בילדות הייתה לי טענה שכל המעופפים עם העוקץ, המזמזמים בהגזמה, דומים למאפיונרים. כלומר, מאפיונר לא בהכרח יכה אותך אבל מה יקרה אם פתאום יבוא לו?
ואם לומר את האמת, לאותם יצורים מעופפים אין ממה לפחד, גם עפים וגם עוקצים, רק חסר לנו שיתחילו גם לירות.
אף פעם לא הייתי מרוכז כשאני והאחים היינו משחקים בגינה של הבית, במקום להתמקד במשחק הייתי מסתכל לכל פינה וחוקר כל יצור שעף או קופץ גבוה. בימים מסוימים הייתי פשוט יוצא החוצה עם חולצה ארוכה, מכנס ארוך, כובע גרב וצעיף, למרות שקיץ, העיקר שלא יהיה מקום פנוי לעקיצה. וזה לא בגלל שאני אלרגי או משהו, פשוט פחד אמיתי וטהור מעקיצה.
נעקצתי כמה פעמים מדבורי דבש ואפילו צרעות קטנות, גרמניות, האלה בצבעי צהוב שחור ובגודל סביר. הארס שלהן לא נוראי, הכאב נסבל. אבל יחד עם זאת קיימת האימה כשהן עפות מולך ומעליך, בטוחות בעצמן ואפילו בזות לך על היותך תקוע על הקרקע, לא מסוגל להגיע אליהן.
תמיד ניסיתי לדמיין מה הכאב מהעקיצה של היצורים הגדולים, אותם טרקטורים שיכולים להפיל מטוס. למזלי לא חוויתי כזאת הרגשה ולכן הפחד מהם תמיד היה משתק.
כילד האמנתי, בלב שלם, שלדבוּרים (דבורת העץ) ולצרעות המזרחיות, הבומבסטיות, אין באמת עוקץ, אלא איש קטן שיושב להם על הגב עם חנית (מכאן בא ההסבר למה הם לא מתים אחרי שהם עוקצים).
גם בתקופתי כנער המשכתי להאמין בזה. ההסבר היה שהאנשים הקטנים משתטחים על גבו של המעופף כשהם קרובים וכשהם נעלמים מזווית עין הם קמים חזרה כדי לתצפת. וברגע שלדבוּר או הצרעה מתחשק לעקוץ, האיש מזדקף ודוקר עם החנית, שככל הנראה טבולה בארס קרפדות או משהו כזה.
אפילו סדרות הטבע על המעופפים לא הצליחו להעלים את הפוביה והקונספירציות הילדותיות, פשוט לא עזר שום טיעון רציונלי של הקריין הבריטי הסמכותי.
בצבא קיבלתי ריתוקים ללא הרף. אף פעם לא הצלחתי להישאר בדום כשצרעה עפה מעל ה-ח'.
שמירות הייתי 'שובר' בלי בעיה אם הייתה נכנסת לעמדה צרעה דקה, מהאלה שנראות ממש רעבות.
גם פעם אחת קמתי באמצע מארב ורצתי בהשתוללות לאזור בטוח יותר (מעקיצה ומירי). מפקדים תמיד צרחו עלי אחרי מקרים כאלו וניסו להכניס בי קצת הגיון. אף פעם זה לא הלך להם, תמיד ברחתי, איכשהו תמיד הייתה צרעה במקום של השיחה.
חבר מהצוות נעקץ פעם על ידי שני דבורים, השמנים שמשמעים רעש של הליקופטר קטן. אחרי הלינץ' שהוא עבר פינו אותו לבית חולים. הפנים שלו התנפחו כאילו מילאו אותם בשמרים ושמו בתנור. המראה התופח של החבר ללא ספק רק העצים אצלי את הפחד המבעית.
כשהייתי חוזר הביתה ונאלץ לעבור את הגינה של הבית, הייתי רץ כאילו קיבלתי מודיעין על מארב, לא מסתכל אחורה ובטח לא למעלה, פשוט רץ עד שהייתי מגיע למקום מבטחים, מאחורי דלת ברזל.
למען ההגינות אגיד שבשלבים מסוימים בחיים לא הייתי סוגר את הדלת של הבית. הייתה לי מחשבה קטסטרופלית כזאת שהעוקץ שלהם כל כך חזק שדלת פלדת סתם תהווה לו מכשול קטנטן בדרכו ליעד.
גם ספריי נגד מזיקים אף פעם לא התזתי עליהם. פחדתי שאולי הם לא יאהבו את הריח וזה ייתן להם סיבה מספיק טובה לאחד את כל הנחיל נגדי.
כשהחלטתי לעבור לדירה משלי קבעתי בנחרצות שאגור רק ברב קומות, בקומה הכי גבוהה, הרי מדרגות אף פעם לא עקצו אף אחד.
גם האמנתי וקיוויתי שלא יהיה להם מספיק כוח לעוף עד למעלה.
ובדרך כלל כשהייתי יוצא לעשן סיגריה במרפסת, באמת לא היו מעופפים שחגו לי מעל הראש, אך כשהגיעו, הם תמיד היו עצבנים מהעלייה הקשה ואי אפשר היה לצפות אותם, כמו שיכורים שנכנסים לבית הפנקייק.
אני זוכר ששתיים מהגדולים ביותר שראיתי התנגחו לי בחלון המרפסת ללא הפסקה, לפי מה שהספקתי לראות לפני שברחתי, הם היו רעולי פנים, כאילו הם באו לשדוד אותי.
באותו מקרה שמתי את המפתחות של האוטו והארנק ליד החלון והסתגרתי בחדר ביטחון, למקרה שהם יצליחו לנפץ את דרכם פנימה אז שיקחו את השלל וילכו לדרכם.
החברים, בדומה לפסיכולוגיים והפסיכיאטרים, ניסו בדרכם להציל אותי מהפוביה המוזרה, חלקם כמובן צחקו אך לצידם היו כאלה שניסו לעזור. שנים לקח לי לשנות את החשיבה, להפנים שהם בסך הכל חרק שלא רואה בי מטרה או אויב, כמו שהגדיר את זה ד"ר דבורי.
אחרי שנים של טיפולים ושיחות עם דוקטורים מכל רחבי הארץ החלטתי שהגיע הזמן להתגבר על זה. עברתי לדירת קרקע עם גינה ובחנתי את עצמי כמעט כל יום. הייתי יושב בחוץ ומנסה לא לברוח, משתדל להיות נינוח ולשים לב מה באמת הם עושים, לראות אם באמת יש סיכוי שהם הסתכלו עלי כטרף.
שנים חלפו ואיתם גם הפחדים. הפכתי לאדם נורמלי יותר, בן 36, נשוי עם שני ילדים וללא 'מעופפוביה'.
אף פעם לא חשבתי שאצליח להתגבר על הפחד הזה, לעבור ליד היצורים האלה ולראות בהם חלק מהטבע ולא אויבים מושבעים. החברים היו בודקים אותי בצורתם הילדותית ופעם הראשונה בחיי הצלחתי לא לקפוץ מהכיסא או לצרוח, כשיוני הדגנרט זרק פקק שחור לאוויר וקרא לי להיזהר.
בסוכות אשתי החליטה לנסוע לאילת עם הילדים ועם שתי חברות שלה, לקבל קצת שקט מהכל. אני העדפתי להישאר בבית להתמקד בעבודה. הימים הראשונים עברו ללא שום התפתחויות קריטיות אבל כן פיתחתי לעצמי הרגל מעניין של טיפוח הגינה.
בהתחלה, לפני שאשתי נסעה לנופש עם הילדים, הייתי עוזר לגנן, אבל בתקופה החג התחלתי לעבוד בלעדיו, להנות מהטבע כמו שאף פעם לא עשיתי.
יומיים לפני חזרתם של אשתי והילדים לצפון יצאתי לגינה וראיתי תופעת טבע מדהימה, ארבעים או חמישים דבורים התעופפו להם כאחד, יצרו צורות מגושמות ומבולבלות, כאילו מתאמנים לפני הופעה רשמית.
