מליארד סינים לא טועים
גורגו:
בראשית היה הכדור עגול וחלק, בצבע כחלחל ירקרק ויפה להפליא. גורגו קיבל אותו ליומולדת מאמא ואבא. זה היה כדור מחשבה די פשוט, אפילו פרמיטיבי, אבל גורגו היה ילד והוא לא ידע. הוא בילה הרבה שעות מאושרות במשחק עם הכדור וחשב לתוכו הרבה.
פרדס:
בהתחלה היה רק יער. עם עצים ענקיים וצל ומים זורמים. המון עצי פרי מכל הסוגים והרבה מאוד חיות שהסתובבו בו, אבל הן לא טרפו אחת את השניה, הן היו צמחוניות.
והיו שם הילדה והילד.
אולי בני עשר, אולי רק בני שמונה. הם הסתובבו שם עירומים כי היה חם והרוח עם כל הריחות הטובים הייתה כל כך נעימה על האור. ולא היו שם גדולים, אז לא היה מי שיגיד להם שלא יפה להסתובב עם הפיפי בחוץ.
גם לא היה מי שישאל למה יש לילדה צלקת דקיקה של סכין על הפנים ולמה יש לילד כוויה ישנה על הגב. ומה עושים ילדים קטנים לבד ביער.
הילדים גדלו, כמו קורה לכולנו. הילדה התעגלה וצימחה שיער ושדיים, הילד נעשה רחב כתפיים ושרירי. ויום אחד הנערה הסתכלה על הנער והוא הסתכל עליה. ובפשטות גמורה היא נשכבה על גבה ופיסקה את רגליה והושיטה אליו ידיים עורגות לחיבוק. אז נשכב הנער על נערת לבבו וברטט של אחווה ותאווה הם זלגו מנערות לבגרות. הם היו מאושרים.
אבל לא לאורך זמן. כי פתאום, ממש מהשמיים הכחולים, נחתה עליהם שאגת זעם וחרון תיעוב. הגבר והאישה קפצו בפחד מוות ממשכבם והחלו לרוץ בבהלה, לנוס על נפשם.
רק לאחר זמן רב של ריצה הם עצרו והביטו לאחור. הם ראו את העצים האהובים שלהם והם הרגישו כאב גדול ואבל חזק. הם ידעו שאיבדו את הפרדס המדהים שלהם לנצח נצחים ועוד יום.
האיש שהלך:
בהתחלה היה ילד והוא ראה את הפסלים שעשו להם האנשים וצחק נורא. זה היה טפשי. ואז גדל וידע שאין לו מקום איתם, כי ככה אמר לו זה שבתוכו. אז הוא לקח את אישתו ואת רכושו והלך. הם הלכו הרבה מאוד זמן ועברו הרפתקות רבות ומסמרות שיער, אבל זה לא חשוב. החשוב שהם היו מאושרים ושם הצליחו וצברו רכוש רב. החשוב זה שהמשיכו לאהוב אחד את השני באש ובמים. והם שהיה בתוכם ודיבר אליהם מהשמיים אהב אותם. רק צער אחד היה בלב שניהם, כי לא היה להם ילד. הם חיכו בסבלנות, שנים רבות מאוד הם חיכו. וזקנו. אבל הם ידעו שיהיה להם ילד ואכן, יום אחד גילתה האישה שהיא הרה. ושמחה ואושר אפפו את הבית.
האיש עמד והסתכל בתינוק הקטן והצורח יום אחד וחש גאווה רבה. ופתאום התחיל לצחוק ולצחוק. הוא ידע. מהילד הקטן עוד יצא עם גדול. ככה אמר לו הזה שדיבר מהשמיים וגם בתוכו.
אורווה:
היו גבר ואישה שעשו להם תינוק. זה לא ארוע מיוחד, כולנו מזדווגים באהבה, או בקצת פחות אהבה ולא פעם נוצר מזה תינוק. התינוק הספציפי הזה נולד באורווה, אבל זה לא דבר מיוחד. כבר נולדו ילדים במקומות יותר משונים. היו המון כוכבים כשנולד וגם מטאור אחד עם זנב ארוך שחצה את השמיים. זה לא דבר מיוחד, אבל תמיד יפה לראות גשמי מטאורים.
