פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1497 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים החייכן sipurimtehyuot
החייכן
זעם התפשט בכל גופו. ידיו ורגליו רעדו מעצבים, עיניו דמעו ושיניו חרקו, אך על פרצופו עלה חיוך. לא סתם חיוך, אחד כזה כאילו זכה בלוטו או משהו.
הכל התחיל בפעם הראשונה שנפגע, בגיל מוקדם בחייו. הוא הבין כבר אז שהרבה יותר כדאי לחייך מאשר להתעצבן על דברים שפוגעים או מפריעים. כשלמד למבחן במשך יומיים ברציפות, במטרה להוציא ציון טוב, התפלא לראות שציונו אינו תואם למאמץ שהשקיע בלמידה שלו. עצבים ותסכול עלו בו, אך במהרה הבין שהרבה יותר כדי לחייך. "48? זה אומר שעל כל שעת למידה קיבלתי נקודה. מעודד."
חיוכו נמתח מאז בכל פעם שהיה קצת או מאוד קשה. קיבלת מכות? תשמור על חיוך, אם נשארו לך שיניים לחייך. תכננת משהו והוא לא יצא לפועל? תחייך, זה בדוק יצליח. רבת עם הורים שלך על אי הסכמה כלשהי? תחייך, הם עדין אוהבים אותך. מישהי פגעה בך? תחייך, היא תחשוב שאתה מזיין מלא. החיוך פתר את כל הבעיות שלו. כל דבר שהיה צריך להתעמת איתו, הוא פשוט חייך אליו. לפעמים עברו לו מחשבות בראש, שגם אם יקום באמצע הלילה לשתות מים ויראה מישהו רעול פנים, מחטט באיזה ארון ומישהו אחר מרים את מסך הטלוויזיה שלהם, הוא ככל הנראה יחייך ורק אחרי זה יצרח.
"אני לא מבין איך זה ייתכן, אני עובד פה כמו חמור וזה נראה כאילו אתם לא מודעים לזה." הוא המשיך לשמור על חיוך, למרות הרעידות בגופו. הדמעות פילסו דרכן אל מחוץ לעיניו, אך זה לא כל כך הפריע לו להיראות מאושר.
"אני מתנצלת, אתה כמו אח בשבילי." אמרה גלי, הבחורה הראשונה שהתאהב בה. הוא הבין מהר מאוד שהיא כנראה לא מעוניינת בגילוי עריות, אז הוא חייך ואמר לה, "את צודקת. אם אני אח אז המשפחה יכולה לעשות על זה בלגן." והשאיר אותה לבד בפארק, היכן שישבו. הוא לא שקע בזה יותר מידי, פשוט בכל פעם שהמחשבה על הדחייה עלתה לראשו, הוא נזכר שהוא מוכרח לחייך. בשניות פרצופו נהפך למאושר באדם.
"זה לא קשור לעבודה, אתה מתנהג מוזר בזמן האחרון. אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות עם זה .הלכת לראות מישהו?" שאל הבוס.
"את מי אני צריך ללכת לראות בדיוק? אני בסדר גמור!" למרות הכעס, החיוך עדיין נשאר על פניו ללא סימני חרטה.
"אנחנו מתנצלים להודיע לך, אבל ככל הנראה תעבור ללמוד בכיתה החלשה של בית הספר." אמרה המנהלת בית הספר התיכון.
"את בטח צוחקת עלי. איך זה הגיוני שאני יורד כל כך הרבה רמות, מבלי סיבה מוצדקת?" שאל בחזרה.
"זאת ההחלטה של המורים שמלמדים אותך. אם תרצה, תמיד תוכל להשתדל ולחזור למסלול רגיל." השיבה. הוא הסתכל עליה ולמרות שלא היה כל כך בטוח שהוא מבין מה מתרחש, התחיל להתגלגל מצחוק, מבלי שום יכולת להירגע, ללא כל סיבה מוצדקת. המנהלת נעלבה מתגובתו אל הדברים וסילקה אותו ממשרדה. הוא יצא מהחדר, מרוצה מחייו ואפילו סגר את הדלת בעדינות ובצורה מנומסת.
