יש לו המון פוטנציאל. לא ממומש. כדברי המורות. וממש רציתי לתת לו ניקוד גבוה יותר אבל, זה רק הפוטנציאל. אז מה ולמה ככה? בספר יש המון סוגיות שלדעתי לכל אחת מגיע ספר משלה, התמודדות עם מאניה דיפרסיה, הלם קרב, אגן האבק בארה"ב בשנות ה30 (שעליו אגב אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר המעולה ארבע הרוחות של כריסטין האנה) וסיפור ממש לא מוכר ואמיתי על המדענים הנאצים שעסקו בפיתוח הטילים ואחר כך הובאו לארה"ב לסייע לה במלחמה נגד ברה"מ. זו סוגיה מוסרית, הן בקנה מידה אישי והן בקנה מידה לאומי ולטעמי הספר היה צריך להתמקד בכך. ודיינו... אבל לא. הוא מסופר בקולן של שתי דמויות. הרעיה הגרמניה. שהיא הרעיה לאורך כל הספר ואשתו של מנהל הפרוייקט האמריקאי והיא צעירה יותר. ולא הבנתי איך הסיפורים נקשרים וכשחוברו יחדיו, זה היה חיבור רופף, מאולץ לצרכי הספר. הסיפור בשני הקולות גם מסתחרר סביב שני הקולות וגם סביב העבר והווה. עכשיו שנות ה30, עכשיו שנות ה50. מתישהו הן נפגשות. אין ממש עיסוק בליבת הנושאים. הגרמנים מתנגדים לנאצים ובכל זאת משתפים פעולה והקונפליקטים אנמיים והמלחמה מתרחשת לידם, למרות הטרגדיות האישיות שנוגעות ולא נוגעות בהם. אי אפשר להתחבר למה שקורה. ספויילר למי שמתכנן לקרוא, הגבר הגרמני שמתואר כרגיש, פגיע, מנסה לא להשתייך לנאצים ובכל זאת כל הזמן משתף פעולה כשהמוטו מעל הוא לשמור על הילדים ולנגד עיניהם הילדים עוברים שטיפת מוח והם נאצים לכל דבר והוא "מוצא את עצמו" מנהל במפעל לייצור טילים ואחראי על עובדי הכפייה אבל כמובן, מיוסר מאוד, אה ומדי פעם נופש בוילה ליד האגם עם אשתו וילדיו. יכול להיות, כן יכול להיות מישהו עם דרגת ניתוק כזו. אפילו הגיוני שיהיה עם מנגנון הגנה של ניתוק כדי לתפקד אבל אין באמת דיון או שיח או איזשהו עומק על כך בספר. אז יש לו פוטנציאל. מלא פוטנציאל. חבל שלא ממומש.

יש לו המון פוטנציאל. לא ממומש. כדברי המורות. וממש רציתי לתת לו ניקוד גבוה יותר אבל, זה רק הפוטנציאל. אז מה ולמה ככה? בספר יש המון סוגיות שלדעתי לכל אחת מגיע ספר משלה, התמודדות עם מאניה דיפרסיה, הלם קרב, אגן האבק בארה"ב בשנות ה30 (שעליו אגב אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר המעולה ארבע הרוחות של כריסטין האנה) וסיפור ממש לא מוכר ואמיתי על המדענים הנאצים שעסקו בפיתוח הטילים ואחר כך הובאו לארה"ב לסייע לה במלחמה נגד ברה"מ. זו סוגיה מוסרית, הן בקנה מידה אישי והן בקנה מידה לאומי ולטעמי הספר היה צריך להתמקד בכך. ודיינו... אבל לא. הוא מסופר בקולן של שתי דמויות. הרעיה הגרמניה. שהיא הרעיה לאורך כל הספר ואשתו של מנהל הפרוייקט האמריקאי והיא צעירה יותר. ולא הבנתי איך הסיפורים נקשרים וכשחוברו יחדיו, זה היה חיבור רופף, מאולץ לצרכי הספר. הסיפור בשני הקולות גם מסתחרר סביב שני הקולות