הילד גדל וראה חזיונות ועשה גם כמה מעשי קסמים. ובגיל צעיר למדי הוא מת, כי חיברו אותו במסמרים לפיסות עץ ארוכות שחוברו בניצב זו לזו. אבל זה לא מוות מיוחד, כבר ראינו ועוד נראה צורות הריגה יותר משונות מזו. והוא הספיק עוד לדבר עם הזה שבתוכו לפני שמת. וזה הבטיח לו שיזכרו אותו עוד המון שנים לאחר מותו.
בין שתי ערים:
בעיר אחת במדבר חי ילד. הוא היה יתום. הוא גדל וזה שבתוכו הסביר לו שכל הפסלים שהאנשים העריצו זה רע. מאוד רע. הילד אמר את זה לאנשים והם לא אהבו את מה שאמר. הם רצו להרוג אותו, אז הוא ברח לעיר אחרת.
גם שם סיפר להם על הזה שבתוכו. הם האמינו לו ואהבו את זה. הם הקימו צבא חזק וחזרו לעיר ממנה ברח הילד. הם כבשו את העיר. אחר כך הם נלחמו מסביב וכבשו את כל העולם שהם הכירו.
גם אחרי שהגבר הזדקן ומת המשיכו להעריץ את שמו ולהשתמש בו לקריאת קרב. כי אמונתו של האיש בחרב תשלוט.
גורגו:
גורגו גדל. הוא שיחק הרבה בכדור המחשבות שלו וחשב לתוכו הרבה חלומות יפים וסיפורים. אבל הצעצוע התיישן ונעשה מוזר ולפעמים אפילו מציק. פעם נעשה כל כך קר, בלי שום סיבה, עד גורגו כמעט איבד אצבעות שקפאו. ופעם עלו ממנו כדורי עשן קטנים בצורת פטריה והיה אור חזק שסינוור את גורגו וכדור נעשה כל כך חם שגורגו קיבל כוויה. והפיל אותו מהיד ורץ לאמא בוכה. אמא שמה לו משחה ונתנה נשיקה וחיבוק וגוגו קינח את הדמעות וגם קצת נזלת וחזר לשחק. אולי כדור המחשבות קצת חולה, אבל גורגו ירפא אותו.
העולם שטוח:
האיש הראשון שהכריז שהעולם שטוח הופיע בשתיים וחצי בצהריים. מי ששמע אותו אבל בשעה כזו הולכים לישון, אז לא היו בעיות.
אחר כך היו יותר ויותר אנשים שטענו שהעולם שטוח. המוני אנשים הם היו. הם התחילו להשתולל ברחובות ולשרוף חנויות ואנשים וכל מה שראו. אז גם האנשים שהאמינו בעולם עגול התחילו לשאול את עצמם אם כל כך הרבה אנשים באמת יכולים לטעות. אולי הם צודקים, אולי העולם באמת שטוח.
אבל איש אחד החליט להוכיח לכולם שזו שטות בריבוע, שהעולם כן עגול. הוא עלה על סוסתו הכחושה והחל לרכב לכיוון המקום עליו אמרו עכשיו שהוא קצה העולם. לסוסה שלו היה שם משונה ומצחיק, שם ארוך מאוד. קראו לה רוזיננטה נינה פינטה דה סנטה מריה.
ביחד רכבו להם האיש וסוסתו עד שהגיעו לשלט גדול שהכריז שכאן קצה העולם. וגם היה מצויר פס צהוב על האדמה. האיש צחקק לעצמו ודירבן את הסוסה לפסוע אל מעבר לקו.
