פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 203 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-4 חודשים האפלה תמיד תרדוף אותנו brom
התעוררתי על הרצפה הרגשתי רטיבות על ידי. עדיין מטושטש, ניסיתי לקום ויש לי סחרחורת, קמתי בזהירות מצאתי מראה הסתכלתי על עצמי. פני היו מצולקות הושטתי יד לגעת בפני להיות בטוח שמה שאני רואה הוא נכון. הרמתי את ידי והיא הייתה אדומה, קרבתי אותה לפני והיה להן ריח של דם. שתי ידי היו מגואלות בדם...
לא זכרתי דבר, זיכרוני היה מעורפל. אני רק זוכר קטעי צעקות ובכי.
אני מסתכל סביבי רואה דברים שבורים, כתמי דם על הרצפה, כתמים יבשים, ישנים נראים כאילו כבר הרבה זמן הם פה. כתמי הדם היו בשביל כמו פירורי לחם. הלכתי אחריהם זמן מה ושמעתי רעש מוזר, משהו מתקרב אלי. נעמדתי וחיכיתי. מסקרן אותי הצליל עדיין טיפה חשוך וזה הולך ומתקרב...זה רק חתול. אני מתקרב ללטף אותו והוא נראה לי טיפה מוזר, הוא הגיח טיפה אל האור ואני מגלה שהוא חסר פרווה, אין לו עור על הגוף. החתול מיילל יללה אחרונה ומת, שלולית דם גדולה נוצרת מסביבו. אבל משהו היה מוזר הדם אינו היה אדום הוא היה צהוב והתחיל לבעבע. אני מתחלחל מהמראה אבל מרגיש שזה אינו משפיע עלי בצורה חזקה.
אני נזכר לפתע במשהו, אדם השוכב על שולחן הוא קשור צורח וזועק, משהו חותך לו את האצבעות, חותך אותן בקטר, טועם אצבע אצבע מלקק אותן, נראה כמתענג על הרגע. הוא פותח לו את בית החזה תופס את ליבו, האדם מבקש מהיצור רחמים "אין רחמים" אומר הקול " אמא אמרה לי לא לשחק באוכל אבל אני לא עומד הזה". היצור מחזיק את ליבו של האדם ומושך אותו...צליל קריעה נשמע בעוד הלב נראה מהגוף. האדם זועק את צעקתו האחרונה ומת. היצור צוחק ואוכל את הלב.
נפלתי על בירכיי אני לא מבין למה יש לי את הזיכרון המזוויע הזה, אני בהחלט לא היצור. אני עוד זוכר אישה יפה בזיכרוני, אישה שאני אוהב...
קמתי ומלפני הייתה דלת אבל הידית שלה הייתה מכוסה בדם אני חושש לגעת בה אבל אני צריך להבין מה קורה פה. ניסיתי לדחוף את הדלת אבל היא תקועה. נשענתי עליה בכוח והיא נפתחה. החדר נראה כמו חדר ניתוח סכינים היו תלויים על הקיר, שולחן הניתוחים היה מגואל בדם, חלקי גופה מבותרים עליו ועל הרצפה. הרגשתי משהו עולה בקרבי, בתוכי, הבטן מסתובבת. הקאתי.
יצאתי מהחדר מהר מבין שמשהו מוזר קרה פה אבל לא לגמרי בטוח מה.אני מסתובב כדי לצאת ושומע שריקה כמו של רכבת. אני עוקב אחר הצליל ומן מבואה ושומע קול של אישה "אל תדאג בחיים הוא לא יברח נתפוס את החזירון הקטן, בקרוב נהיה שבעים." הנחתי שמדברים עלי ומהר התחלתי לפנות לכיוון אחר כדי לחפש יציאה. לרגע הבטתי אחורה לראות שלא עוקבים אחרי וראיתי לפתע צל מתקרב, נראה כמו צל של ילד. חיפשתי מקום להתחבא מצאתי ארגז ונכנסתי לתוכו. פתאום הופיעו ילד וילדה, הילד תומך בילדה והיא, חסרה לה רגל והיא ממשיכה לדמם. גם הילד היה פצוע קשה רוב עור הפנים שלו אבד. "הוא לא ימצא אותנו פה, נכון?" שאלה הילדה אז הילד אמר לה "אל תדאגי אשמור עלינו" והם המשיכו ללכת. רציתי לשאול אותם על מי הם מדברים, אם אני קשור לעניין אבל לא עשיתי את זה הבאתי בהם מבט אחרון, ראיתי שלילדה יש נעל אדומה והם נעלמו.
הנעל הזכירה לי משהו נזכרתי בילדה קטנה המטיילת בפארק, ילדה עם נעליים אדומות. אדם קפץ משיח, אדם תופס אותה.
היא זועקת לעזרה אבל אין מענה היא מבקשת שיעזוב אותה אבל אין הוא עוזב " אמא אמרה להשיג אוכל ואני ילד טוב של אמא אני הולך להשיג". פה הזיכרון מתערפל לי, פה הכל כבר נהיה מטושטש אני חוזר למציאות, אני חוזר למקום בו אני נמצא. הילדים נעלמו אבל דמה של הילדה, הדם שנזל מרגלה נראה כמו כתם ישן, כתם כהה שנמצא פה כבר שנים ארוכות. אני מתחיל לשמוע בכי בתוך ראשי, אני שומע קולות של אנשים, אני חושב שאני משתגע ואני מקווה שאצליח לשמור על שפיותי.
אני יוצא מהארגז וממשיך בדרכי, ישנם הרבה חפצים זרוקים סביבי בובות של ילדים, חפצים ישנים כאילו כל המקום הוא פח אשפה גדול. איני יודע מה הולך פה אבל אני מתכוון לגלות. ליד ערמת זבל אני שם לב למשהו מוזר ברצפה. אני מעיף את הכל ורואה מדרגות יורדות, מצד אחד אני מעדיף למצוא פתח יציאה מהמקום המקולל הזה אבל אני רוצה תשובות למה קרה פה? לילדים? מה קרה לעצמי? רגע לפני שאני יורד במדרגות ראשי נחבט במשהו, אני שומע קולות סביבי, אנשים מדברים עיניי נעצמות.
אני מתעורר. אני מגלה שאני קשור ולפני אישה עומדת. "שלום התעוררת" איני יודע מי זאת ואיני מזהה אותה אבל אני מניח שיש לה תשובות מה זה המקום הזה למה אני קשור כרגע לעזעזל?! מניח שבינתיים נזרום עם מה שהיא תגיד. "שלום" אמרתי לה "מי את?" "לא חשוב מי אני" אמרה לי "רק שאני זו שאתן לך את העונש על הבריחה שלך" אין שמץ של מושג על מה היא מדברת וכנראה היא שמה לב "מצטערת פקודות של אמא" "מי זו אמא?" שאלתי אותה . "הכל יתבהר עוד זמן מה אבל בינתיים אתה תאלץ לאבד אצבע כעונש על הבריחה" אני לא חושב שאני רוצה לאבד אצבע "לא עשיתי דבר שחררי אותי מטורפת!!!" נכנסתי לפאניקה. "שששש הכל יהיה בסדר" אמרה לי בזמן שהתקרב אלי עם מסור, שמתי לב שגופי קשור שאני לא יוכל לזוז וידיי מחוברות למתקן מוזר. היא הניחה לי את המסור על האצבע והתחילה לנסר. צרחתי, הרגשתי את הבשר נקרע, את העצם הנחתכת, איך היא קורעת לי חלק מהגוף. לא יכולתי לסבול את זה הכאב הוא בלתי נמנע, רק רציתי שהוא יפסק, רק רציתי שהוא יעלם. זה הרגיש כמו נצח. דמעות זלגו מעיניי " אני אקרע אותך לגזרים כלבה" הייתי בעצבים מהולים בכאב עז. "מצטערת על זה אבל זו או אצבע שלך הוא או אצבע שלי אז תעשה את החשבון ותראה שזה הוגן ביותר" היא הרימה את המסור ושארית האצבע הייתה מחוברת בחתיכת עור קטנה אז היא הלכה הושיטה יד וקרעה לי את מה שנשאר. זה כאב אדיר אינו ניתן לתיאור. "זהו זה נגמר" אמרה לי המטורפת, היא חבשה לי את הגדם והלכה דרך דלת ונעלמה. ניסיתי להשתחרר ממה שכבל אותי אותי ובהפתעה הכל הותר. השתחררתי. הבטתי על היד החתוכה, על איפה שהייתה לי אצבע קודם ואמרתי לעצמי שאני אמצע את 'אמא' והיא תשלם על זה. אבל עכשיו אני צריך לצאת מפה. קמתי והסתובבתי בחדר, ראיתי ארון פתחתי אותו והייתה בו גופיה לבנה אז החלפתי אותה בקרועה והספוגה בדם שאני לובש ויצאתי מהחדר. ראיתי מולי מדרגות עולות ועליתי בהן אחרי הכל שום דבר לא יכול להשתבש יותר מעכשיו. אלו היו הרבה מדרגות וזה היה מתיש. אחרי שסיימתי לעלות והגעתי לקומה מצאתי חלון באחד הקירות. רצתי אליו והסתכלתי בו. זה מבאס יש חושך בחוץ בלי אור ולא רואים דבר. שיט.
הסתובבתי המשכתי ללכת, ידי כואבת, חסרה לי אצבע, אני מרגיש מסוחרר. אני הולך, עייף ממשיך במסדרון חשוך רואה אור בקצה – נראה כמו האור בקצה המנהרה – אני עדיין לא מת אבל מרגיש קרוב לכך מרגיש שסופי קרב... אני כבר על סף השיגעון. אני הולך למצוא את האחראי לכך ולסיים את הכל. אני מתקדם לעבר האור, מתקרב אליו ורואה דלת לבנה בוהקת. החושך סביבה נמצא, האפלה הגדולה אבל היא אינה מתקרבת, היא שומרת מרחק. ככל שאני מתקרב השחור של האפלה הולך ומתבהר הולך ונעלם, הופך ללבן הופך לאור אחד שיציל אותי, שיביא לי תקווה. אני מתקרב אל האור ומרגיש שמישהו או משהו מגן עלי רוצה לעזור לי.אני נעמד ליד הדלת הלבנה אוחז בידית ופותח את הדלת.
הכל זיוף! הכל רמאות! מתעללים בי, מראים לי תקוות שווא. אני ממשיך ללכת עצבני על זה שעשה לי את זה שכך מתעלל בי, מתאכזר אלי. לפתע אני מרגיש רוח שומע קול מוזר, קול נעים נשמע כציוץ ציפורים. אני רץ אבל בזהירות שמא שוב מרמים אותי ככל שאני רץ הרוח מתחזקת ואויר נקי אני מרגיש, אני מגביר את המהירות עדיין בחשש ומגלה שנכנסתי לגן.
עצים ירוקים וגדולים, דשא ירוק ורענן לרגלי. השמיים הם תכלת העננים מעטים נעים אם הרוח הנעימה הנמצאת ברחבי הגן, הציפורים עפות סביב מרחפות. אני מתפעל מהמקום ממשיך ללכת ושומע נחל זורם מסתכל הצידה ורואה מים צלולים זורמים במורד הנחל. אני יורד על ברכי מתקרב אליו, אל הנחל שולח יד והיד עוברת דרכו. הנחל אינו אמיתי הוא רק אשליה. אני מתאכזב, בוכה דמעה יורדת על לחי, דמעה של צער ויגון, דמעות רבות זורמות אחריה דמעות עצב שמציף אותי. העולם מקולל והעולם מתעלל בי. אני מביט למעלה לשמיים שאינם שמיים אל הציפורים שדוהות. הכל דוהה סביבי ונעלם. יד נוגעת בכתפי אני מסתכל על בעל היד זו אישה. צעירה נראית כמו בשנות העשרים לחייה, שיער שחור ארוך ועיניים כחולות. אולם רואים משהו בעיניים אלה משהו נושן כאילו, עיניים אלו ראו כבר הרבה וחוו כבר הרבה מהעולם. האישה מביטה בי מבטה מורגש כאילו חודר לנשמתי. והילה מוזרה יוצאת ממנה. "מי את?" שאלתי אותה " מי תרצה שאהיה?" ענתה. לפתע ישבנו בחדר עם שולחן ושתי כסאות. "שב ברצוני לדבר איתך" ישבתי וגם היא. "אני מקשיב" "אני יכולה להוציא אותך מפה, להביא לך רק טוב. זיכרונות אלו אינם שלך הם הוטמעו בך. אולי אתה מרגיש משהו אבל הם אינם משקפים אותך. ראיתי שאתה אדם טוב בחייך, שאתה נחמד ואדיב, אני מבטיחה לך מקום טוב בהמשך. בא איתי, תמשיך איתי הכל יהיה בסדר". לא הייתי בטוח כן להשתכנע או לא. "איפה היית כשהופיעו לי זיכרונות אלו?! איפה היית אם שני הילדים?! כשחתכו לי את האצבע?! אם את מנסה לגלם מלאך או אלוהים זה לא עובד לך" רתחתי עליה איפה היא הייתה כשכל זה קרה. "איני יכולה לחיות את חייך" אמרה לי "אני יכולה לשנות את הגורל של האדם, אני יכולה להנחות, לעזור במקצת אבל איני יכולה להתערב בגורל". כעסתי עליה אבל אני יודע שהיא צודקת אי אפשר לשנות את הגורל, אין אפשרות למחוק אותו ולהתחילו מחדש אבל ניתן להוסיף לו דברים. "אם את לא אלוהים מבחינתי את השטן". הכל הסתובב סביבי הכל נעלם הייתי בתוך ריק זה לא היה חושך ולא היה אור זה היה כלום, חסר תיאור. שמעתי קולות...
הכל יהיה בסדר הוא התגבר על מחלתו הוא אמור לחזור עוד זמן מה. עיניי נפתחו ושכבתי על מיטה לבנה, אינפוזיה מחוברת אל זרועי הסתכלתי על החדר והרגשתי חלש, כאב לי הגוף הרגשתי משהו רטוב עליי. מעליי הייתה אישה מתייפחת, מנסה להיזכר מי זאת אולם איני מצליח.יש לי שם במעורפל "רות" היא קמה "אתה ער, אמרו שתתעורר" עיניה נצצו מדמעות אבל לא של עצב אלא של אושר. "ברופאים אמרו שתתעורר, הם אמרו את זה ואני האמנתי להם" אני חזרתי אהובתי ניצחתי את הכל, ניצחתי. הרמתי את ידי כדי לחבק אותה ומשהו צץ בזוית העין. הסתכלתי על ידי וראיתי שחסרה לי אצבע. זה לא חלום הכל היה אמיתי. רות שמה לב ששמתי לב לזה "אמא לא תיתן לך לעזוב, אתה שלה ואתה שלה לנצח" הכל התערפל סביב וחזרתי לאפלה. הנחתי שלעולם לא אצא מפה, לעולם לא אברח מהאפלה והיא תמיד תרדוף אותי, מרגע שהייתי שלה הייתי שלה לנצח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
