קאזיק, התינוק הזקן שכל חייו, מלידה עד מוות, הם מסע חיים מזורז של 24 שעות; ברונו שולץ, הסופר היהודי פולני, שלא מ

בתוך העולם הגדול, עם שני הקטבים, עם קו המשווה, עם חמש היבשות הגדולות, שאינן עושות כידוע אלא רק כרבע מתפוסת קליפת הכדור, והשאר נשאר תמיד מכוסה מים - וגם בתוך פתותי רגבי השדה הקרוב, בנקודה מבוטלת בין הגבעות האלה, פה בקצה חלקת השדה, בצילו של גזע החרוב העתיק, אחד מבודדים שנשתיירו כדוריים אף - כי זלעופי אבק, וכל השאר הם חרובים שאך זה ניטעו,