קפאתי במקום ובהיתי בפלא שהתרחש לנגד עיני בפה פעור (החלטה דבילית להישאר עם פה פתוח מול נחיל דבורים). הנחיל נהפך בין רגע לפרצוף ענק ומזמזם. פיו נפתח ונסגר לסירוגין, מנסה להתרגל לפה החדש שלו. מהפה המעופף נפלטו קולות לא ברורים, כמו ילד קטן שמנסה לדבר.
"רמי..." - קרא הפרצוף בגמגום.
הגוף שלי רעד ולא יכולתי לעצור אותו. "זהו" חשבתי לעצמי "זה נגמר, ידעתי שהם מרושעים, ידעתי שאני צודק."
"רמי, חיכינו לזמן הנכון. היינו סבלנים ומסתבר שזה השתלם." - אמר הפרצוף ואחרי שסיים את המשפט נהפך למשטח ישר, מעין מרבד קסמים ועוקצני.
מגביהם הקטנים של המעופפים הזדקרו לפתע אנשים קטנים עם חניתות בידיהם המיניאטוריות.
ניסיתי להתעמק בפרצופים אך הם היו קטנים מדי כדי שאוכל להתמקד. הלכתי אחורה אל דלת הבית, עושה צעדים קטנים ושקטים, משתדל בכל רוחי להימנע מקטטה איתם
המרבד המעופף התקדם לעברי, התעופף מעלי ומבלי שנשמע פקודה צבאית השליכו עלי האנשים הקטנים חניתות שקשורות לחבלים דקיקים. בשנייה אחת הרגשתי בכל הגוף דקירות צורמות, גם באזורים חשופים וגם באזורים מכוסים בבד.
הסתכלתי למעלה וצל רחב ורועש כיסה אותי. הרעש היה בלתי נסבל, שווה ערך לחמישה טרקטורים שנוהמים בסלון.
כשהצלחתי להזיז את הרגליים, אחרי שהן התעוררו מהשוק, ניסיתי להתאפס ולברוח לכיוון הבית. בהתחלה חשבתי שאני באמת מתקדם, שאני באמת מסוגל לחמוק מהאירוע הזה, לפחות ככה רציתי לחשוב. אבל כשעקפתי את קומת השכנים הבנתי שאני כבר לא מחובר לקרקע, שאין לי יותר שליטה על מה שהולך לקרות.
"תעזבו אותי! יצורים מרושעים! תמיד ידעתי שאי אפשר לסמוך עליכם!" - צעקתי עליהם בניסיון לקבל חנינה.
שום קול לא נשמע אחריי, רק זמזום מחריד של להקת דבורים.
אני לא יודע להעריך במדויק אבל נראה לי שהיינו בערך שלושים מטר באוויר, הפחד ליפול היה קטן מהפחד ליפול בשבי של דבורים.
כל הגוף שלי היה תקוע בזווית אחת ללא אפשרות לזוז אבל בכל זאת הצלחתי לראות את הידיים שלי מכחילות בהדרגה. הרגשתי איך הפנים שלי מאבדות צורה, ולדבר או לפתוח את הפה נהיה בלתי אפשרית. התעופפתי במצב מאונך במשך ארבעים דקות. לא יודע לאן אני מגיע או מה יהיה בסוף.
התפללתי שאני חולם, רציתי שמישהו יצבוט אותי. אבל לא צביטה הגיעה, אלא אותה להקת דבורים מזמזת שסחבה אותי כמו שק מלט ענק. איבדתי את כל הכוח להיאבק והעיניים החלו להיעצם, לא מעייפות, אלא מהתנפחות, מהפנים התופחות שלי שכיסו לי את העיניים.
לפתע נשמעו עוד מאות זמזומים אפילו אלפים, מכל מקום נשמע זמזום חזק ומטריד. התחלתי להרגיש שאנחנו נוחתים וכעבור חמש דקות הרגשתי שוב קרקע, דשא רך ונעים.
לא ידעתי אם זאת סיבה טובה לשמוח או לפחד. החניתות נשלפו מגופי בשניות ואיתן גם הנפיחויות והכאב. כאילו כלום לא קרה.
הסתכלתי למעלה ולאט לאט התחלתי לחזור לראות רגיל. להקת הדבורים שהטיסה אותי עפה לשמים לכיוון לא ידוע, נעלמה בין רגע. כשהורדתי את מבטי ראיתי דשא ירוק ומלבב. מסביבי היו בסך הכל שישה דבורים ושני צרעות. הפחד העיקרי היה שגודלם היה שווה ערך לשישה כלבים.
ליבי החסיר פעימה ונשימותיי נשמעו כחולה אסטמה.
"תירגע רמי. היינו הורגים אותך ממזמן אם הינו רוצים." - דיברה הצרעה שהייתה הגדולה מבין כולם.
צבעה היה צהוב בוהק ושחור מוות. הסתכלתי עליה ומבלי לשים לב התחלתי לראות מטושטש, ניסיתי לעמוד יציב אבל הגוף רצה להתנדנד.
"אולי תעזור לו אלברט, אתה לא רואה שהוא עומד להתעלף?" - אמרה הצרעה לדבור אחד, שמנמן ומגושם.
הוא התקדם אלי בהליכה משונה ועזר לי להתיישב על הדשא הרך. ולראשונה בחיי יכולתי לראות שלדבוּרים הזכריים אין עוקץ. התחת שלו היה עגול וחלק כמו של רקדניות טוורקינג. ולעומתו, לדבורות העץ שעמדו גם כן ליד הצרעה היה עוקץ מנצנץ וענקי, חרבות סייף שהודבקו להן לאחוריים. כך שהמחשבות הישנות על דבורים שעוברים דלת בעקיצה שבו חזרה.
אחרי שהתיישבתי אלברט חזר לשורת הדבורים שעמדה זקוף ולא הוציאה מילה – מה שאמור לקרות בדרך כלל במציאות.
הצרעה התקרבה אל הצרעה האחרת וזמזמה לה משהו. התחלתי לחשוב על דרכי מילוט, שום דבר לא נשמע הגיוני. בטח לא כשאתה מוקף מעופפי ענק.
"תשמע רמי," - אמרה הצרעה לאחר ההתייעצות עם הצרעה השנייה. - " לא אשקר לך. במהלך כל חייך הפגנת פחד נוראי מאתנו. מה שגרם לנו לחשוב על..." - הצרעה חשבה עם עצמה רגע וחזרה לעצמה. - "לאכול אותך, ולהעלים אותך מהיקום. ככה גם יהיה לנו שקט וגם לא תגרום לאנשים אחרים לפחד מאתנו. אנחנו לא מזיקים, כמה פעמים שמעת על אנשים שמתו מאתנו? אף אחד. אנחנו בסך הכל מסתובבים לנו. מתלהבים מהכנפיים שבורכנו בהם. אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מתלהב מזה שיש לך רגליים חזקות? בכל אופן, שמנו לב שהפסקת לפחד ולצרוח בכל פעם שאתה רואה אחד מאתנו, אגב זה נורא מעליב. אני לא חושבת שהייתה שמח אם בכל פעם שמישהו היה עובר לידך הוא היה צורח ובורח ממך. אנחנו חושדים שכל הרעיון מלהראות רציני נוצר מרצון להתנקם בנו. לא אסכים שדבר כזה יקרה ולכן אשמח אם תודה בפנינו אם זה מטעמי נקמה או שפשוט התרגלת לקיומנו." - סיימה והחוותה לי תנועה יד, נתנה לי אישור להשיב על הדברים.
היה לי קשה לענות לה. צרעה ענקית מדברת איתי ואני צריך להתנהג כאילו הכל בסדר? ניסיתי לחשוב על מה להגיד אך בכל פעם שפתחתי את הפה התחלתי לגמגם. הצרעה זמזמה לדבורות ודבורי העץ משהו והם נעלמו משם ברגע.
הוקל לי, הבנתי שהיא מנסה לתת לי הרגשה חמימה. חוץ מזה, למה שהיא תצטרך עזרה של עוד שישה דבורי ענק?