וגם סביב העבר והווה. עכשיו שנות ה30, עכשיו שנות ה50. מתישהו הן נפגשות. אין ממש עיסוק בליבת הנושאים. הגרמנים מתנגדים לנאצים ובכל זאת משתפים פעולה והקונפליקטים אנמיים והמלחמה מתרחשת לידם, למרות הטרגדיות האישיות שנוגעות ולא נוגעות בהם. אי אפשר להתחבר למה שקורה. ספויילר למי שמתכנן לקרוא, הגבר הגרמני שמתואר כרגיש, פגיע, מנסה לא להשתייך לנאצים ובכל זאת כל הזמן משתף פעולה כשהמוטו מעל הוא לשמור על הילדים ולנגד עיניהם הילדים עוברים שטיפת מוח והם נאצים לכל דבר והוא "מוצא את עצמו" מנהל במפעל לייצור טילים ואחראי על עובדי הכפייה אבל כמובן, מיוסר מאוד, אה ומדי פעם נופש בוילה ליד האגם עם אשתו וילדיו. יכול להיות, כן יכול להיות מישהו עם דרגת ניתוק כזו. אפילו הגיוני שיהיה עם מנגנון הגנה של ניתוק כדי לתפקד אבל אין באמת דיון או שיח או איזשהו עומק על כך בספר. אז יש לו פוטנציאל. מלא פוטנציאל. חבל שלא ממומש.

יש לו המון פוטנציאל. לא ממומש. כדברי המורות. וממש רציתי לתת לו ניקוד גבוה יותר אבל, זה רק הפוטנציאל. אז מה ולמה ככה? בספר יש המון סוגיות שלדעתי לכל אחת מגיע ספר משלה, התמודדות עם מאניה דיפרסיה, הלם קרב, אגן האבק בארה"ב בשנות ה30 (שעליו אגב אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר המעולה ארבע הרוחות של כריסטין האנה) וסיפור ממש לא מוכר ואמיתי על המדענים הנאצים שעסקו בפיתוח הטילים ואחר כך הובאו לארה"ב לסייע לה במלחמה נגד ברה"מ. זו סוגיה מוסרית, הן בקנה מידה אישי והן בקנה מידה לאומי ולטעמי הספר היה צריך להתמקד בכך. ודיינו... אבל לא. הוא מסופר בקולן של שתי דמויות. הרעיה הגרמניה. שהיא הרעיה לאורך כל הספר ואשתו של מנהל הפרוייקט האמריקאי והיא צעירה יותר. ולא הבנתי איך הסיפורים נקשרים וכשחוברו יחדיו, זה היה חיבור רופף, מאולץ לצרכי הספר. הסיפור בשני הקולות גם מסתחרר סביב שני הקולות וגם סביב העבר והווה. עכשיו שנות ה30, עכשיו שנות ה50. מתישהו הן נפגשות. אין ממש עיסוק בליבת הנושאים. הגרמנים מתנגדים לנאצים ובכל זאת משתפים פעולה והקונפליקטים אנמיים והמלחמה מתרחשת לידם, למרות הטרגדיות האישיות שנוגעות ולא נוגעות בהם. אי אפשר להתחבר למה שקורה. ספויילר למי שמתכנן לקרוא, הגבר הגרמני שמתואר כרגיש, פגיע, מנסה לא להשתייך לנאצים ובכל זאת כל הזמן משתף פעולה כשהמוטו מעל הוא לשמור על הילדים ולנגד עיניהם הילדים עוברים שטיפת מוח והם נאצים לכל דבר והוא "מוצא את עצמו" מנהל במפעל לייצור טילים ואחראי על עובדי הכפייה אבל כמובן, מיוסר מאוד, אה ומדי פעם נופש בוילה ליד האגם עם אשתו וילדיו. יכול להיות, כן יכול להיות מישהו עם דרגת ניתוק כזו. אפילו הגיוני שיהיה עם מנגנון הגנה של ניתוק כדי לתפקד אבל אין באמת דיון או שיח או איזשהו עומק על כך בספר. אז יש לו פוטנציאל. מלא פוטנציאל. חבל שלא ממומש.