גורגו:
גורגו בכה. הוא מאוד כעס ומאוד נעלב. אמא אמרה לו שהם לא יוכלו ללכת הערב למסעדה הקטנה שגורגו כל כך אהב לאכול בה המבורגר, כי היא עסוקה. אבל היא הבטיחה! אמא הציעה לו שיצא לחצר לשחק בכדור המחשבות. היא אמרה שהם ילכו מחר. זה היה נורא מעליב וגורגו הרי כל כך חיכה להמבורגר הזה! הוא החליט להראות לאמא שהוא אמת כועס. הוא לקח את כדור המחשבות והטיח אותו ברצפה. המכה הייתה כל כך חזקה, עד שהכדור שלו נעשה שטוח כמו לביבה, מרוח באומללות על הריצפה.
מיליארד סינים לא טועים:
האיש והסוסה חצו את הקו הצהוב, אבל אז קרה דבר נורא. הם הגיעו לקצה העולם ומתחת היה רק תהום עד אין קץ. האיש פרץ בזעקת אימה ומחשבה עצובה שהגיעה אליו באיחור מילאה את ראשו – מיליארד סינים לא טועים.
נכתב לפני 5 שנים ו-8 חודשים
התעוררתי על הרצפה הרגשתי רטיבות על ידי. עדיין מטושטש, ניסיתי לקום ויש לי סחרחורת, קמתי בזהירות מצאתי מראה הסתכלתי על עצמי. פני היו מצולקות הושטתי יד לגעת בפני להיות בטוח שמה שאני רואה הוא נכון. הרמתי את ידי והיא הייתה אדומה, קרבתי אותה לפני והיה להן ריח של דם. שתי ידי היו מגואלות בדם...
לא זכרתי דבר, זיכרוני היה מעורפל. אני רק זוכר קטעי צעקות ובכי.
אני מסתכל סביבי רואה דברים שבורים, כתמי דם על הרצפה, כתמים יבשים, ישנים נראים כאילו כבר הרבה זמן הם פה. כתמי הדם היו בשביל כמו פירורי לחם. הלכתי אחריהם זמן מה ושמעתי רעש מוזר, משהו מתקרב אלי. נעמדתי וחיכיתי. מסקרן אותי הצליל עדיין טיפה חשוך וזה הולך ומתקרב...זה רק חתול. אני מתקרב ללטף אותו והוא נראה לי טיפה מוזר, הוא הגיח טיפה אל האור ואני מגלה שהוא חסר פרווה, אין לו עור על הגוף. החתול מיילל יללה אחרונה ומת, שלולית דם גדולה נוצרת מסביבו. אבל משהו היה מוזר הדם אינו היה אדום הוא היה צהוב והתחיל לבעבע. אני מתחלחל מהמראה אבל מרגיש שזה אינו משפיע עלי בצורה חזקה.
אני נזכר לפתע במשהו, אדם השוכב על שולחן הוא קשור צורח וזועק, משהו חותך לו את האצבעות, חותך אותן בקטר, טועם אצבע אצבע מלקק אותן, נראה כמתענג על הרגע. הוא פותח לו את בית החזה תופס את ליבו, האדם מבקש מהיצור רחמים "אין רחמים" אומר הקול " אמא אמרה לי לא לשחק באוכל אבל אני לא עומד הזה". היצור מחזיק את ליבו של האדם ומושך אותו...צליל קריעה נשמע בעוד הלב נראה מהגוף. האדם זועק את צעקתו האחרונה ומת. היצור צוחק ואוכל את הלב.
נפלתי על בירכיי אני לא מבין למה יש לי את הזיכרון המזוויע הזה, אני בהחלט לא היצור. אני עוד זוכר אישה יפה בזיכרוני, אישה שאני אוהב...
קמתי ומלפני הייתה דלת אבל הידית שלה הייתה מכוסה בדם אני חושש לגעת בה אבל אני צריך להבין מה קורה פה. ניסיתי לדחוף את הדלת אבל היא תקועה. נשענתי עליה בכוח והיא נפתחה. החדר נראה כמו חדר ניתוח סכינים היו תלויים על הקיר, שולחן הניתוחים היה מגואל בדם, חלקי גופה מבותרים עליו ועל הרצפה. הרגשתי משהו עולה בקרבי, בתוכי, הבטן מסתובבת. הקאתי.