נעמדתי על רגלי והתחלתי להסביר את עצמי – "קודם כל תודה על ההתחשבות" - אמרתי והצבעתי לשמיים, לאן שהדבורים עפו. הצרעה הסתכלה עלי והנהנה עם ראשה החוצני כמאשרת - "אני לא יודע עד כמה אתם באמת עקבתם אחרי חיי, אבל אם כן, הייתם יכולים לראות התנהגות שונה לגמרי לאורך עשרים השנים האחרונות. עברתי טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, היה לי קשה להתגבר על הפחד הזה מסיבה לא ברורה אבל הצלחתי. בגלל זה גם עברתי לדירת קרקע ועזבתי את הדירה שבקומה 23. אני מתנצל אם חשבתם שאני מעליב אתכם, הפחד שלי גרם לי להתנהג ככה, בצורה לא מתחשבת כלפיכם ואני מבקש סליחה," אמרתי וחיכיתי לתגובה.
"התקבלה, אתה יכול להמשיך." השיבה הצרעה.
"בכל אופן, אני חושב שהצלחתי להתגבר על זה ואני כרגע חושב שאין שום סיכוי בעולם שתשמעי מישהי מהצרעות או מהדבורים בא אליך ואומר שרמי צעק וברח ממנו. אני מקווה שהנושא בסדר מבחינתך." - אמרתי ובכל ליבי קיוויתי שלא אהפוך למנת צרעות.
היא נאנחה וחשבה עם עצמה מעט. הצרעה שלידה חייכה אלי באופן מפתיע ואמרה בקול זמזומי – "אתה בסדר" - מסיבה לא ברורה הסמקתי.
הצרעה הראשית כיחכחה בגרון ואמרה – "אנחנו סולחות לך ותיקח גם את דבריה של הסגנית כמחמאה ענקית, היא בדרך כלל רק מזמזת ואוצר המילים שלה מצומצם. זאת ללא ספק מחמאה." - ניגשתי אליה ולחצתי לה את היד. ידה הייתה שעירה וצרה למדי, שבירה לחלוטין. ברגע שעזבנו ידיים הרמתי ידיים כמופתע ושאלתי – "אז למה בעצם עקצתם את שמעון מהצוות? הוא לא עשה שום דבר רע ובכל זאת מצא את עצמו בבית חולים." - הצרעה גיחכה והחליפה סיפורי זמזום עם הסגנית.
אחרי שתי דקות של זמזום וצחוק משונה היא הסתכלה עלי ואמרה – "עקצו אותו בגלל שהוא ניסה להשתין על אחת מאתנו. הוא צריך להגיד תודה שניפחו לו את הפנים ולא את כלי הרבייה שלכם." צחקתי בקול גדול והסכמתי איתן.
"אז אנחנו בסדר?" - שאלתי בקול צרוד. - "כן, אם אין כוונה לנקום בנו אנחנו בסדר גמור" - השיבה הצרעה.
"אוקי… אה… סבבה, אז איך אני חוזר הביתה?" - שאלתי בנימוס מתחנחן.
"זאת לא בעיה" - חייכה הצרעה - "אקפיץ אותך חזרה לגינה, בוא… " - התכופפה הצרעה הראשית וטפחה לעצמה על הגב המבריק - "בוא קפוץ."
החזרה הייתה ללא ספק נעימה ומהירה יותר. שום חלק בגוף לא כאב או התנפח, הכל היה מושלם. כשנחתנו בגינה החלפנו כמה מילות פרידה והתקשקשנו על טיבה של הגינה. אחר כך היא פרשה את כנפייה הענקיים והשקופים ועפה חזרה לממלכה המרופדת בדשא חלומי. כשנופפתי לה לפרידה הבחנתי, בצידי העין, שדבוּר אחד, קטן בהרבה ממנה, נח לי על הכתף. הוא היה זכר, ללא עוקץ, זאת אומרת סתם צ'אבי שרוצה להתבטל.
נכתב לפני 4 שנים ו-8 חודשים
אולי הדברים שאני עומדת להגיד ישמעו לאחרים קצת משונים, קצת הזויים. אבל אי אפשר להתכחש למצב שהגענו אליו.
אפילו הרופא משפחה שלו הביע זעזוע קל מהדברים שחלקתי איתו, הוא כמובן לא אמר, אבל יכולתי להריח את המחשבות הכמוסות שהוא נואש להסתיר.
הוא, בעלים, ישב לידי וכאילו ניסה להכחיש ולזלזל בדברים שאמרתי. פלט גיחוכים כאלה בלתי נשלטים שלדעתי היו יותר מדי מתוכננים.
התחלתי את הדברים קודם כל מהשהייה המשותפת בבית, מאינספור הפעמים שראיתי אותו משפשף את האיבר שלו עד שהוא נרגע. והאמת היא שלפעמים זה מרגיש כאילו הוא עצמו לא נהנה מזה.
בסוף כל אקט, מבין אלו שנכחתי שם, הוא מתנער כמתעורר מסיוט, מעביר אסוציאציות של גירוש שדים.
הנייד שהוא מחזיק לאורך האקט כמעט תמיד משמיע קולות גניחה משוחקים ומציג תמונות מבוימות.
רק לפעמים הוא מנקה את עצמו, היו מקרים רבים שהמשיך בחיים כמו קוף עצים שלא מודע למושג אסתטיקה.
ומה שאני אומרת כאן זה רק מהמקרים שהטקסט מתבצע לקראת השינה. יש מקרים, לא אחדים, שהריטואל הזה נעשה בסלון, סתם בגלל איזו הודעה חסרת כל אלמנט מיני, קצת התעניינות והאיבר שלו מתנפח בתוך המכנסיים, או שיש אצלו בעיה במוח או שהמוח שלו הוא אמן בלונים - רוצה כלב? רוצה חרב? רוצה כתר? רוצה נזר?
וכשהוא מנסה להיות דיסקרטי הוא ניגש בצעדים מהירים לשירותים, לפעמים אפילו משלב בין פליטת צואה לפליטה תשוקה (מזויפת).
בעבר היה עושה מקלחות ארוכות, מניחה שלקח לו יותר זמן בגלל שהיה צריך להסתמך על זיכרון מומצא, לעצב וליצור סיטואציות שלא התרחשו, או לסחוט אירועי עבר שבזמן אמת גרמו לו לצער.
רופא המשפחה שמע את הדברים האלו ועיקם פרצוף, אלי לא אל בעלים, הוא אמר לי שזה די טריוויאלי, שהוא זכר, שזה הייעוד שלו, שבלי זה כל המהות שלו תתמסמס.
ואני ידעתי שככה הוא יגיב, הייתה לי הרגשה, אחרי הכל גם הרופא היה ניגש לשירותים בהפסקות, אומר שהוא הולך להתפנות, אבל אני הרחתי את ההפרשות שנדפו מהמפשעה שלו, אני יודעת שגם לו לא יזיק להירגע קצת.
ואחרי שהנהנתי לדברי הרופא, אחרי שנתתי לבעלים להגיד לי כל מה שהוא רוצה המשכתי לפרט.
בטיולי הבוקר הוא יחסית נעים, לא מושך את הרצועה ואפילו נותן לי להריח כמה שאני רוצה, הוא לא ממהר יותר מדי.
אבל בטיולי ערב, שבאופן קבוע ארוכים יותר, אני בקושי מצליחה להבין אם בלאקי השתין על העץ הזקן או שזה בכלל רמבו. כי למי יש זמן לרחרח ולאסוף את המולקולות הנכונות.
בערבים בעלים קובע את הטיול בצורה אקראית, חרמנית. אני התירוץ שלו לזה שהוא סטוקר, אני זאת שגורמת לנקבות שהוא פוגש לא להבחין עד כמה הוא היסטרי.
הן מלטפות אותי, לפעמים קצת מפחדות ממני, ואחר כך מחליפות כמה מילים עם הטיפוס הרועד.
במקרים בודדים הצליח אפילו להיפגש עם אותן נשים אבל זה לא החזיק מעמד, ואני מדברת גם על האיבר שלו וגם על הקשר שלהם.
אין צורך להגיד את זה אבל בכל זאת, מן הסתם שכשחזרנו מטיול שכלל שיחונת קטנטונת עם אישה, לא בהכרח נאה, הוא ישר היה מתגנב לשירותים ויוצא אחרי כמה רגעים מרוצה מעצמו.