יש לו המון פוטנציאל. לא ממומש. כדברי המורות. וממש רציתי לתת לו ניקוד גבוה יותר אבל, זה רק הפוטנציאל. אז מה ולמה ככה? בספר יש המון סוגיות שלדעתי לכל אחת מגיע ספר משלה, התמודדות עם מאניה דיפרסיה, הלם קרב, אגן האבק בארה"ב בשנות ה30 (שעליו אגב אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר המעולה ארבע הרוחות של כריסטין האנה) וסיפור ממש לא מוכר ואמיתי על המדענים הנאצים שעסקו בפיתוח הטילים ואחר כך הובאו לארה"ב לסייע לה במלחמה נגד ברה"מ. זו סוגיה מוסרית, הן בקנה מידה אישי והן בקנה מידה לאומי ולטעמי הספר היה צריך להתמקד בכך. ודיינו... אבל לא. הוא מסופר בקולן של שתי דמויות. הרעיה הגרמניה. שהיא הרעיה לאורך כל הספר ואשתו של מנהל הפרוייקט האמריקאי והיא צעירה יותר. ולא הבנתי איך הסיפורים נקשרים וכשחוברו יחדיו, זה היה חיבור רופף, מאולץ לצרכי הספר. הסיפור בשני הקולות גם מסתחרר סביב שני הקולות וגם סביב העבר והווה. עכשיו שנות ה30, עכשיו שנות ה50. מתישהו הן נפגשות. אין ממש עיסוק בליבת הנושאים. הגרמנים מתנגדים לנאצים ובכל זאת משתפים פעולה והקונפליקטים אנמיים והמלחמה מתרחשת לידם, למרות הטרגדיות האישיות שנוגעות ולא נוגעות בהם. אי אפשר להתחבר למה שקורה. ספויילר למי שמתכנן לקרוא, הגבר הגרמני שמתואר כרגיש, פגיע, מנסה לא להשתייך לנאצים ובכל זאת כל הזמן משתף פעולה כשהמוטו מעל הוא לשמור על הילדים ולנגד עיניהם הילדים עוברים שטיפת מוח והם נאצים לכל דבר והוא "מוצא את עצמו" מנהל במפעל לייצור טילים ואחראי על עובדי הכפייה אבל כמובן, מיוסר מאוד, אה ומדי פעם נופש בוילה ליד האגם עם אשתו וילדיו. יכול להיות, כן יכול להיות מישהו עם דרגת ניתוק כזו. אפילו הגיוני שיהיה עם מנגנון הגנה של ניתוק כדי לתפקד אבל אין באמת דיון או שיח או איזשהו עומק על כך בספר. אז יש לו פוטנציאל. מלא פוטנציאל. חבל שלא ממומש.

פסיכולוגיה בגרוש או כל כך צפוי? לא החלטתי. מה שכן, הטוויסטים בעלילה מתמקדים בניסיון שלי לעקוב אחר צבע השיער/עיניים של הגיבורה/ות ואקדח יורה במערכה הראשונה סתם נתקע שם בספר הזה אחרת אין לי הסבר לדמות של האחות מורין..אם היא הייתה הרוצחת, אם היה רצח, אם היה משהו חוץ משבלונה וקלישאות..הגבר העשיר, שמצליח תמיד, מניפולטיבי, חכם, בלה בלה בלה הנשים הקטנות,השיכורות שמחכות לנסיך שיציל אותן מהדירה הקטנה והחיים הקטנים שלהן ולכולן סוד אפל בעבר,ואמא נרקסיסטית ובזמן שחיכיתי שיקרה משהו מעניין חוץ מקריאת סטריאוטיפים על כל צעד ושעל, הלכתי לאיבוד בכל הכאוס המיותר הזה. הקיצר, בזבוז של זמן ואני בדרך כלל נדיבה עם הכוכבים אז תעשו טובה לעצמכם ואל..

