הקדמה
מאחר ודור ניצולי השואה הולך ועוזב את עולמנו, שומה עלינו - בניהם ובנותיהם בני הדור השני להעביר את סיפוריהם האישיים, את התנסותם ואובדנם משך שש שנות האימה.
בספרי אני מפנה זרקור למצוקתם של בני דורי, לפוסט טראומה ממנה סובלים רבים מאתנו כאשר במשך שנות ילדותנו חווינו, הזדהינו, וכאבנו את כאבם של הורינו.
כתבתי את ספרי "דור שני תחת גלימתה השחורה של השואה" כתשובה לאנטישמיות הגוברת, כתשובה למגמת הכחשת השואה, ומחשש שמקומה של שואת יהודי אירופה ינוח לצד האינקוויזיציה הנשכחת.
בספרי אני מספרת על ילדותי בצל אימי ניצולת השואה. איך הפכתי לעוגן להפרעותיה הבי-פולריות. כמו כן אני מספרת את הסיפור המשפחתי המטלטל ומגוללת בתוכו פרשיה שחזקת אפלה נסוכה הייתה עליה משך שנים רבות.
גלימתה השחורה של השואה
אני חוסה תדיר תחת גלימתה השחורה של השואה ששררה, נכחה תדיר בבית הורי. להיות בת הדור השני לניצולי שואה זה לקחת אחריות. אחריות מרצון? או אחריות שנכפתה עלי? התפקיד שיועד לי היה נשיאת חותמו של הדור שנכחד. אחזתי בדגל כבוד הורי המחולל, נשאתי בכובד מטענה של ההיסטוריה המשפחתית. הרגשתי כאילו אני סוחבת את המריצה עליה נחים מתיי משפחתי.
אבא לא דיבר. אך אימא דיברה. דיברה יותר מדי. בלילות שמעתי אז זעקתה "הוא איניס אותי," הוא איניס אותי," נחנקו מילותיה בעברית הקלוקלת שידעה. שנים עברו עד שהבנתי מי? ומה? "כמה הייתי נותנת על מנת שאוכל להגות את המילה אימא" נהגה להזכיר לי כשהמריתי את דברה.
בית הורי היה האוד שניצל. תמיד דלק בו הנר שהאיר על החשכה. הנר שעורר את הזיכרונות המסרבים להישכח. הנר שחלבו נמס אך לעולם לא נכחד. הזדהותי עם אסונם הייתה כה גדולה עד שהרגשתי שהייתי עמם בכל יום משש השנים. רחמיי היו תמיד מהולים ברגשות אשם על שלא יכולתי להיות עבורם עוגן ההצלה לתוהו ובוהו שהתחולל בחייהם.. אני עדיין משווה בדמיוני איך שקעו חיי בני משפחתי הנספים אל הבורות. איך נשב בעורפם המוות חף החסד. הישרדותם מפתיעה אותי - הניצולים שלא הושמדו הם המפתיעים אותי.
אני מרגישה כי אינני עומדת בזכות עצמי – אני סמל, שלוחה של הורי. בחלומותיי אני רואה עצמי באושוויץ, סוחבת את מריצת המתים לקרמטוריום. אל לועו הפעור של המוות. עשן הכבשנים חונק את נשימתי, חריפותם מרחיבה את נחירי אפי השואבים אליהם ריח חריכת אדם. דמעותיי זולגות מכבות את האש הבוערת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