היו פעמים שטיול ערב, שאמור לקחת ארבעים וחמש דקות, התארך עד לכדי שעתיים וחצי. מבחינתי זה מצוין, אפילו חלומי, מה יותר כיף מלנדוד ולרחרח ולהשתין ולפגוש חברים?
אבל בעלים, בעלים לא שָלֵו. הוא מחפש נקבות באובססיביות חולנית, ממש כמו אלפרד השמן, הלברדור של השכנים, זה עם שק הביצים שמתנדנד על הרצפה ומטאטא את העלים.
הרופא רצה לקטוע אותי באמצע הפירוט על הטיולים אבל לא נתתי לו, הגענו לגינת הכלבים, זאת אומרת כמעט לגולת הכותרת, לאירוח בבית.
בעלים זז בכיסא באי נחת, הציץ מדי פעם אל הרופא וציפה שהוא יעצור את הטירוף, שהוא ייתן לו אישור להתנהגות חסרת המנוחה שלו.
הרופא הנהן אליו וכמו חיכה בחוסר סבלנות שאסיים את הדברים. אני ראיתי והרחתי ששניהם מזלזלים במה שאני אומרת אבל בכל זאת המשכתי, כי אם נמשיך ככה יש מצב גדול שעוד לא הרבה זמן בעלים ימצא את עצמו אבא לטעויות חסרות אחריות.
אז בימים שאין לו כוח לחקור את כל העיר, או שנודה באמת ונגיד שבימי שלישי וחמישי, כשיש מפגשי נקבות בגינת הכלבים ליד הסופרמרקט, הוא מקדים ומחכה שם בקוצר רוח. ואני קצת מתביישת כשהוא עומד את העמידה הזקופה שלו, כמו סוריקטה שמתצפתת, משקיף לאופק, מחפש איזו נחמה נשית שתכנס עם הכלב או הכלבה שלה, מישהי שתגאל אותו מחוסר השקט שלו.
והן כמעט תמיד מגיעות בסביבות שש וחצי, בקושי מודעות לקיומו המחויך יתר על המידה. אני משתטה עם החברים ומנסה להרגיע את הרוחות כשעולה הנושא שלו. אחרי הכל אנחנו כלבים, הם כולם וכולן מריחים את הרדיפה המינית שנוטפת ממנו, יכולים ממש לראות את הכימיקלים שמשתחררים מגופו החושק.
ולמזלי הוא ביישן, אחד כזה שלא ידחף לשיחות, טיפוס עם טיפה מודעות עצמית, לא כמו אלפרד השמן שניסה לזיין את כל השיחים בגינה. מסכן, כמה שריטות קיבל.
אז למרות שאנחנו מגיעים לגינה בשש עדיין אין מצב שנעזוב אותה לפני ששלושת הנשים, החמודות אם יורשה לי, יעזבו גם כן. ואם מגיעות אחרות, אוי א ברוך... יש סיכוי שנשאר גם עד הלילה, העיקר שיהיה לו על מה לחשוב ומה לדמיין כשהוא משחק עם עצמו במיטה.
כשסיימתי את אירועי גינת הכלבים הרופא עצר אותי ופנה אל בעלים. שאל אותו אם יש לו מה להגיד.
ואני כמובן עדיין לא הגעתי למקרים שמישהי מגיעה אלינו הביתה, לא שהוא עושה משהו אסור, אלא אם כן פתטיות נהפכה לעבירה.
בעלים צחק כשהרופא פנה אליו. הוא הפנה אלי תנועת יד מזלזלת וקבע שאני מדברת שטויות, שאין לי מושג איך זה להיות בן אדם, שאני סתם מנסה להיתפס כמשהו שאני לא, שזאת לא דאגה אמיתית אלא רצון להתנקם בו בגלל שהוא קוצץ לי ציפורניים.
בן זונה, האמת מגיעה לו נקמה.
הרופא הנהן כמבין את בן בריתו ובכל זאת שאל למה הסכים לבוא איתי לפגישה הזאת. בעלים גמגם וטען שלא היה לו סבלנות להתווכח איתי, שאחר כך אהרוס לו את נעלי הבית (שכבר הרסתי, זרוק אותם כבר) שאנבח מאוחר בלילה ואעיר את השכנים, שבכוונה אתעכב על כל עץ בטיולים (מה בכוונה? מה הקשר בכוונה?) ושאשתין במטבח כשהוא יוצא לעבודה.
אני צחקקתי עם הלשון בחוץ ומדי פעם הברשתי את האף בקצת רוק, מנסה לחדד את הריחות, להבין במדויק את הארומה ששכנה בחדר, האם זו בושה או התקרבנות?
בסוף יצאנו משם מבלי שסיפרתי על האירועים המביכים שקרו כשאירח נקבות. רציתי, רציתי שהרופא יבין על מה אני מדברת, אבל בנקודה מסוימת הרגשתי קצת אשמה, כמו בטיפול זוגי חד צדדי.
ואמנם הייתי כלבת תקיפה, מהסוג הרע לא זה שיוצא מהשירות עם תעודה, אבל לא רציתי להכניע אותו ליד הרופא. רק רציתי שיבין כמה הן משפיעות עליו, כמה הן דוחפות אותו לצד החייתי שלו, איך הן משתלטות על כל המהות שלו, עלק שיא הבריאה, בתחת המתולע שלי.
לא רציתי להשפיל או לרמוס את כבודו, אחרי הכל אני חייבת לו את החיים שלי, ודווקא בגלל זה אני חושבת שהוא יכול להיפטר מהן, הרי מה הטעם בביצים האלו אם הוא לא מתכוון להשתמש בהן?
נכתב לפני 4 שנים ו-8 חודשים
לפעמים סבא שותק ונועץ מבט אטום בקרקע שמחזיקה אותו, כאילו הוא לא מאמין שהכל יציב ודומם.
בשניות האלו שומעים מהאדם השותק צרחות, יללות ובכי היסטרי, היסטורי, מנשמות עבר, מילדים ואנשים הממררים בבכי לפני שקרוב נרצח או שמותם עצמו מתקרב.
גרמנית, יריות, חבטות ופצפוצי זכוכיות.
זירת מלחמה בוקעת מאותו ישיש שקט ורוטט.
כמו פטיפון ישן המשמיע את העבר הכל כך חולני שאפילו המחט, שדוהרת על התווים, מזדעזעת וקופצת, משאירה חלקים שחורים, ריקים, סימני שאלה, תיבות פנדורה שגם הזקן הבוהה לא באמת רוצה לפתוח אותן שוב.
הבית שליו, הרצפה ישרה, הדלת פתוחה והאוכל על השולחן מעלה אדים, אבל כשסבא שותק רואים ושומעים את האימה.
רואים דם מטפטף מאדם שלם וסגור, דמעות של כאב ודיכוי מציפות את הבית היבש והררי גופות של פרצופים מטושטשים יוצרים מעין קלסטרופוביה בחלל הפתוח.
כשסבא שותק הוא בעצם חוזר בזמן. הנפש נוסעת אחורה לנקודה בלתי נשכחת ומשאירה את שק העצמות והבשר תלוי על הרצפה, קפוא, שום תזוזה משמעותית.
שרירי הלסת קופצים וננעלים למאית השנייה, כמו חיית טרף שרוצחת כדי לשרוד. האצבעות בשתי הידיים מתקפלות למן מרובע מגוייד ובעל חמש בליטות, וכף היד מרקדת, כאילו משהו בפנים מנסה לפרוץ החוצה.
והעיניים הפקוחות חסרות הבעה, יש אור אבל אף אחד לא בבית.
ובכל זאת אפשר לשמוע התרחשות דרך מפוח השמע המדומיין, זה שהשאיר לאורחים בזמן שנסע לרגע.
רואים עליה, על אותה ישות ותיקה, חלקים, חצאי תמונות של אירועים בלתי נתפסים. ממש כמו מוקרן על הפרצוף השחום והמקומט שלה.
קבוצת כתמי עור, בצבעים שונים, מדלגים ממקום למקום בפנים, מייצרים תמונה מלוכלכת ולא ברורה, כמו צילום ישן עם פגמים בפילם.