שתי הבנות שלי מספרות סיפורים בדרך שונה. הבכורה בשני משפטים וישר לפואנטה. הצעירה מתחילה מרקע היסטורי, מתבלת בניואנסים והמון פרטים שמשום מה רק לה נראים כחשובים, לפעמים גם היא וגם קהל השומעים שוכחים לשם מה התכנסנו, ולמען הגילוי הנאות, גם אני מספרת סיפורים באופן זה. לצערי הבנתי שבעלי הפרעת קשב וריכוז לא צולחים את הסיפורים שלי, והם רק מהנהנים כשיש הפסקה בסיפור ואני לוקחת אוויר לנשימה. לשם מה כל ההקדמה הזו? להמחיש לכם מה דעתי על הספר. מקווה שהצלחתי. ואם לא, אעשה כמעשה בתי הבכורה. לעניין. תאחלו לי הצלחה. אוקיי, אז כמחצית מהספר מיותר. שקלתי לזנוח אותו פעמים רבות. הוא מתחיל עם הדמות הראשונה המספרת בגוף ראשון כמו יומן אישי את מהלכי חייה מהרגע שגילתה שבן זוגה (מי שחשבה לבן זוגה) עומד להתחתן עם אישה אחרת. מייגע. כל כך מייגע. כמו לקרוא יומן של נערה בגיל ההתבגרות. רק אותה זה מעניין ולא באמת מתרחשים דברים. כשנכנסת דמות נוספת המספרת את הסיפור בגוף שלישי, הספר מעניין יותר. הדמות השלישית בגוף ראשון הינו תיאור מזעזע של אישה אלכוהוליסטית. אך ורק כמעט מנקודת המבט הזו. שוב בגוף ראשון וחוסר החיבור זועק. הדמות הרביעית, בגוף שלישי ומן הראוי היה לתת לה יותר מקום, לטעמי. למרות אורך הספר ואורך המונולוגים הדמויות די שטחיות למעט גרייס. מה אני באה לומר? הספר מתנדנד בין מספר קולות, מסופר בגוף ראשון ושלישי לסירוגין וזה בסדר אבל המעברים מקריאה של דמות שטחית לדמויות קצת יותר עמוקות תוך כדי העלאת סוגיות נוספות מכבידה ומתישה. המון סיפורונים קטנים שלא קשורים אלא רק לרצון הסופרת להמחיז אפיזודות משפחתיות שאינן רלוונטיות. מה קשור האחיינית המתנשאת בת התשע של החבר של גרייס? למה הסיפור על המסננת על הראש שלו ותיאור לפרטי פרטים של סצינה משפחתית שלא קשורה לעלילה? איפה עורכי הספר? למה לא עצרתם???? הנושא מעולה, חשוב ויכול היה להיות מעניין לקרוא נקודות מבט שונות על אותו גבר. הסיפור הוא כמובן על גבר כריזמטי, נאה ומצליח שחיי כל הדמויות קשורים אליו ואין ספק שהוא סובל מהפרעת אישיות קשה, נרקיסיסטית לדעתי הצנועה אבל המעניין פה, שלא נידון בספר הוא מה גורם לכל אישה להסכים לקשר הבלתי ראוי, לסקס קינקי, להשפלות, להיעלמויות שלו, להתעללות מינית, רגשית ופיזית. אחת הדמויות הצהירה על הרצון בלהיות "קולית" או זורמת אבל אין מעבר לכך. התיאורים על המפגשים בפאבים כל כך מיותר, על הכתבות החשובות שלא מתפרסמות טוב ועל טרנסג'נדרים או קרוס דרסרים (מי בכלל ידע שיש משהו כזה או הבדל ביניהם)חשוב אבל ארוך ומעיק כל כך. היה מן הראוי להפחית ולא להכניס את הכל למישמש אחד גדול שנגמר בקול ענות חלושה. אז מה אני אומרת בעצם? קצת שכחתי כמובן בדרך לפואנטה. בגדול, בין חצי לשלושת רבעי מהספר מיותר. אם הצלחתם לצלוח 400 עמודים אז בהצלחה עם ה400 הנותרים. ואם כבר שם לספר, אז כל דבר חוץ ממקסים.