יצאתי מהחדר מהר מבין שמשהו מוזר קרה פה אבל לא לגמרי בטוח מה.אני מסתובב כדי לצאת ושומע שריקה כמו של רכבת. אני עוקב אחר הצליל ומן מבואה ושומע קול של אישה "אל תדאג בחיים הוא לא יברח נתפוס את החזירון הקטן, בקרוב נהיה שבעים." הנחתי שמדברים עלי ומהר התחלתי לפנות לכיוון אחר כדי לחפש יציאה. לרגע הבטתי אחורה לראות שלא עוקבים אחרי וראיתי לפתע צל מתקרב, נראה כמו צל של ילד. חיפשתי מקום להתחבא מצאתי ארגז ונכנסתי לתוכו. פתאום הופיעו ילד וילדה, הילד תומך בילדה והיא, חסרה לה רגל והיא ממשיכה לדמם. גם הילד היה פצוע קשה רוב עור הפנים שלו אבד. "הוא לא ימצא אותנו פה, נכון?" שאלה הילדה אז הילד אמר לה "אל תדאגי אשמור עלינו" והם המשיכו ללכת. רציתי לשאול אותם על מי הם מדברים, אם אני קשור לעניין אבל לא עשיתי את זה הבאתי בהם מבט אחרון, ראיתי שלילדה יש נעל אדומה והם נעלמו.
הנעל הזכירה לי משהו נזכרתי בילדה קטנה המטיילת בפארק, ילדה עם נעליים אדומות. אדם קפץ משיח, אדם תופס אותה.
היא זועקת לעזרה אבל אין מענה היא מבקשת שיעזוב אותה אבל אין הוא עוזב " אמא אמרה להשיג אוכל ואני ילד טוב של אמא אני הולך להשיג". פה הזיכרון מתערפל לי, פה הכל כבר נהיה מטושטש אני חוזר למציאות, אני חוזר למקום בו אני נמצא. הילדים נעלמו אבל דמה של הילדה, הדם שנזל מרגלה נראה כמו כתם ישן, כתם כהה שנמצא פה כבר שנים ארוכות. אני מתחיל לשמוע בכי בתוך ראשי, אני שומע קולות של אנשים, אני חושב שאני משתגע ואני מקווה שאצליח לשמור על שפיותי.
אני יוצא מהארגז וממשיך בדרכי, ישנם הרבה חפצים זרוקים סביבי בובות של ילדים, חפצים ישנים כאילו כל המקום הוא פח אשפה גדול. איני יודע מה הולך פה אבל אני מתכוון לגלות. ליד ערמת זבל אני שם לב למשהו מוזר ברצפה. אני מעיף את הכל ורואה מדרגות יורדות, מצד אחד אני מעדיף למצוא פתח יציאה מהמקום המקולל הזה אבל אני רוצה תשובות למה קרה פה? לילדים? מה קרה לעצמי? רגע לפני שאני יורד במדרגות ראשי נחבט במשהו, אני שומע קולות סביבי, אנשים מדברים עיניי נעצמות.