גם על הסוודר שלו מופיעות סצנות קצרצרות, הבזקים של בהלה ואימה, מכחול אופטימי לשחור בלהות, מכחול מרנין לחום בצה, מכחול מחייה לאדום מדמם וכן הלאה…
וכשהוא חוזר הוא קודם מנער את הראש ומנסה להתנקות משאריות שאולי נדבקו לאורך המסע, כמו כלב שיוצא מבריכה.
הלסת שלו משתחררת וכפות הידיים נרפות, האצבעות מחתימות בכף היד קווים לבנים, חסרי דם.
העיניים שוב חוזרות לשאוב מידע ומעידות בבירור שאותה נפש חזרה למקום מבטחים, נסה על נפשה.
ואז חיוך נפרש על פניו למראה ההווה, למראה ההישג המרשים שלו.
כשהוא מנסה להעביר במילים את המחזה שצפה חלחלה ממלאת אותו שוב והוא שוב טומן את העיניים ברצפה, מוודא שהיא לא זזה תוך כדי הלשנה.
הפרטים הקטנים מחרידים לא פחות מהגדולים, להפך, הדקויות של הרוע חסר המעצורים, קריעתן של נפשות אומללות וגוססות, וההתחזות לאומניפוטנטים צדקנים, נגמרת לבסוף בקמט קטן ליד השפה של סבא, מעין חיוך נסתר שנועד להתרברבות פנימית ואישית שלו.
כשסבא שותק הוא נהפך למייצג אימים.
נכתב לפני 4 שנים ו-8 חודשים
עמרם אמר שכשהוא קובע הוא אף פעם לא מאחר. הפעם החליט להתעכב.
וכל בר דעת יודע שהבוס אף פעם לא מאחר.
חצי שעה אני מחכה לו על ספסל שליד הבית, במקום שקבענו להיפגש אם יהיה צורך.
עמרם אמר שהוא אדם מאיים וחסר רגשות. לי לא יצא עדיין לפגוש מישהו שגרם לי לפחד או להרגיש לא בנוח. וזה לא שאני גיבור או איש אמיץ, פשוט אדם ריאלי, לא כל אחד שמסתובב עם זקן הוא מחבל ולא כל שרירן יכה אותך למוות.
אני מסתכל על השעון ומצקצק מעצבים, אני יודע שהוא עסוק ובכל זאת יש דרך לנהל פגישות. במיוחד אם קובעים על ספסל ביום חורפי.
הטמפרטורה לא ידועה אבל אני מהמר שהיא לא רחוקה מהאפס.
למזלי התלבשתי חם. טוב, ניצה לא הייתה מאפשרת לאירוע הזה להתקיים אם הייתי מסרב ללבוש את מכלול הבגדים שפרסה על הכורסה ועל הספה:
גופייה לבנה, אחת מתוך העשרות שלי, חולצה טרמית ארוכה שניצה קנתה במיוחד לאירוע הזה, סוודר ישן וחלק מצמר כבשים, אחד מאלו שעברו אצלה במשפחה, ז'קט גס ועבה עם בטנה דמוי פרווה, מעיל גשם דק שאמור לשמור עלי יבש ולסיום סגרה את הקטלוג עם כובע גרב אפור שמכסה את האוזניים, הצעיף האדום שלה ואת הכפפות הישנות שלי שקנית באחת מאותן גחמות סקי שתקפו אותי במהלך חיי. את הבגדים לחלק התחתון שמה על הספה, שמה היו גטקס לבנים, המכנסיים הארוכים של אבא שלי, אלה שעבד איתם בשדה לפני שעלינו לארץ מבלארוס, גרביים שמנות שקשה להכניס איתן את הרגל לנעליים, ונעלי העבודה שלי, שאותם שמה על הרצפה.
היא התנגדה בתוקף לפגישה הזאת, יבבה וניסתה להשחיל אמירות נוקבות כשסידרה בשבילי את הבגדים.
כשבאתי להתעטף, בה ובבגדים, היא חלפה על פני כמאוכזבת והלכה לסל להתיישב על אדן החלון. הדליקה סיגריה בזריזות ועישנה אותה בפאניקה, כמו נגמל בימים הראשונים. ידיה רעדו ללא מעצורים ודמעות נטפו ללא הרף מעיניה האדומות.
אחרי כמה דקות התיישבתי לידה, מוגן מפני כל סופה שלא תבוא אבל ריק ממילות עידוד. החזקתי את אחת הידיים הפנויות שלה ומלמלתי
״יהיה בסדר, את תראי.״
היא השחילה צחקוק וחזרה ליבב ולנגב את את הדמעות. ידה רעדה בתוך ידיי כשהמשכתי להגיד שיהיה בסדר, ושהכל יסתדר לטובה, אבל המילים הגנריות שלי רק עיצבנו אותה עוד יותר.
היא כיבתה את הסיגריה באגרסיביות בתוך המאפרה וקמה בכעס ואמרה בטון תוקפני
״אתה מאחר, הוא אמור להגיע.״
הסתכלתי על שעון היד שלי והנהנתי בכניעות. התרוממתי וניגשתי אליה, פניה היו קבורות בתוך ידיה הרועדות. עטפתי אותה והמשכתי בניסיונות ההרגעה שלי. היא חיבקה אותי הכי חזק שיכלה וטמנה את ראשה בצוואר שלי, בתוך הצעיף האדום שהיה כרוך סביבי כמו חבל תלייה.
״כדאי שתצא, עמרם אמר שהוא לא אוהב שמאחרים.״
קבעה והרפתה מהחיבוק, העבירה על מותניי החבויות את ידיה בליטוף מתמוגג ופנתה לחדר השינה שלנו. ליד הדלת של החדר היא נעצרה והסתובבה אלי שוב
״לילה טוב אבי.״ אמרה בקול חנוק ונעלה את עצמה בחדר.
גנבתי סיגריה ומצית מהקופסה שלה ויצאתי מהבית. הדלקתי את הסיגריה כבר בחדר מדרגות ונשמתי עמוקות. את המצית הכנסתי לכיס של הז'קט, מתחת למעיל גשם. הריאות התמלאו בעשן ומזה עשרים וחמש שנה הראש שלי הסתחרר מניקוטין.
עמדתי כמה שניות בכניסה לבלוק, מחכה שהסחרור יעבור כדי שאוכל ללבוש את הכפפות.
כשהסחרחורת עברה יצאתי לדרך ותוך כדי מצצתי את הסיגריה.
הוצאתי את העשן בפרקים, מתענג על כל שאיפה ופליטת עשן.
בכל שאיפה הסתכלתי על הטבק נשרף ומשנה את צורתו לאפר, כמו חוזר חזרה לאמא אדמה, אל שורשיו הביולוגיים.
הסיגריה נשרפה במהירות והשאירה אותי עם טעם של פחם וריח של שריפה. הצטערתי שלא לקחתי איזה כוס תה חם לדרך.
עברו ארבעים דקות מהשעה שקבענו ולפתע הטמפרטורה זינקה, אני לא בטוח אם זה בגלל עצבים או החולצה הטרמית, אבל יכולתי ממש להרגיש איך טיפות מים נפלטות מכל בלוטות הזיעה שלי.
באופק הוא התהלך בנון שלנטיות, הסב את הראש לצדדים באיטיות, כאילו בודק אם עוקבים אחריו.
״חסר בושה ...״
אני ממלמל לעצמי.
הוא נראה בדיוק כמו שעמרם תיאר אותו - גלימה שחורה ודקה, מקל הליכה ארוך ומעוקל בתחילתו, לנוחות באחיזה. ברדס שחור שעוטף את ראשו הצר והארוך, מסתיר את פניו, קשה לזהות תווי פנים. מתוך הגלימה מבצבצות רגליו וידיו השדופות וחסרות החיים, דקות כזרדים. והוא בלי נעליים, דורך על האספלט הרטוב עם כפות רגליו הרקובות. הוא מתהלך באיטיות ומפעם לפעם מצביע לכיווני ביד רפויה, כמו מסמן לי לחכות באיזה סוג מעוות של נימוס. וככל שהוא מתקדם חום עז חורך אותי. אני מוריד את הכפפות והכובע גרב ומנגב איתם אגלי זיעה שמטפטים לי מהמצח ונכנסים לי לעיניים.
