זה היה כבר ערב, בדיוק יצאתי מבית של חברה טובה.
היה קריר בחוץ ובדיוק היה עלי מעיל. זו הייתה הליכה דיי ארוכה מהבית שלה לבית שלי. כבר לא היה אף אחד בחוץ, היה שקט. היה אפשר לשמוע את הרוח המייללת. פתאום שמעתי יללה, זה נשמע מפחיד ניסיתי לחבק את עצמי, להרגיע את עצמי אומרת לעצמי שהכל יהיה בסדר. פתאום שמעתי מן זמזום מוזר...
זה הלך והמשיך, הלך והתחזק... לפתע כל האורות ברחוב נכבו.
היה חושך.
אני איני אוהבת חושך.
לא אוהבת להיות לבד בחושך.
התחלתי להרגיש כאילו משהו עושה את זה בכוונה, כאילו זה מכוון רק אלי. לפתע הפסיקה הרוח. בקצה הרחוב ראיתי משהו מעומעם, כאילו עומד שם משהו...
חשבתי שאולי עיניי מתעתעות בי, אולי זה רק דמיוני, אני מנסה לנחם את עצמי אומרת לעצמי שהכל יהיה בסדר.
בום! בום! בום! שמעתי פתאום. נעמדתי. הסתכלתי סביב, לא היה דבר. בום! בום! בום! אני מפחדת אני לא יודעת מה הולך פה. הסתכלתי עוד פעם לקצה הרחוב עמד שם משהו, זה הצביע עלי, עצמתי עיניים. פתחתי אותן ולא היה שם דבר, הכל חזר לעצמו כל האורות נדלקו, הרחוב חזר לעצמו.
רצתי מהר הבייתה מפוחדת ורועדת, פתחתי את דלת הבית היה חשוך... אמא! אבא! קראתי ברחבי הבית, שום קול לא נענה אלי. אמא תעזרי לי!!! אבא בבקשה תעזרו לי!!! היה שקט בתוך הבית, לא ידעתי מה לעשות. פחדתי.
לפתע הופיעה לי מן הרגשה מוזרה על הכתף הסטתי את מבטי לעברה וראיתי יד אוחזת בי.
רעדתי כולי ומר נפנפתי את היד ממני, ניערתי את עצמי ונצמדתי לקיר. הסתכלתי למקום בו נפלה היד ולא היה שם דבר.
זה היה כבר מאוד מפחיד.
רצתי מהר לחדרי כל הבית עדיין בחושך, ניסיתי להדליק את האור בחדרי ולא הצלחתי. נכנסתי לפאניקה. הרמתי מר את השמיכה שעל מיטתי ונכנסתי מתחתיה.
התחלתי לשמוע קולות ברחבי הבית. משהו מתחיל לגעת בי. ניער אותי.
התחלתי לצרוח בבהלה.
התעוררתי.
גיליתי שזה היה סיוט.
גיליתי שאני כבר לא בביתי.
מסתבר שאני נמצאת במוסד.
רצתי לדלת לקרוא לעזרה, אך אף מענה לא נשמע. הופיעה לי הרגשה מוזרה ברחבי הגוף. הסתכלתי בחלון הדלת וראיתי אדם מתקרב. פניו נראו מעוותות.
הכל נהיה חשוך סביבי. שמעתי אנשים מדברים.
ראיתי מצבה, ראיתי את הורי, אימי נשענת על כתף אבי ובוכה.
ראיתי את השם על המצבה.
ראיתי שזה השם שלי.
מסתבר שאני מתה, ולא אני ולא אף אחד יודע מה הרג אותי
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