אני מתעורר. אני מגלה שאני קשור ולפני אישה עומדת. "שלום התעוררת" איני יודע מי זאת ואיני מזהה אותה אבל אני מניח שיש לה תשובות מה זה המקום הזה למה אני קשור כרגע לעזעזל?! מניח שבינתיים נזרום עם מה שהיא תגיד. "שלום" אמרתי לה "מי את?" "לא חשוב מי אני" אמרה לי "רק שאני זו שאתן לך את העונש על הבריחה שלך" אין שמץ של מושג על מה היא מדברת וכנראה היא שמה לב "מצטערת פקודות של אמא" "מי זו אמא?" שאלתי אותה . "הכל יתבהר עוד זמן מה אבל בינתיים אתה תאלץ לאבד אצבע כעונש על הבריחה" אני לא חושב שאני רוצה לאבד אצבע "לא עשיתי דבר שחררי אותי מטורפת!!!" נכנסתי לפאניקה. "שששש הכל יהיה בסדר" אמרה לי בזמן שהתקרב אלי עם מסור, שמתי לב שגופי קשור שאני לא יוכל לזוז וידיי מחוברות למתקן מוזר. היא הניחה לי את המסור על האצבע והתחילה לנסר. צרחתי, הרגשתי את הבשר נקרע, את העצם הנחתכת, איך היא קורעת לי חלק מהגוף. לא יכולתי לסבול את זה הכאב הוא בלתי נמנע, רק רציתי שהוא יפסק, רק רציתי שהוא יעלם. זה הרגיש כמו נצח. דמעות זלגו מעיניי " אני אקרע אותך לגזרים כלבה" הייתי בעצבים מהולים בכאב עז. "מצטערת על זה אבל זו או אצבע שלך הוא או אצבע שלי אז תעשה את החשבון ותראה שזה הוגן ביותר" היא הרימה את המסור ושארית האצבע הייתה מחוברת בחתיכת עור קטנה אז היא הלכה הושיטה יד וקרעה לי את מה שנשאר. זה כאב אדיר אינו ניתן לתיאור. "זהו זה נגמר" אמרה לי המטורפת, היא חבשה לי את הגדם והלכה דרך דלת ונעלמה. ניסיתי להשתחרר ממה שכבל אותי אותי ובהפתעה הכל הותר. השתחררתי. הבטתי על היד החתוכה, על איפה שהייתה לי אצבע קודם ואמרתי לעצמי שאני אמצע את 'אמא' והיא תשלם על זה. אבל עכשיו אני צריך לצאת מפה. קמתי והסתובבתי בחדר, ראיתי ארון פתחתי אותו והייתה בו גופיה לבנה אז החלפתי אותה בקרועה והספוגה בדם שאני לובש ויצאתי מהחדר. ראיתי מולי מדרגות עולות ועליתי בהן אחרי הכל שום דבר לא יכול להשתבש יותר מעכשיו. אלו היו הרבה מדרגות וזה היה מתיש. אחרי שסיימתי לעלות והגעתי לקומה מצאתי חלון באחד הקירות. רצתי אליו והסתכלתי בו. זה מבאס יש חושך בחוץ בלי אור ולא רואים דבר. שיט.
הסתובבתי המשכתי ללכת, ידי כואבת, חסרה לי אצבע, אני מרגיש מסוחרר. אני הולך, עייף ממשיך במסדרון חשוך רואה אור בקצה – נראה כמו האור בקצה המנהרה – אני עדיין לא מת אבל מרגיש קרוב לכך מרגיש שסופי קרב... אני כבר על סף השיגעון. אני הולך למצוא את האחראי לכך ולסיים את הכל. אני מתקדם לעבר האור, מתקרב אליו ורואה דלת לבנה בוהקת. החושך סביבה נמצא, האפלה הגדולה אבל היא אינה מתקרבת, היא שומרת מרחק. ככל שאני מתקרב השחור של האפלה הולך ומתבהר הולך ונעלם, הופך ללבן הופך לאור אחד שיציל אותי, שיביא לי תקווה. אני מתקרב אל האור ומרגיש שמישהו או משהו מגן עלי רוצה לעזור לי.אני נעמד ליד הדלת הלבנה אוחז בידית ופותח את הדלת.
הכל זיוף! הכל רמאות! מתעללים בי, מראים לי תקוות שווא. אני ממשיך ללכת עצבני על זה שעשה לי את זה שכך מתעלל בי, מתאכזר אלי. לפתע אני מרגיש רוח שומע קול מוזר, קול נעים נשמע כציוץ ציפורים. אני רץ אבל בזהירות שמא שוב מרמים אותי ככל שאני רץ הרוח מתחזקת ואויר נקי אני מרגיש, אני מגביר את המהירות עדיין בחשש ומגלה שנכנסתי לגן.