הוא אסף את חפציו ומילא פרטים. פיטורים? למה פיטורים? כשמפטרים אותך בגיל 32, הכל הופך להיות בעייתי טיפה. אשתו סביר להניח תתעצבן, הילדים לא יבינו מה קורה, הכל יכול לקרוס, פשוט להתמוטט וסתם בגלל שהמנהלים החליטו שמשהו לא בסדר בו. טיפשים. מחשבות אפלות עלו בראשו וכרסמו אותו מבפנים, אך מבחוץ עטה חיוך של העלה בדרגה.
"ממתי אתה מעשן?" שאלה אימו ודמעה זלגה מעיניה.
"לפני שנתיים, אבל זה לא כזה חשוב. נראה לי שעדיף שלא נפתח את זה, אני יודע שזה רע ואני יודע שזה לא בריא, כשאחליט שזה פוגע בי כלכלית ובריאותית אפסיק, מבטיח." השיב לאימו המודאגת.
"אם אתה יודע שזה יפגע בך, למה שלא תפסיק עכשיו?"
"כי עכשיו בא לי, זה לא מפריע לי, זה נוח וזה נחמד בצורה מסוימת."
"אתה מודע לכך שזה סתם יקשה עליך בהמשך?"
"אמא. כלום לא קשה לי."
"ברור, חמוד שלי, כי הכל אתה פותר בחיוך."
הוא חייך אליה, נשק למצחה ויצא החוצה עם סיגריה בין שפתיו.
הוא ניגש לרכב. השלט לא עובד, אך הוא מחייך. שריטה חדש לאורך כל דלת הנהג, גם היא לא משנה את הבעתו. המזגן לא עובד, אז הוא פותח חלון בחיוך. הדרך הפקוקה מוציאה קללות מפיו המחויך.
"איפה אתה משרת?" שאל מישהו שישב לידו בתחנה.
"שריון." השיב בשלוות נפש.
"בטח חרא שם, לא?" האלמוני המשיך להפגין אכפתיות.
"האמת שלא כל כך."
"באמת?"
"באמת באמת. אם תשמור על חיוך, גם באסון טבע תצליח למצוא דברים משעשעים וזה נחשב אסון טבע." ענה וצחקק קלות.
הוא נכנס הביתה. אישתו והילד כנראה עדיין לא חזרו. הוא נכנס למקלחת, והרהר במקומות עבודה חדשים. "אני אלך לעבוד על שכר מינימום, למרות שיש לי השכלה?" מלמל לעצמו, בעוד שהמים מנקים אותו מכל סיפור הפיטורים. אישתו נכנסה לדירה ובנו רץ בעקבותיה למשחקים שעל השטיח. הוא יוצא לעברם עם חיוך ענק, היא שואלת בפרצוף עצוב. "מה קרה עכשיו?"
"פיטרו אותי."
"אני לא מאמינה לך! אולי הגיע הזמן שתתחיל להפסיק לחייך ותתחיל לקחת דברים קצת יותר ללב, במקום להסתיר הכל!" צרחה אישתו בלחץ והיסטריה. הילד התחיל לבכות, אולם הוא נותר מחייך.
"אני מתנצל, אבל אני לא חושב שזאת סיבה מספיק טובה לקחת ללב. בסך הכל פיטורים, חסרים מקומות עבודה בארץ? תעשי לי טובה, מי שלא רוצה לעבוד לא עובד ומי שכן רוצה מוצא. נלך נעבוד על שכר מינימום עד שנמצא משהו. מה את דואגת?" השיב לה בחיוך וברוגע.
"אתה פשוט לא נורמאלי!"
"אני דווקא חושב שכן." השיב בילדותיות וחייך כדרכו.
החבר'ה טסו לדרום אמריקה. קנאה בערה בו, יכול להיות שמתוך קנאה להגשמת הרצון העז שלהם לטוס ויכול להיות מכיוון שהם טסים והוא הולך ללמוד. גם הפעם הוא חייך ושמח כאילו הוא זה שטס.
הוא סיים את התואר הראשון. ארבע שנים בשביל עבודה בהתנדבות, ביזיון. איך אפשר להגיב יותר טוב לביזיון אם לא עם חיוך?
חברתו עזבה אותו כמה ימים לאחר שסיים את ההתנדבות, בטענה שהוא כבר לא מעניין אותה כל כך. הוא חייך לאורך כל שיחתם.
"אתה מאושר שאנחנו נפרדים?" שאלה הנפרדת.
"אני לא בהכרח מאושר, אבל אם אני אתחיל לבכות מהעובדה שאת עוזבת אותי, אני ארגיש רע עם עצמי למשך שבוע, שבועיים או אפילו יותר. אני חושב שאם החלטת לעזוב, זה כנראה מהסיבה הטובה ביותר. אין טעם להתעצבן או להיות עצוב, דברים טובים נגמרים ואחריהם באים אחרים." השיב לה ונשק על מצחה.
הוא ישב לבד בבית. אישתו לקחה את הילד ונסעה להורים שלה. מחשבות החלו להתרוצץ במוחו, כל הדברים שעברו עליו במהלך כל השנים, כל שברונות הלב, הקטנים והגדולים. מגיל 16 הוא מחייך ועכשיו הוא כבר לא כל כך בטוח שעדיין יש טעם לכל זה.
החדר התחיל להחשיך. השעה מאוחרת ומחשבות החלו לעלות בראשו משום מקום.
כשהוריו היו שואלים אותו אם לא נמאס לו לחייך ומתי יתחיל להוציא הכל החוצה, היה משיב להם בחיוך שהכל בסדר ואף פעם לא ימאס לו לחייך. עכשיו הוא מגלה שכנראה נמאס לו.
דברים רעים שקרו לו בכל חייו, החלו לצאת מקבריהם הקטנים שבמוחו ומשתוללים להם. דמעות זלגו מעיניו כמו גשם ביום חורפי, אפו משמיע קולות נחירה של חיה לא מוכרת, גופו רועד ומצטמרר מהרגשה הזאת. הפרידות שחווה, עלבונות שספג, נטישות, מריבות שנכח, זוועות שראה ואי היכולת לפרוק לאף אחד. הכל התחיל לגעוש ולצאת החוצה, להתפרץ כמו הר געש. בחייו לא ידע שהוא מסוגל לזה. [גופו רעד כמו, פניו נהיו אדומות, שיניו נקשו בחוזקה ושריריו נתפסו באותו צורה. הוא ניסה לחייך, אך על כל חיוך שהעלה, הוכפלו המחשבות השחורות שהסתיר בכל השנים. החיוך כבר לא יכול היה לעזור. עכשיו הגיע הזמן לפרוק. הוא ישב על הרצפה בתחתוניו, בריכת יגון מציפה אותו. הוא ניסה להבין איפה כל זה היה, למה דווקא עכשיו הכל יוצא, למה אף פעם לא הפריעו לו כל המחשבות האלו ואיך זה ייתכן, שבגלל מקום עבודה שפיטר אותו, הוא נופל לדיכאון שבחיים לא נכח בו.
אישתו נכנסה לבית, התבוננה באיש העצוב שישב על הרצפה ושאלה בנימה סקרנית, "איפה החייכן?"
הוא הרים את ראשו, עיניו היו על סף התפוצצות. הוא ענה - "הלך לפרוק."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים תודה רבה sipurimtehyuot (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים אהבתי אֵרִיַה (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-11 חודשים מדהים! כיפה אדומה
מעניין לאמץ את החיוך....בכל מצב!
רק שאני תמיד חייבת לפרוק...חח
מקסים, מקסים, מקסים!!
שווה כל שניית קריאה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים חח sipurimtehyuot
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים מכירה את זה. כיפה אדומה (ל"ת)
-
-
-