טפטוף קל שהתחיל לרדת משנה את צורתו בשניות והופך לסופה אלימה. רוחות שורקות בכעס ומעיפות חפצים נטולי עוגן, רעמים מרעידים את השכונה, ברקים מאירים את הלילה ומי השמיים נופלים ארצה כאילו נפרצו כל הסכרים בעננים. אבל לי חם.
הוא מתקרב בצעדים זעירים ובכל צעד החום גובר. הרוחות העזות דוחפות אותי בפראות ותולשות ממני את מעיל הגשם שעף ונעלם. אבל אני משתדל להישאר זקוף ורשמי, לא להתפתל ולהתרגש מהמופע הצדדי.
ולמרות מזג האוויר הסוער אני לא מצליח להרגיש את הקור, הבגדים נספגו מהגשם אבל הגוף שוחה בזיעה מצמררת.
אני מתפשט לגמרי. חולץ נעליים ומוריד את הגרביים הסחוטות. גם את המכנסיים של אבא והגטקס הלבן. את הכל אני עורם בערימה אחת, זורק לשם גם את הג'קט, הצעיף האדום, החולצה הטרמית, את הגופייה הלבנה וגם את התחתונים שנהיו סמרטוט זיעתי. אני נשאר ערום. חם לי, לוהט! אפילו המצית שהשארתי בז'קט מתפוצצת מהחום, ולשון אש קטנה נפלטת מתוך הכיס ומתחילה לגדול ולאכול את כל הבגדים שמסביב.
הוא קרוב, כל כך קרוב שאני יכול לפענח את הפנים שלו. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מפחד.
הלם תוקף אותי, לא הייתי מוכן לזה, דבר כזה לא רואים בתור לבנק או אצל הירקן, אפילו ביערות אפלים לא קיימים מראות כאלה.
עמרם תמיד הצליח להתחמק ברגע האחרון מהפגישות איתו, ואולם אני, אני מסתבר נשאר עד הסוף.
הוא נעמד מולי, פניו מזוויעות ומחוטטות, נראות כאילו לא נחשפו לאור שמש מעולם, המהות הכללית שלו היא של שלד שקם לחיים, קשה להאמין שאותה ישות בכלל מוגדר כבן אדם. והברקים שנזרקים מהשמיים רק מבליטים עוד יותר את החושך שבתוך הגלימה, זהו, הכל ברור והכל נבול.
עצמות לחייו יוצאות החוצה כאילו הן זועקות לעזרה. ועל רקמות העור, שנשארו על פניו, יש חתכים עמוקים, חריצים, שמתוכם יוצאים חרקים כדי לשאוף אוויר, ומיד זוחלים חזרה לתוך הגוף הנאכל.
ובמקום עיניים יש לו שני חורים ריקים, חשוכים לחלוטין, שמשם כלום לא יוצא, כי לשם רק נכנסים.
״אבי?" הוא שואל ברוגע אבל בטון חד ונוקשה, חורק, צרוד ומיובש. ואז, בקלילות מבעיתה, הוא מחזיר את הלסת שלו, שהתנתקה, חזרה לצירים שלה.
״ כ...כ… כ… כן, כן… כן…" אני עונה בגמגום ומשתדל לא להקיא.
״בוא אחרי.״ הוא פוסק ומושיט אלי יד חסרת עור, עטופה בשאריות בשר, כלי דם רקובים ועצמות שמבצבצות מבעד לשרירים אכולים.
רק כשהוא מושיט אלי את היד אני מבחין בהילה דקיקה, כתמתמה, שעוטפת אותו, מונעת מטיפות גשם לנחות עליו, מאדה אותן לפני פגיעתן.
אני מחייך מהיסטריה ומניח את כף היד שלי בכף היד המתפוררת שלו. היד שלו לחה משאריות עור שעוד תפוסים עליה, ובו זמנית גם קשיחה מעצמות ומפרקים מתפוקקים.
זהו, נשרפתי, אבל החום כבר לא מפריע, כלום כבר לא מפחיד, פתאום נהיה שלו ורגוע, האימה מהנורא מכל התמוגגה וחלפה יחד איתי.
נכתב לפני 4 שנים ו-8 חודשים
לבוא אחריו.
אני שונאת חוקים לא מוגדרים. בכל פעם שבאתי אחריו, שמעתי אנשים מצקצקים ומקטרים, כאילו אני פושעת בינלאומית. יכול להיות שישנם כאלה שזה לא יראה להם טוב בעין, אבל אם זה בסדר מבחינתי, אז למה זה כל כך מפריע להם? אני לא חסרת עמוד שידרה או משהו, אבל אין לי בעיה להיות אחריו, גם אם זה עובר על הכללים. אני חושבת שיש חוקים הרבה יותר רציניים שצריך לשים לב אליהם מאשר לאסור עלי חוק כזה שטותי. הוא בסדר גמור ואפילו נחמד מאוד, זאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת להיות אחריו, ככה אני תמיד שומעת מה שיש לו להגיד ומידי פעם מחברת בצורה קלילה יותר בינו לבין השאר. אני יודעת מה המיקום האמתי שלי, אבל לפעמים אני מחפשת גיוון בחיי, אני מניחה שזה קצת קשה להיות אותו הדבר כל הזמן.
הוא כל כך נחמד אלי, לא שמעתי ממנו פעם אחת משפטים כמו - "מה את עושה פה? מי שם אותך כאן? זה לא המקום שלך." הוא לא כועס עלי, רק מנופף לשלום ומחייך. אני יודעת שיש לו עבודה רצינית ולכן אני מכבדת את זה, אסור לשכוח שגם אני חלק בלתי נפרד ממה שהוא מציג. ניסיתי להיות לפניו כמה פעמים, אך זה היה מזעזע. אני מודעת לחוקים הברורים ולהיות אחריו לא כל כך קריטי בעיניי.
ישנם חוקים שלעולם לא אתווכח עליהם, כמו: לשתות ולנהוג, לגנוב, לאנוס, לרצוח ועוד כל מיני דברים שברורים מאליו ולהיות אחריו זה דבר כל כך שולי בעיניי ובעיני אחרים. לפעמים אפשר להעלים עין אם זה נשמע ונראה מתאים. יצא לי לדבר איתו מספר פעמים, שאלתי אותו לגבי החוק הזה הוא גיחך ואמר – "אני חושב שאת צודקת ולמרות זאת אנחנו הדרג הנמוך, צריך לספק את העבודה בצורה הטובה ביותר לדרג הגבוה." לא הסכמתי איתו, מהסיבה שישנו דרג גבוה מאוד שעובר על החוק הזה ואף אחד לא אומר לו כלום. הוא הנהן כי ידע על מי אני מדברת ולבסוף אמר – "כשתעבדי אצל הדרג הגובה הזה תוכלי לבוא אחרי, בינתיים תשתדלי למצוא את מקומך מבלי לחפש צרות."
דיברתי עם עוד כמה שעובדים איתנו. הם הסכימו איתי ובכל זאת כולם הביאו לי את הדוגמא של הדרג הגובה מאוד. כל כך מרגיז. מי הקטנוני שכל כך אכפת לו מזה? אם הדרג הגבוה הזה יכול לשים אותי אחריו למה דרגים גבוהים אחרים לא יכולים? הם מפחדים ממשהו?
הלכתי לדבר עם הדרג הגבוה שלי, לראות מה יש לו להגיד בנידון. התפרצתי למשרדו בכעס, הוא היה עסוק במשהו ו-ביקש ממני עזרה, לא יכולתי לסרב. כשסיים, הכעס כבר נעלם, ישבנו לדבר בשקט. הסברתי לו שאין לי בעיה להיות אחריו. הוא הסתכל עלי מחויך ואמר – "גם לי אין בעיה שתהיי אחריו, למען האמת, מידי פעם אני משתדל בכוח להימנע מלשים אותך אחריו, בגלל אנשים שרואים בזה חובבנות."
הכעס שב אלי ולא בגלל תשובתו, אלא בגלל שהוא לא נלחם למעני. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי – "יש דרג אחד, גבוה מאוד, שלא אכפת לו מה אומרים או חושבים עליו. תהיה כמוהו!" הוא הופתע ממני ונשען אחורה בכיסא המחשב שלו.
"אני יודע על איזה דרג את מדברת," הוא חייך. "אבל אני לא כמוהו. אני בונה את עצמי בינתיים. מבטיח לך שביום מן הימים אני אשים אותך אחריו למרות שרבים יחשבו שזאת טעות." קמתי מהכיסא ואמרתי לו – "אני שמחה שאתה מבין אותי. בסך הכל רציתי להיות אחריו, לפעמים זה גם נשמע הרבה יותר מובן. אני מקווה בשבילך שתצליח, גם מבלי להתחשב ברצוני. מתנצלת שהתפרצתי." הוא חייך אלי והנהן באיטיות.
כשחזרתי כולם שאלו אותי מה קרה, הסברתי להם את הסיפור בזריזות וחזרתי למיקומי מבלי לעשות בעיות. הוא הסתכל עלי ושאל – "את כבר לא רוצה להיות אחרי?"
זה העציב אותי, כי כן רציתי, אבל אחרי השיחה עם הדרג הגבוה שלי, הבנתי שזה יכול לחכות. "אני כן רוצה. אבל הדרג אמר שרק ביום מן הימים הוא יעז לשים אותנו ביחד." אמרתי וקרצתי לו.
"אני שמח שהכל הסתדר. אם תצטרכי מישהו לדבר איתו תוכלי לבוא אחרי לכמה רגעים, אני אהיה כאן בשבילך." הוא אמר וחזר למקומו. שמחתי שהסיפור נגמר למרות שעדיין לא הבנתי למה אסור לי להיות ה-ו' שאחר ה'פסיק'.
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
אני, את ושולחן
אני מסתכל עליה במבט מלא הערצה יושבת על הספה, היא נמנעת מלהסתכל עלי בחזרה, מבטה נעוץ בסדרת טלוויזיה. היא יודעת שאני כאן אך זה לא משנה את התמונה שהיא מעדיפה להתמקד במסך ומבחינתי אין בזה פסול מפני שכרגע אני אצלה, רואים יחד סדרה ומידי פעם היא מסתכלת עלי מחויכת, הרי בשביל זה הגעתי.
פני מופנות אך ורק אליה, אני לא מסיט את ראשי לרגע, איני מעוניין לפספס את העיוות הקטן ביותר שלה. היא מושלמת, הדבר שחפצתי בו כל חיי, יופייה אינו חלק מהטבע אלא מעליו. עיניה ירוקות כמו אחו ומקרינות חיבה לכל אדם אשר מסתכל לתוכם, צווארה כצוואר ברבור, ארוך וחלק, מהודר בתלתליה השחורים והפזורים אשר גולשים מראשה ונחים על שכמותיה העדינות, שרשרת הזהב אשר עונדת מנצנצת מהילתה ומטביעה בי תחושת שלווה, שפתייה הצרות נראות כדבר כה ממכר וכה נחשק עד שלפרקים אני מעלה במוחי איך עלולה להיות התחושה של מגע שפתייה. איני מרבה לחשוב דברי תאווה עליה, ראוי יותר לומר שאיני יכול לדמיין מחשבות כה אפלות וקודרות על ייצור כה מדהים ונשגב, היא ההוכחה לכך שאכן ישנו כוח עליון, דבר המסוגל לייצור מחומר גלם שכמונו ישות כמוה מוכרח להיות בעל יכולות סגוליות.
אני חולץ את עצמותיי ומחייך כשהיא מסתכלת. "נוח לך?" היא שואלת בקולה העדין, "בוודאי." אני עונה עם חיוך שאינו יכול להעלם. איננו מכירים זמן רב, אך תחושותיי אינן משקרות, אני מודה לכך שיופייה שווה ערך לאופייה. ישנן נשים שלמראית עין נראות כה אומנותו של הטבע אך אישיותם מוכיחה שגם הטבע יכול לטעות, אבל היא אינה כמותם, בה אין אפילו טעות אחת, תוצר מלוטש ומוגמר, בלי פגמים ובלי חסרונות .
היא מפהקת ואני מחויך, היא סוגרת את פיה ומציצה לעברי, "אתה בטוח שנוח לך?" היא שואלת בשנית, "אכן כן גברתי, ללא ספק נוח." אני משיב ומרגיש איך דמעה זולגת מעייני, זוהי אינה דמעה של עצב, זהו התפרצותו של אושר, היא זולגת על לחיי עד אשר נוטפת מסנטרי, מותירה אחרי שביל צר של רטיבות ושביעות רצון. איני חמדן או פשרן אך עצם היכולת שלי להתבונן בה, ללא מגע או קבלת אהבה, ממלאה את ליבי באין ספרות רגשות שלעולם לא נכחו שם. נשים אחרות יש ואפילו הרבה, עם חלקם הייתי וזהו אינו שבריר מאותה ההרגשה ששוכנת בתוכי באותם הרגעים שעיניי רואות את פרצופה ואוזניי שומעות את קולה.
כפות ידיה הצנומות, אשר נראות כדבר שביר, מאפשרות למחשבותיי לצעוד אל עבר פנטזיה שבה ידי אוחזות בידיה השבירות, מכסות אותן ברכות ומגוננות עליהן מכל רע. דמעה נוספת זולגת מעיני, מסמלת את אושרי העצום, אני מאפשר לה לזלוג על לחיי ולא קוטע את מסלולה, במקום זאת אני ממשיך לבהות ביצירת המופת שנמצאת מולי, מתפעל מכל נקודות החן הנראות לעין אשר מקשטות את חלקי גופה החשופים ומזכירות לי שהיא אכן שירת הברבור של 'אימא אדמה'.
"הכל בסדר?" היא שואלת ומסתכלת עלי במבטה החינני, "לא יכול להיות יותר טוב." אני משיב לה ומתאפק לא לפרוץ בבכי. אני נמצא בתקופה הטובה ביותר בחיי ואיני עם האישה שאני כל כך חפץ בה, נשים רבות היו אך אף אחד לא גרמה לליבי לנסוק כל כך גבוה, הן היו והלכו, ואיתם הרגש, וברגעים הללו, כשאני מביט בעיניה והיא משיבה לי חיוך אין ביכולתי להשוות אותה לאותן נשכחות, חיוכה הכובש מזכיר לי מה חיפשתי ומנמק למה לא מצאתי, הן לא היא.
"אפשר לשים רגליים?" היא שואלת בנימוס, אני מהנהן והיא מניחה אותם עלי, איני נעלב, בשביל זה באתי, אני אעשה הכל בכדי שאוכל להתבונן בה. רגליה הדקות נחות עלי, אני מרגיש את קלילותן וזה גורם לי לחייך. היא מורידה את רגליה ומתכופפת לכיוון ספל הקפה שנח בצמוד לספה "אני מרגישה קצת לא נעים, אבל אפשר להניח את ספל הקפה?" היא שואלת בטון חושד, מחזיקה את הספל בשני ידיה הדקיקות ומחכה לתשובתי עם מבט שחש אי נעימות. "בשמחה." אני עונה בביטחון, היא משיבה לי חיוך רחב, בשביל זה באתי. אני מרגיש את רגליה נחות על גבי ולידם ספל הקפה אשר תחתיה חמה מבדרך כלל.
כן, אני מוכן להיות לך לשולחן עלמתי, רק תני לי להתבונן בך.
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
יש לי רעיון אדוני.
"יש לי רעיון לסיפור." ציינה בפניו רגעים ספורים לפני שהרגיש את עיניו נעצמות.
"לא עכשיו, מחר, מבטיח." ענה לה בקול צרוד.
"אתה תמיד אומר את זה." העלתה נשכחות, "ואת תמיד נזכרת בשעות המאוחרות של הלילה. אני לא חושב שזה הכרחי עכשיו ואם את זוכרת, יש לי מחר עבודה ואסור לי לאחר." השיב בנחישות וכרך את הכרית בין ידיו.
"אבל מחר אני אשכח, עכשיו זה טרי."
"אז תרשמי על פתק ומחר, כשאחזור מהעבודה, אשב וארשום."
"אבל שנינו יודעים שלרשום משהו מיד מלווה בהרבה יותר רגש, מאשר לתת לו לשקוע במשך יממה ואז לנסות להיזכר בפרטים."
"אני מסכים איתך, אבל איני יכול להרשות לעצמי לקום עכשיו ולהתחיל לעסוק בכתיבה."
"אפשר לפחות לספר לך על מה זה?"
"אני אשמח אם פשוט תתני לי לישון, אני עייף ואני רוצה להיות ערני מחר. אם תשימי לב, השעה כבר מאוחרת ובעוד מספר שעות אני מוכרח לקום כדי לא לפספס את הסעה. אז אנא ממך, תפסיקי לשקוע במחשבות ותני לי לחלום."
"דבריך מעליבים מאוד. אתה תמיד מתלונן שאני לא כאן, אבל כאשר אני מגיעה אתה מתעלם. יש עוד שבע שעות עד לצלצולו של השעון, אתה יכול להקדיש שעה אחת כדי לשמוע את דברי. איני מכריחה אותך לקום ולעסוק במלאכת הכתיבה כעת, כל שברצוני הוא הקשבה."
הוא התיישב, שפשף את עיניו וחיכה למוצא פיה.
"זהו סיפור אהבה בין שתי דמויות. האחת היא אישה ענייה, שאינה יכול לפרנס את משפחה ולעזור להוריה החולים. הדמות השנייה היא גבר עשיר שמזלו התאכזר אליו והונו התנדף. הם מכירים בטיילת..."
"מספיק. זה אכן יפה ואני משוכנע שאפשר ללטש את זה ולהפוך את זה לסיפור מדהים, אך כמו שאמרתי לפני כן, אשמח אם תרשמי את זה בנקודות ותאפשרי לי ללכת לישון מעט לפני יום עבודתי."
היא השתדלה לא לבכות, הנהנה והפסיקה לשתף אותו במחשבותיה, "בפעם הבאה שתצטרך רעיון אל תפנה אלי." חתמה את דבריה בנחרצות.
הוא נאנח והתנצל. הוא יודע שהיא הסיבה שהוא עדין כותב, היא הכישרון הבלתי הנראה שלו והיא אינה מבקשת תהילת עולם או פרסום ברבים, אלא רק מעוניינת שיעריך אותה שידע שרעיונותיה אינם נשלטים כמו רעיונותיו, שאין סיבה שיתלונן על התזמון של הדברים, הרי זהו לא דבר שהיא אחראית לו.
"אני מתנצל, את צודקת. יש לי עוד זמן עד לצלצולו של השעון ואין סיבה שלא אקשיב לדברייך. אנא ממך, שתפי אותי בהמשך הרעיון." הוא פנה אליה ברכות בעודה דומעת לתוך כפות ידיה. היא הרימה אליו את ראשה וחיוך קטן נפרש על פניה. למרות הכל, היא אהבה אותו. גם אם לא דנו בכך מעולם ואינם מתכננים לעשות כן, קשרם הוא כקשר אחים ויהיה זה פסול להרוס דבר יפה כל כך.
"חשבתי על משהו חדש, אפשר?" שאלה בסקרנות, "ודאי, אשמח לשמוע הכל, רק אם תוכלי להשאיר לי זמן לשנתי, אודה לך מקרב לב."
"אל דאגה, אין אני מכריחה אותך לרשום את דברי, רצוני הוא רק שתקשיב. סיפור זה מדבר על נער המקבל במתנה עציץ מאחד מחבריו. העציץ נקרא "עץ האושר" והוא גורם לחייו של הנער להיראות שופעים ושמחים יותר. הוא מבריא את אחותו ממחלתה, מקדם אותו בעבודתו ואפילו מוצא לו עלמה נאה. הסיפור משתנה ברגע שהנער טס ושוכח להשקות את אותו אחראי לחייו המאושרים ומרגע זה, מזלו משתנה."
"זהו אכן סיפור מעניין." הוא חייך הנהן
"אני שמחה, רוצה לשמוע רעיון נוסף?" שאלה וציפתה לתשובה חיובית.
"השעון הינו עדות אילמת, גברתי, ומתוך שבע השעות שהיו, נותרו רק חמש. אשמח לשמוע, אם קצר הוא." ענה וקיווה שאינו פוגע ברגשותיה.
"זהו סיפור קצרצר על אדם המדמה מערכת יחסיים לכיסא שבור. חסרונות הקשר מדומים לפגמים פיזיים של הכיסא וכאביו של האדם היושב עליו, נגרמים מאי נוחותו. זהו סיפור על פחד מנטישה והרצון לשיפור, ניסיון לתקן וחוסר השלמה עם המצב. מה דעתך?"
"מרגש מאוד, אהיה כן ואומר שעיניי על סף הזלת דמעה."
היא הסמיקה וחייכה במבוכה, "מה דעתך שנרשום?" הציעה וידעה שבקשתה מוגזמת.
"איני יכול, עיניי נעצמות מעצמן."
"אבל, בכל זאת, אני רוצה לראות איך זה יראה לאחר מגע ידייך." החניפה בניסיון נואש לקבל את מבוקשה.
"איני רוצה להעליב שוב, אך אני מוכרח לומר לך שמעשייך חצופים ביותר." נזף בה בכעס.
"אינני חצופה אלא אמיתית. בסך הכל מדובר ברישום הדברים, אדוני וכתיבתך הופכת את רעיונותיי למעשה אומנות ואם כך, למה שארגיש חצופה לבקש זאת ממך?" היא זקפה את גבה בהתגוננות.
"משום שהתנהגותך חמדנית! אמרת בפירוש כי רצונך הוא שאקשיב, ביצעתי אותו על הצד הטוב ביותר ולאחר שקיבלת את מבוקשך, החלטת לחמוד ולצפות שאוותר על שעות השינה שלי לטובת סיפורייך. איני יכול עוד, אנחנו חוזרים על הדיון הזה יום אחר יום. אני מודע לכך שאינך שולטת ברעיונות שצפים בך, אך אין צורך לצפות בפזיזות שכולם ירקמו עור וגידים, בו ברגע. אני כאן איתך וברגע הנכון והמתאים נוכל לכתוב את כולם, אך לא היום ובטח לא כרגע." ביקר בדבריו ונשכב חזרה על גבו.
"אולי אינך זוכר, אך סיפורייך הטובים ביותר נעשו בזכותי ובשעות המאוחרות של הלילה."
"אני זוכר זאת היטב ומודה לך שאת כאן בכל רגע, אבל חוץ מחיי האומנותיים, את לא מבחינה לרגע בחיי האישים. מבחינתך, שאפספס כל פרט ופרט בתחום האישי, כל עוד אשקיע הכל בתחום האומנותי. אין זו הדרך בחיינו. אני מוכרח להיות קשוב לשני המסלולים ונראה שאת אינך מעוניינת לעזור לי בדבר."
היא נאלמה דום והוא חשב שלבסוף הגיע זמנו לישון.
"הרי שנינו יודעים שבלעדי, גם את עבודתך לא הייתה מקבל."
הוא פער את עיניו ולא ידע מה להשיב.
"איני עוזרת לך רק בתחום האומנותי, אני עוזרת לך בכל תחום חשיבתי וזאת בחיים לא זקפת לזכותי."
הוא ידע שצדק בדבריה. הרי חלק גדול מהעבודה שלו, בתחום הפרסום, קשור בה. היא הייתה שם לעזרתו וגם אז היה זה בשעות המאוחרות של הלילה, אך בימים ההם לא חשב פעמיים, מיד קם כדי לרשום את רעיונותיה, שקידמו אותו בדרכו.
"אני יודעת שאתה מסכים איתי, אני רואה זאת בפניך."
הוא התיישב במיטה והביט בה ארוכות, מתבייש בעצמו על התנהגות זו. היא חייכה מפני שידעה שניצחה שוב בוויכוח, הוא קם והלך לשידה כשהוא ממלמל בקול חרישי – "מאיזה רעיון ברצונך שנתחיל?"
אך היא לא ענתה, הוא צקצק והחל לרשום, ללא כעס הרי הוא מכיר אותה, זהו תפקידה.
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים
נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים
