Uויויאן•לפני 3 שניםמרתקתסקירה מרתקת. הספר מחכה לי על המדף (מתחרה בספרי מתח סקנדינבים ותמיד מפסיד) ונראה לי שכעת זמנו הגיע. תודהעל הביקורת של yaelhar על אפקט צ'רצ'יל מאת בוריס ג'ונסון
Uויויאן•לפני 3 שניםסקירה מצוינת, ואני מאוד אוהבת רומנים היסטוריים ועושה חשק לקרוא אבל אני לא אוהבת סופרים ישראלים.על הביקורת של אסתו'ש על חקוקה באבן מאת טליה פלד נתנאל
Uויויאן•לפני 3 שניםסיימתי לקרוא את הספר הרגע. עדיין מרגישה את קסם המילים והשפעתן (כמו תחת כישוף..)הסקירה שלך מעניינת, תודה. והספר מרהיבעל הביקורת של רץ על על עצמות המתים מאת אולגה טוקרצ'וק
Uויויאן•לפני 3 שניםקוראת מעט שירה. אוהבת שירים שאני מבינה, של יהודה אטלס מאוד, למשל (אולי זה בקטיגוריה של שירי ילדים..) אבל נהניתי מאוד מהסקירה שלך ומהשיר אלוהים במיוחד. תודהעל הביקורת של פרפר צהוב על מוזיקה חדשה מאת אלי הירש
דן סתיו•לפני 3 שניםויויאןתודה על ההמלצה. בכוונתי לקרוא אותו בעיקר נוכח התגובות של א ויעלהר באשר למה שהספר חושף על פולין דהיום.על הביקורת של ויויאן על גרעין של אמת מאת זיגמונט מילושבסקי
אהוד בן פורת•לפני 3 שניםאומרים שבכל שקר יש גרעין של אמת. אני בכל אופן בעניין של גרעינים לא אוהב ללכלך (תרתי משמע).על הביקורת של ויויאן על גרעין של אמת מאת זיגמונט מילושבסקי
Misskipod•לפני 6 שניםמסכימה לחלוטין. משפט הסיום בסקירה שלי היה 'אני קראתי אותו, אתם לא חייבים.' עדיין תופס.על הביקורת של ויויאן על הבעל של שתינו מאת גריר הנדריקס
דן סתיו•לפני 6 שניםסקירה משכנעת מאדאוותר על הקריאה בחפץ לב.על הביקורת של ויויאן על הבעל של שתינו מאת גריר הנדריקס
רונדנית•לפני 6 שניםמסכימה עם כל מילה - ספר לא ברור בעלילעל הביקורת של ויויאן על הבעל של שתינו מאת גריר הנדריקס
הרעיה הגרמנייהקלי רימריש לו המון פוטנציאל. לא ממומש. כדברי המורות. וממש רציתי לתת לו ניקוד גבוה יותר אבל, זה רק הפוטנציאל. אז מה ולמה ככה? בספר יש המון סוגיות שלדעתי לכל אחת מגיע ספר משלה, התמודדות עם מאניה דיפרסיה, הלם קרב, אגן האבק בארה"ב בשנות ה30 (שעליו אגב אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר המעולה ארבע הרוחות של כריסטין האנה) וסיפור ממש לא מוכר ואמיתי על המדענים הנאצים שעסקו בפיתוח הטילים ואחר כך הובאו לארה"ב לסייע לה במלחמה נגד ברה"מ. זו סוגיה מוסרית, הן בקנה מידה אישי והן בקנה מידה לאומי ולטעמי הספר היה צריך להתמקד בכך. ודיינו... אבל לא. הוא מסופר בקולן של שתי דמויות. הרעיה הגרמניה. שהיא הרעיה לאורך כל הספר ואשתו של מנהל הפרוייקט האמריקאי והיא צעירה יותר. ולא הבנתי איך הסיפורים נקשרים וכשחוברו יחדיו, זה היה חיבור רופף, מאולץ לצרכי הספר. הסיפור בשני הקולות גם מסתחרר סביב שני הקולות וגם סביב העבר והווה. עכשיו שנות ה30, עכשיו שנות ה50. מתישהו הן נפגשות. אין ממש עיסוק בליבת הנושאים. הגרמנים מתנגדים לנאצים ובכל זאת משתפים פעולה והקונפליקטים אנמיים והמלחמה מתרחשת לידם, למרות הטרגדיות האישיות שנוגעות ולא נוגעות בהם. אי אפשר להתחבר למה שקורה. ספויילר למי שמתכנן לקרוא, הגבר הגרמני שמתואר כרגיש, פגיע, מנסה לא להשתייך לנאצים ובכל זאת כל הזמן משתף פעולה כשהמוטו מעל הוא לשמור על הילדים ולנגד עיניהם הילדים עוברים שטיפת מוח והם נאצים לכל דבר והוא "מוצא את עצמו" מנהל במפעל לייצור טילים ואחראי על עובדי הכפייה אבל כמובן, מיוסר מאוד, אה ומדי פעם נופש בוילה ליד האגם עם אשתו וילדיו. יכול להיות, כן יכול להיות מישהו עם דרגת ניתוק כזו. אפילו הגיוני שיהיה עם מנגנון הגנה של ניתוק כדי לתפקד אבל אין באמת דיון או שיח או איזשהו עומק על כך בספר. אז יש לו פוטנציאל. מלא פוטנציאל. חבל שלא ממומש.
הרעיה הגרמנייהקלי רימריש לו המון פוטנציאל. לא ממומש. כדברי המורות. וממש רציתי לתת לו ניקוד גבוה יותר אבל, זה רק הפוטנציאל. אז מה ולמה ככה? בספר יש המון סוגיות שלדעתי לכל אחת מגיע ספר משלה, התמודדות עם מאניה דיפרסיה, הלם קרב, אגן האבק בארה"ב בשנות ה30 (שעליו אגב אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר המעולה ארבע הרוחות של כריסטין האנה) וסיפור ממש לא מוכר ואמיתי על המדענים הנאצים שעסקו בפיתוח הטילים ואחר כך הובאו לארה"ב לסייע לה במלחמה נגד ברה"מ. זו סוגיה מוסרית, הן בקנה מידה אישי והן בקנה מידה לאומי ולטעמי הספר היה צריך להתמקד בכך. ודיינו... אבל לא. הוא מסופר בקולן של שתי דמויות. הרעיה הגרמניה. שהיא הרעיה לאורך כל הספר ואשתו של מנהל הפרוייקט האמריקאי והיא צעירה יותר. ולא הבנתי איך הסיפורים נקשרים וכשחוברו יחדיו, זה היה חיבור רופף, מאולץ לצרכי הספר. הסיפור בשני הקולות גם מסתחרר סביב שני הקולות וגם סביב העבר והווה. עכשיו שנות ה30, עכשיו שנות ה50. מתישהו הן נפגשות. אין ממש עיסוק בליבת הנושאים. הגרמנים מתנגדים לנאצים ובכל זאת משתפים פעולה והקונפליקטים אנמיים והמלחמה מתרחשת לידם, למרות הטרגדיות האישיות שנוגעות ולא נוגעות בהם. אי אפשר להתחבר למה שקורה. ספויילר למי שמתכנן לקרוא, הגבר הגרמני שמתואר כרגיש, פגיע, מנסה לא להשתייך לנאצים ובכל זאת כל הזמן משתף פעולה כשהמוטו מעל הוא לשמור על הילדים ולנגד עיניהם הילדים עוברים שטיפת מוח והם נאצים לכל דבר והוא "מוצא את עצמו" מנהל במפעל לייצור טילים ואחראי על עובדי הכפייה אבל כמובן, מיוסר מאוד, אה ומדי פעם נופש בוילה ליד האגם עם אשתו וילדיו. יכול להיות, כן יכול להיות מישהו עם דרגת ניתוק כזו. אפילו הגיוני שיהיה עם מנגנון הגנה של ניתוק כדי לתפקד אבל אין באמת דיון או שיח או איזשהו עומק על כך בספר. אז יש לו פוטנציאל. מלא פוטנציאל. חבל שלא ממומש.
הרעיה הגרמנייהקלי רימריש לו המון פוטנציאל. לא ממומש. כדברי המורות. וממש רציתי לתת לו ניקוד גבוה יותר אבל, זה רק הפוטנציאל. אז מה ולמה ככה? בספר יש המון סוגיות שלדעתי לכל אחת מגיע ספר משלה, התמודדות עם מאניה דיפרסיה, הלם קרב, אגן האבק בארה"ב בשנות ה30 (שעליו אגב אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר המעולה ארבע הרוחות של כריסטין האנה) וסיפור ממש לא מוכר ואמיתי על המדענים הנאצים שעסקו בפיתוח הטילים ואחר כך הובאו לארה"ב לסייע לה במלחמה נגד ברה"מ. זו סוגיה מוסרית, הן בקנה מידה אישי והן בקנה מידה לאומי ולטעמי הספר היה צריך להתמקד בכך. ודיינו... אבל לא. הוא מסופר בקולן של שתי דמויות. הרעיה הגרמניה. שהיא הרעיה לאורך כל הספר ואשתו של מנהל הפרוייקט האמריקאי והיא צעירה יותר. ולא הבנתי איך הסיפורים נקשרים וכשחוברו יחדיו, זה היה חיבור רופף, מאולץ לצרכי הספר. הסיפור בשני הקולות גם מסתחרר סביב שני הקולות וגם סביב העבר והווה. עכשיו שנות ה30, עכשיו שנות ה50. מתישהו הן נפגשות. אין ממש עיסוק בליבת הנושאים. הגרמנים מתנגדים לנאצים ובכל זאת משתפים פעולה והקונפליקטים אנמיים והמלחמה מתרחשת לידם, למרות הטרגדיות האישיות שנוגעות ולא נוגעות בהם. אי אפשר להתחבר למה שקורה. ספויילר למי שמתכנן לקרוא, הגבר הגרמני שמתואר כרגיש, פגיע, מנסה לא להשתייך לנאצים ובכל זאת כל הזמן משתף פעולה כשהמוטו מעל הוא לשמור על הילדים ולנגד עיניהם הילדים עוברים שטיפת מוח והם נאצים לכל דבר והוא "מוצא את עצמו" מנהל במפעל לייצור טילים ואחראי על עובדי הכפייה אבל כמובן, מיוסר מאוד, אה ומדי פעם נופש בוילה ליד האגם עם אשתו וילדיו. יכול להיות, כן יכול להיות מישהו עם דרגת ניתוק כזו. אפילו הגיוני שיהיה עם מנגנון הגנה של ניתוק כדי לתפקד אבל אין באמת דיון או שיח או איזשהו עומק על כך בספר. אז יש לו פוטנציאל. מלא פוטנציאל. חבל שלא ממומש.
הרעיה הגרמנייהקלי רימריש לו המון פוטנציאל. לא ממומש. כדברי המורות. וממש רציתי לתת לו ניקוד גבוה יותר אבל, זה רק הפוטנציאל. אז מה ולמה ככה? בספר יש המון סוגיות שלדעתי לכל אחת מגיע ספר משלה, התמודדות עם מאניה דיפרסיה, הלם קרב, אגן האבק בארה"ב בשנות ה30 (שעליו אגב אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר המעולה ארבע הרוחות של כריסטין האנה) וסיפור ממש לא מוכר ואמיתי על המדענים הנאצים שעסקו בפיתוח הטילים ואחר כך הובאו לארה"ב לסייע לה במלחמה נגד ברה"מ. זו סוגיה מוסרית, הן בקנה מידה אישי והן בקנה מידה לאומי ולטעמי הספר היה צריך להתמקד בכך. ודיינו... אבל לא. הוא מסופר בקולן של שתי דמויות. הרעיה הגרמניה. שהיא הרעיה לאורך כל הספר ואשתו של מנהל הפרוייקט האמריקאי והיא צעירה יותר. ולא הבנתי איך הסיפורים נקשרים וכשחוברו יחדיו, זה היה חיבור רופף, מאולץ לצרכי הספר. הסיפור בשני הקולות גם מסתחרר סביב שני הקולות וגם סביב העבר והווה. עכשיו שנות ה30, עכשיו שנות ה50. מתישהו הן נפגשות. אין ממש עיסוק בליבת הנושאים. הגרמנים מתנגדים לנאצים ובכל זאת משתפים פעולה והקונפליקטים אנמיים והמלחמה מתרחשת לידם, למרות הטרגדיות האישיות שנוגעות ולא נוגעות בהם. אי אפשר להתחבר למה שקורה. ספויילר למי שמתכנן לקרוא, הגבר הגרמני שמתואר כרגיש, פגיע, מנסה לא להשתייך לנאצים ובכל זאת כל הזמן משתף פעולה כשהמוטו מעל הוא לשמור על הילדים ולנגד עיניהם הילדים עוברים שטיפת מוח והם נאצים לכל דבר והוא "מוצא את עצמו" מנהל במפעל לייצור טילים ואחראי על עובדי הכפייה אבל כמובן, מיוסר מאוד, אה ומדי פעם נופש בוילה ליד האגם עם אשתו וילדיו. יכול להיות, כן יכול להיות מישהו עם דרגת ניתוק כזו. אפילו הגיוני שיהיה עם מנגנון הגנה של ניתוק כדי לתפקד אבל אין באמת דיון או שיח או איזשהו עומק על כך בספר. אז יש לו פוטנציאל. מלא פוטנציאל. חבל שלא ממומש.