עצים ירוקים וגדולים, דשא ירוק ורענן לרגלי. השמיים הם תכלת העננים מעטים נעים אם הרוח הנעימה הנמצאת ברחבי הגן, הציפורים עפות סביב מרחפות. אני מתפעל מהמקום ממשיך ללכת ושומע נחל זורם מסתכל הצידה ורואה מים צלולים זורמים במורד הנחל. אני יורד על ברכי מתקרב אליו, אל הנחל שולח יד והיד עוברת דרכו. הנחל אינו אמיתי הוא רק אשליה. אני מתאכזב, בוכה דמעה יורדת על לחי, דמעה של צער ויגון, דמעות רבות זורמות אחריה דמעות עצב שמציף אותי. העולם מקולל והעולם מתעלל בי. אני מביט למעלה לשמיים שאינם שמיים אל הציפורים שדוהות. הכל דוהה סביבי ונעלם. יד נוגעת בכתפי אני מסתכל על בעל היד זו אישה. צעירה נראית כמו בשנות העשרים לחייה, שיער שחור ארוך ועיניים כחולות. אולם רואים משהו בעיניים אלה משהו נושן כאילו, עיניים אלו ראו כבר הרבה וחוו כבר הרבה מהעולם. האישה מביטה בי מבטה מורגש כאילו חודר לנשמתי. והילה מוזרה יוצאת ממנה. "מי את?" שאלתי אותה " מי תרצה שאהיה?" ענתה. לפתע ישבנו בחדר עם שולחן ושתי כסאות. "שב ברצוני לדבר איתך" ישבתי וגם היא. "אני מקשיב" "אני יכולה להוציא אותך מפה, להביא לך רק טוב. זיכרונות אלו אינם שלך הם הוטמעו בך. אולי אתה מרגיש משהו אבל הם אינם משקפים אותך. ראיתי שאתה אדם טוב בחייך, שאתה נחמד ואדיב, אני מבטיחה לך מקום טוב בהמשך. בא איתי, תמשיך איתי הכל יהיה בסדר". לא הייתי בטוח כן להשתכנע או לא. "איפה היית כשהופיעו לי זיכרונות אלו?! איפה היית אם שני הילדים?! כשחתכו לי את האצבע?! אם את מנסה לגלם מלאך או אלוהים זה לא עובד לך" רתחתי עליה איפה היא הייתה כשכל זה קרה. "איני יכולה לחיות את חייך" אמרה לי "אני יכולה לשנות את הגורל של האדם, אני יכולה להנחות, לעזור במקצת אבל איני יכולה להתערב בגורל". כעסתי עליה אבל אני יודע שהיא צודקת אי אפשר לשנות את הגורל, אין אפשרות למחוק אותו ולהתחילו מחדש אבל ניתן להוסיף לו דברים. "אם את לא אלוהים מבחינתי את השטן". הכל הסתובב סביבי הכל נעלם הייתי בתוך ריק זה לא היה חושך ולא היה אור זה היה כלום, חסר תיאור. שמעתי קולות...
הכל יהיה בסדר הוא התגבר על מחלתו הוא אמור לחזור עוד זמן מה. עיניי נפתחו ושכבתי על מיטה לבנה, אינפוזיה מחוברת אל זרועי הסתכלתי על החדר והרגשתי חלש, כאב לי הגוף הרגשתי משהו רטוב עליי. מעליי הייתה אישה מתייפחת, מנסה להיזכר מי זאת אולם איני מצליח.יש לי שם במעורפל "רות" היא קמה "אתה ער, אמרו שתתעורר" עיניה נצצו מדמעות אבל לא של עצב אלא של אושר. "ברופאים אמרו שתתעורר, הם אמרו את זה ואני האמנתי להם" אני חזרתי אהובתי ניצחתי את הכל, ניצחתי. הרמתי את ידי כדי לחבק אותה ומשהו צץ בזוית העין. הסתכלתי על ידי וראיתי שחסרה לי אצבע. זה לא חלום הכל היה אמיתי. רות שמה לב ששמתי לב לזה "אמא לא תיתן לך לעזוב, אתה שלה ואתה שלה לנצח" הכל התערפל סביב וחזרתי לאפלה. הנחתי שלעולם לא אצא מפה, לעולם לא אברח מהאפלה והיא תמיד תרדוף אותי, מרגע שהייתי שלה הייתי שלה לנצח.
נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים
זה היה כבר ערב, בדיוק יצאתי מבית של חברה טובה.
היה קריר בחוץ ובדיוק היה עלי מעיל. זו הייתה הליכה דיי ארוכה מהבית שלה לבית שלי. כבר לא היה אף אחד בחוץ, היה שקט. היה אפשר לשמוע את הרוח המייללת. פתאום שמעתי יללה, זה נשמע מפחיד ניסיתי לחבק את עצמי, להרגיע את עצמי אומרת לעצמי שהכל יהיה בסדר. פתאום שמעתי מן זמזום מוזר...
זה הלך והמשיך, הלך והתחזק... לפתע כל האורות ברחוב נכבו.
היה חושך.
אני איני אוהבת חושך.
לא אוהבת להיות לבד בחושך.
התחלתי להרגיש כאילו משהו עושה את זה בכוונה, כאילו זה מכוון רק אלי. לפתע הפסיקה הרוח. בקצה הרחוב ראיתי משהו מעומעם, כאילו עומד שם משהו...
חשבתי שאולי עיניי מתעתעות בי, אולי זה רק דמיוני, אני מנסה לנחם את עצמי אומרת לעצמי שהכל יהיה בסדר.
בום! בום! בום! שמעתי פתאום. נעמדתי. הסתכלתי סביב, לא היה דבר. בום! בום! בום! אני מפחדת אני לא יודעת מה הולך פה. הסתכלתי עוד פעם לקצה הרחוב עמד שם משהו, זה הצביע עלי, עצמתי עיניים. פתחתי אותן ולא היה שם דבר, הכל חזר לעצמו כל האורות נדלקו, הרחוב חזר לעצמו.
רצתי מהר הבייתה מפוחדת ורועדת, פתחתי את דלת הבית היה חשוך... אמא! אבא! קראתי ברחבי הבית, שום קול לא נענה אלי. אמא תעזרי לי!!! אבא בבקשה תעזרו לי!!! היה שקט בתוך הבית, לא ידעתי מה לעשות. פחדתי.
לפתע הופיעה לי מן הרגשה מוזרה על הכתף הסטתי את מבטי לעברה וראיתי יד אוחזת בי.
רעדתי כולי ומר נפנפתי את היד ממני, ניערתי את עצמי ונצמדתי לקיר. הסתכלתי למקום בו נפלה היד ולא היה שם דבר.
זה היה כבר מאוד מפחיד.
רצתי מהר לחדרי כל הבית עדיין בחושך, ניסיתי להדליק את האור בחדרי ולא הצלחתי. נכנסתי לפאניקה. הרמתי מר את השמיכה שעל מיטתי ונכנסתי מתחתיה.
התחלתי לשמוע קולות ברחבי הבית. משהו מתחיל לגעת בי. ניער אותי.
התחלתי לצרוח בבהלה.
התעוררתי.
גיליתי שזה היה סיוט.
גיליתי שאני כבר לא בביתי.
מסתבר שאני נמצאת במוסד.
רצתי לדלת לקרוא לעזרה, אך אף מענה לא נשמע. הופיעה לי הרגשה מוזרה ברחבי הגוף. הסתכלתי בחלון הדלת וראיתי אדם מתקרב. פניו נראו מעוותות.
הכל נהיה חשוך סביבי. שמעתי אנשים מדברים.
ראיתי מצבה, ראיתי את הורי, אימי נשענת על כתף אבי ובוכה.
ראיתי את השם על המצבה.
ראיתי שזה השם שלי.
מסתבר שאני מתה, ולא אני ולא אף אחד יודע מה הרג אותי
נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים
