“ישנם סופרים שלשוב אליהם זה כמו לחזור לחבר נפש יקר שלא ראינו שנים רבות. כזה הוא פויכטוונגר עבורי. כשהתחלתי את 'גויא' זה היה כמו לחזור לאותו מקום מוכר ואהוב, לאותו קטע בשיחת נפש שבו הפסקנו בפגישתנו הקודמת. וזה עוד רומן שנכתב בכשרון נפלא.
פרנסיסקו גויא היה צייר בסדר גודל ענק. הוא היה בן זמנו של בטהובן ואף היה דומה לו ויזואלית, לכן יש שמכנים אותו "בטהובן של האמנות". מוצאו היה מהעם הפשוט באראגון ומזלו היה שאביו השכיל לזהות כי לילד יש כשרון מיוחד כשראה אותו מצייר עם חתיכת פחם על קיר של מבנה. הילד הפך לצייר שהחזיר לספרד את הכבוד שגם היא יכולה לתת לעולם אמנים בסדר גודל עולמי לאחר מדבר שנמשך כ- 150 שנים אחרי וֶלסקֶז הגדול. כיום ציוריו של גויא מוצגים בגאון בכל המוזיאונים המשמעותיים ביותר של אירופה.
פויכטוונגר מתרכז כאן בתקופה של בין סוף המאה ה-18 לשנותיה הראשונות של המאה ה-19, בתחילת הספר גויא בן 48. באותן השנים ספרד היא מעצמה שירדה מגדולתה, נלחצת בין צי בריטי עוצמתי לצבא יבשה צרפתי נמרץ, הנושא את דגל המהפכה. בראשה מלך קתולי לא חכם במיוחד - קארלוס הרביעי, לצד אשתו הנואפת על ימין ועל שמאל ובמיוחד עם ראש הממשלה השאפתן מנואל גודוי שאף הזריע אותה וחלק מצאצאי חצר המלוכה הם בעצם שלו.
האינקוויזיציה היא מוסד רב עוצמה שכולא, מענה, וגם מעלה על המוקד, כל מי שלא בא לו בטוב מואשם בכפירה. זהי ארץ ששולטות בה אמונות טפלות רבות מספור וגם גויא עצמו מאמין בהן מאוד ואף רואה חזיונות המבוססים עליהן. בספרד של אז, כבוד גדול הוא להחזיק בתעודת "טוהר הדם" – limpieza המעידה על כך שלמשפחת אצולה המחזיקה בה אין דם יהודי או מוסלמי דורות רבים אחורה.
על אף הפיגור המחשבתי והרוחני והשמרנות לכאורה, הרי שהלכה למעשה בתחום המיני יש חופש מופלג.
לכל בת אצולה(נשואה כמובן) יש "קורטֶחו" – מאהב תורן שהיא מחליפה מדי פעם או שאפילו מחזיקה בו זמנית בכמה. גם לגויא עצמו, אף על פי שאהב את אשתו חוסֶפה, היו מאהבות רבות. בספר מדובר בשתיים - פֶפָה טוּדו ובעיקר קאיטָנה, הדוכסית לבית אלבה. צמד מציוריו המפורסמים ביותר – 'המאחה הלבושה' ו'המאחה העירומה' עם הבעה מלאת התשוקה לתאוות בשרים הם בעצם ציורים של קאיטאנה ( אם כי יש וויכוח על כך).
סיפור האהבה רווי הדרמות של פרנסיסקו וקאיטנה העצמאית, הלא צפויה והפרועה תופס חלק משמעותי בספר. היו בו תהפוכות נפש ויצרים חזקים, שגרמו לגויא אושר עילאי וסבל עמוק ולא היה לקשר הזה מנוס, אלא להסתיים בצורה טראגית.
בכלל, הספר הזה מלא במין אם כי אין בו תיאור סצנות סקס של ממש.
בימים שלא היה סמארטפון לכל אחד ואפילו לא מצלמת פילים, לציירים היה תפקיד משמעותי בחברה ומוכשרים שבהם יכלו להגיע רחוק מאוד. גויא עשה מהפיכה בציור ואף ספג ביקורת על כך שהתרחק מהסגנון הקלאסי הפופולרי אז, לצד הערצה על עוצמת כשרונו ויכולתו לזקק את תמצית אישיותה של הדמות אותה צייר.
בחייו גויא התהלך על הקו הדק שבין תהילה לסכנת מוות. בציור שלו 'המשפחה המלכותית' שהוזמן על ידי המלך עצמו, ניתן בבירור לראות את הניוון והעליבות של שליטי ספרד. אולם, בעקבות הציור הזה הוא הפך לצייר הראשון הרשמי של הממלכה (על אף שרבים חשבו שיש לעצור אותו במידית).
הוא היה מבוקש מאוד, קרס מהזמנות והתעשר מאוד. רבות מבנות האצולה ביודען שמוצאו עממי, ביקשו שיצייר אותן כ"מאחות" – פשוטות העם, שהגבירות האלה העריצו בליבן.
בשלב כלשהו, לאחר שחווה כמה אסונות אישיים ומשפחתיים, הכוללים מוות של ילדיו ואנשים שאהב, לצד מחלת החירשות (עוד נקודת דמיון לבטהובן) שהתקדמה, הוא צייר סדרה של ציורים מרדניים – caprichos (קאפריצ'ות). הקאפריצ'ות מתארות את עוולות החברה המנוונת ואף לועגות לאנשים רמי מעלה ספציפיים מהאצולה, הכנסייה ואף חצר המלוכה שיכלו לזהות עצמם בקלות. מכך האינקויזיציה כבר לא הייתה יכולה להתעלם...
הספר מדהים, מלא כרימון ולאחר פרק או שניים קשה להפסיק. פויכטוונגר כתב רומן היסטורי מרתק, שניכר כי מתבסס על מחקר מעמיק ומידע מדויק.
זהו אגב רק החלק הראשון על גויא ופויכטוונגר התכוון לכתוב המשך גם על שארית חייו שכללו כיבוש של נפוליאון, שהוליד יצירות מופת של האמן וגם את החלק של סוף חייו בגלות בצרפת. הסופר לא הספיק כי הלך לעולמו וזה ממש חבל.
המלצתי היא לא לקרוא את הספר בתרגום הישן גם כי הוא פחות טוב וגם כי חסרים בו קטעי חמשירים שמופיעים בסוף כל פרק. התרגום המומלץ הוא של צבי ארד (שגם הוא קצת מתאמץ מדי והגיע הזמן לתרגום חדש) בהוצאת זמורה – ביתן משנת 1985.
הנאה צרופה.”