הרעיה הגרמנייהקלי רימריש לו המון פוטנציאל. לא ממומש. כדברי המורות. וממש רציתי לתת לו ניקוד גבוה יותר אבל, זה רק הפוטנציאל. אז מה ולמה ככה? בספר יש המון סוגיות שלדעתי לכל אחת מגיע ספר משלה, התמודדות עם מאניה דיפרסיה, הלם קרב, אגן האבק בארה"ב בשנות ה30 (שעליו אגב אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר המעולה ארבע הרוחות של כריסטין האנה) וסיפור ממש לא מוכר ואמיתי על המדענים הנאצים שעסקו בפיתוח הטילים ואחר כך הובאו לארה"ב לסייע לה במלחמה נגד ברה"מ. זו סוגיה מוסרית, הן בקנה מידה אישי והן בקנה מידה לאומי ולטעמי הספר היה צריך להתמקד בכך. ודיינו... אבל לא. הוא מסופר בקולן של שתי דמויות. הרעיה הגרמניה. שהיא הרעיה לאורך כל הספר ואשתו של מנהל הפרוייקט האמריקאי והיא צעירה יותר. ולא הבנתי איך הסיפורים נקשרים וכשחוברו יחדיו, זה היה חיבור רופף, מאולץ לצרכי הספר. הסיפור בשני הקולות גם מסתחרר סביב שני הקולות וגם סביב העבר והווה. עכשיו שנות ה30, עכשיו שנות ה50. מתישהו הן נפגשות. אין ממש עיסוק בליבת הנושאים. הגרמנים מתנגדים לנאצים ובכל זאת משתפים פעולה והקונפליקטים אנמיים והמלחמה מתרחשת לידם, למרות הטרגדיות האישיות שנוגעות ולא נוגעות בהם. אי אפשר להתחבר למה שקורה. ספויילר למי שמתכנן לקרוא, הגבר הגרמני שמתואר כרגיש, פגיע, מנסה לא להשתייך לנאצים ובכל זאת כל הזמן משתף פעולה כשהמוטו מעל הוא לשמור על הילדים ולנגד עיניהם הילדים עוברים שטיפת מוח והם נאצים לכל דבר והוא "מוצא את עצמו" מנהל במפעל לייצור טילים ואחראי על עובדי הכפייה אבל כמובן, מיוסר מאוד, אה ומדי פעם נופש בוילה ליד האגם עם אשתו וילדיו. יכול להיות, כן יכול להיות מישהו עם דרגת ניתוק כזו. אפילו הגיוני שיהיה עם מנגנון הגנה של ניתוק כדי לתפקד אבל אין באמת דיון או שיח או איזשהו עומק על כך בספר. אז יש לו פוטנציאל. מלא פוטנציאל. חבל שלא ממומש.
הבעל של שתינוגריר הנדריקספסיכולוגיה בגרוש או כל כך צפוי? לא החלטתי. מה שכן, הטוויסטים בעלילה מתמקדים בניסיון שלי לעקוב אחר צבע השיער/עיניים של הגיבורה/ות ואקדח יורה במערכה הראשונה סתם נתקע שם בספר הזה אחרת אין לי הסבר לדמות של האחות מורין..אם היא הייתה הרוצחת, אם היה רצח, אם היה משהו חוץ משבלונה וקלישאות..הגבר העשיר, שמצליח תמיד, מניפולטיבי, חכם, בלה בלה בלה הנשים הקטנות,השיכורות שמחכות לנסיך שיציל אותן מהדירה הקטנה והחיים הקטנים שלהן ולכולן סוד אפל בעבר,ואמא נרקסיסטית ובזמן שחיכיתי שיקרה משהו מעניין חוץ מקריאת סטריאוטיפים על כל צעד ושעל, הלכתי לאיבוד בכל הכאוס המיותר הזה. הקיצר, בזבוז של זמן ואני בדרך כלל נדיבה עם הכוכבים אז תעשו טובה לעצמכם ואל..
ילדת היםלינדה וילג'אס0ניגשתי ל"ילדת הים" עם רעב לספרות היסטורית במיטבה. השם המבטיח, הכריכה ששידרה מסתורין בריטי פראי והעמודים הראשונים שהיו ספוגים בכתיבה יפהפייה, גרמו לי להאמין שמצאתי יהלום חדש. קיוויתי למסע פסיכולוגי עמוק בנבכי זהותה של אישה בשולי החברה של המאה ה-19, אך כגודל הציפייה – כך עוצמת ההתרסקות אל קרקעית הבנאליות.תמצית העלילהאיזבל, אלמנה צעירה בקורנוול של 1805, חיה תחת צילה של טראומת אובדן וזהות עלומה. היא נקרעת בין חיזוריו האובססיביים והדוחים של קצין מכס נוקשה לבין עולמו המסתורי והמסוכן של ג'ק, בעל אחוזה המנהל חיי לילה כמבריח. מעל לכל אלה מרחפת אגדה מקומית על "ילדי ים" – מיתוס שאיזבל מנסה לפענח כדי להבין מי היא באמת.גוף הביקורת: איפור יפה על פנים ריקותאי אפשר לקחת מלינדה וילגוס את איכות הכתיבה שלה. מדובר בפרוזה חושית, עשירה ומלוטשת, שמצליחה להעביר את ריח המלח והערפל הקורני בצורה כמעט פיזית. אך כאן גם טמונה הבעיה: הכתיבה המופלאה משמשת כמניפולציה. היא מנסה לחפות על עלילה דלה, מופרכת ונוסחתית להכעיס.הדמויות, שהתחילו עם פוטנציאל לעומק, השתטחו במהירות לכדי קלישאות של רומן רומנטי: הגיבור המיוסר והמגן, הנבל שהוא דמות שטוחה של רוע אובססיבי, והגיבורה שנגררת לתוך רצף אירועים צפוי מראש. הפער בין השפה הגבוהה לבין הקיטש העלילתי הפך את הקריאה מחוויה רגשית למאמץ אינטלקטואלי מתיש.האכזבה הגדולה ביותר נשמרה לסוף. במקום קלוז'ר פסיכולוגי או היסטורי מעוגן במציאות, הסופרת בחרה בפתרון קל, מטופש ומנותק. האגדה המיסטית שנותרה תלויה באוויר לא הוסיפה עומק, אלא רק הדגישה את העובדה שמדובר בסיפור שטחי במסווה של יצירה איכותית. אין כאן "תהודה רגשית" ובטח שלא "ריסוק"; יש כאן בעיקר תחושה של החמצה.נתתי 2 כוכבים רק בגלל הכתיבה היפה, שגם היא ממש נמאסה עלי ככל שהספר התקדם...שורה תחתונהאל תתנו למילים היפות להטעות אתכם. "ילדת הים" הוא רומן רומנטי בנאלי שמתחפש לספרות איכות. למי שמחפשת עומק היסטורי או מורכבות אנושית – מומלץ להמשיך להפליג לספר הבא.
המכתב האחרוןרבקה יארוס0ספר מרגש, שהרגשתי שאני חייבת לקרוא משתי סיבות: זהו ספר שבמרכזו חייל ביחידה למבצעים מיוחדים ולאור התקופה שאנו נמצאים בה, הרגיש לי ראוי ומכבד לקרוא על חייל. במסגרת תפקידו החייל משמש כמפעיל לכלבת עבודה בשם האבוק והקשר ביניהם מיוחד במינו. מי שמכיר אותי יודע, שסיפורים שבהם מעורבים כלבים, תמיד מצליחים לשבות את לבי. לפרקים היה קשה לי לקרוא את הספר, משום שבאופן כללי ברובו הוא עצוב. מצד שני הספר אכן שבה את ליבי ואת השיעורים שלמדו גיבורי הספר במהלך העלילה, בהחלט אקח גם אני לחיי שלי. הספר מתחיל בהתכתבות בין אלה לכאוס. אלה היא אחותו של ראיין, חייל ביחידה למבצעים מיוחדים, כאוס הוא חברו הטוב ביותר של ראיין, המשרת באותה יחידה. ניסיון חייו של כאוס, הביא אותו להתמודד עם קושי עצום להתחבר לאנשים ולהאמין בכך שהוא לא ראוי לאהבה ולמשפחה. ראיין רצה להוציא אותו ממצב זה ועל כן הציע לו להתכתב עם אחותו הקטנה. הם מתכתבים במשך מספר חודשים. כמעט כל פרק בספר פותח במכתב שכללה ההתכתבות שלהם, אם זה פרק של כאוס אז המכתב הפותח הוא של אלה ולהיפך. אלה וכאוס נפתחים זה בפני זה, נקשרים זה לזה. כאוס מבטיח לאלה שיגיע לבקר אותה בחג המולד, כאשר הפריסה שלהם תסתיים. הפריסה מסתיימת, ראיין שב הביתה בארון, כאוס מפסיק לכתוב ואלה מניחה שגם הוא נהרג באותה הפריסה... אבל, כאוס חי וראיין השאיר לו מכתב הכולל בקשה אחרונה. כאוס נחוש למלא את בקשתו האחרונה של ראיין ויום אחד מופיע עם כלבתו, על סף דלתה של אלה, כבקט ג'נטרי. בקט ג'נטרי המסתורי מצליח לסובב את ראשיהן של רבות מבנות העיירה וגם להעיר משהו בליבה השבור של אלה, שנותרה לבדה בעולם עם בן ובת, תאומים בני 5. ספר שמלמד רבות על הורות, על התמודדויות לא פשוטות שלא פעם מציבים בפנינו החיים, על גורל (אם יש דבר כזה), אך בעיקר על אהבה. מומלץ בחום.
האגף הרביעירבקה יארוס0אני אוהבת דרקונים, פנטזיה ורומנטיקה. אני אוהבת ספרים מלאי תיאורים, מתח ועולם שאפשר להישאב אליו.אני גם נמשכת במיוחד לסיפורים שמתארים תהליך של למידה והתפתחות. ב״האגף הרביעי״, ויולט מתגייסת ליחידה קרבית – מהלך שדורש אימונים אינטנסיביים, הקרבה, משמעת ושיעורים שלא נגמרים. זה תהליך של התנסות מתמשכת, של התמודדות יומיומית עם פחדים, גבולות ויכולות חדשות.ללוות את הדמות הראשית במסע כזה הוא אחד הדברים שאני הכי אוהבת בקריאה: דרך הלמידה שלה, הבחירות שהיא עושה והקשיים שהיא פוגשת, נחשפת גם האישיות שלה. כך נוצר חיבור עמוק לדמות – כזה שמרגיש אמיתי ומשמעותי.מעבר לזה, הספר הזה פגש אותי בדיוק ברגע הנכון. בעיניי, כשספר נותן לך בדיוק את מה שחיפשת להרגיש ממנו, חוויית הקריאה מתעצמת והוא נתפס כטוב הרבה יותר. וזה בדיוק מה שקרה.האם הוא חף מטעויות? לאאבל האם בכל זאת נהנתי ממנו ואמליץ עליו? לגמריהייתי נותנת לו יותר לכייוון ה4.5 ✨
