כמי שלא אוהב במיוחד לכתוב סקירות שליליות, נקלעתי בזמן האחרון, שלא באשמתי (טוב, אולי באשמתי אך לא בכוונת מכוון), לסינדרום הנפילה בספר השני - כאשר הספר הראשון שקראתי היה טוב, אצתי רצתי לקרוא ספר נוסף והתאכזבתי. כך היה עם תרגומו של דן דאור לשירה הסינית הקלסית "108 שירים מן הקלאסיקה הסינית", שהיו בו שירים מצויינים, לעומת תרגומו ל"החיים הסחופים", שהתברר כספר לא מלהיב במיוחד, ועכשיו אותו הדבר קרה עם ספרי השירה של אלי הירש. שלושת קוראי הנאמנים כבר מכירים את המשפט על הפרח והחרולים, כך שלא אחזור עליו. אציין שלא חשתי במחסור בחרולים בספר הזה, אך הפרחים היו בהחלט נדירים.
הספר הקודם של אלי הירש שקראתי היה "גני תל אביב התלויים". הוא לא היה מושלם, אבל היו בו שירים מרגשים על ידידו שנפטר, דן דאור. אלה היו שירים עם הרבה נשמה, אשר יצאו מלב הכותב ונכנסו אל לב הקורא. בספר הזה, לעומת זאת, הרגשתי שאני קורא שירים מפלסטיק, תרגילי כתיבה עם שיבוץ של מילים מוזרות והתחכמויות, שגרמו להם לעיתים קרובות להיראות חסרי נשמה. אפילו כשכתב על בני משפחתו וחבריו, התחושה שרוב השירים הישרו עלי היתה אדישות. נראה לי מוזר לכתוב כל כך הרבה שירים על בני משפחה וחברים, כשכמעט אף אחד מהם לא בולט באיכותו. הייתי מעדיף לקרוא פחות שירים, אבל שיהיו יותר איכותיים.
מה שגרם לי לקרוא את הספר הוא השיר "אִמרוּ לדוֹדִי", שהוא שיר מקסים ויש בו מאותו הרגש שהיה חסר לי ברוב השירים (מצורף כאן בהמשך). יש שיר על אחיו אורי שנפטר בהיותו בן ארבע, ויש בו מידה מסויימת של רגש, אך השיר לא מתקרב לרמתו של "שיר ערש" שמופיע בספר "גני תל אביב התלויים", כאשר בו הוא הפך את הצער על מותם של אחיו ושל קרובים וידידים אחרים לשיר אבסורדי, הומוריסטי ומטורף. בהתחשב בכך שהספר הזה פורסם למעשה לפני "גני תל אביב התלויים", ייתכן שאלי הירש עבר תהליך של התפתחות בין הספרים, או שמותו של דן דאור גרם לו לפרץ יצירתי מיוחד.
בספר הזה יש עוד שיר נחמד על אשתו שהביאה אליו מכתבה וגם את עצמה ואת קסמיה, ויש כמה שירים על סבתו הציונית הבלתי מתפשרת שניצלה מהשואה ועל החיכוכים ביניהם בשל היותו "מקונן על צרות של ערבים" (אביא שיר לדוגמא).
אחד החלקים המוזרים בספר מדבר על שירים שכביכול תרגם לעברית משפתן של בנות נוגה (כוכב הלכת) או, כדבריו, שחיבר להם מילים על פי המוזיקה שזכר מהשירים. לא ירדתי לסוף דעתו של המשורר, אך דווקא בחלק הזה ישנם כמה שירים מעניינים.
2.5-3 בסולם הפרחים והחרולים
* דוגמאות לשירים שאהבתי *
- אִמְרוּ לְדוֹדִי
דּוֹדִי אֵינוֹ מִתְעַנֵּג עַל קְרִיאַת שִׁירָה
מִלּוֹתַי אֵינָן פּוֹעֲמוֹת וְדוֹפְקוֹת בְּלִבּוֹ
הוּא לֹא הַיָּחִיד שֶׁאָזְנֵי לִבּוֹ עֲרֵלוֹת
אַךְ הוּא דּוֹדִי
וַאֲנִי כָּתַבְתִּי לוֹ שִׁיר - "שִׁירַת דּוֹדִי"
וְשָׁקַלְתִּי הֶגֶה עִם הֶגֶה, אוֹת לְאוֹת,
כְּדֵי שֶׁיֵּדַע מָה מָתְקָה עֶדְנַת לְשׁוֹנוֹ
הַמְּזַמֶּרֶת בְּפִי
אֶת מִלּוֹת הַשִּׁיר הוּא שָׁב וְקָרָא בְּעִיּוּן
וְאָמַר "יָפָה בְּעֵינַי שִׁירָתְךָ מְאֹד מְאֹד"
אַךְ אֲנִי יָדַעְתִּי: לִבּוֹ לֹא נָע וְלֹא נָד
לְהַלְמוּת לִבִּי
וְכָעֵת רוּחִי רָעָה וּמָרָה מְאֹד
כִּי צַח וְאָדֹם מַחְמַדִּי וְכֻלִּי אַךְ לוֹ
אַךְ אֶת הָעֶדְנָה הַשּׁוֹרָה בְּחֶבְיוֹן רוּחִי
דּוֹדִי לֹא יַחְמֹד
אִמְרוּ לְדוֹדִי: חֶמְדָּתְךָ יְפַת הַמַּבָּט
טְהוֹרַת הַלֵּב וּזְהֻבַּת הַבָּשָׂר הַנֶּחְמָד
רְווּיָה בְּעֶדְנַת רְנָנָה שֶׁאַתָּה לֹא יָדַעְתָּ ־
וְאָשְׁרָה נִשְׁחָת.
- השיר הבא הוא אחד מהשירים שכתב עליו ועל סבתו. נראה שהיה לו קשר מצויין עם הסבים והסבתות שלו, כאשר עם הסבתא הזאת, שהיתה ציונית בכל רמ"ח איבריה, הוא היה מרבה להתווכח, ולטענתו שניהם אהבו את הויכוחים:
אלוהים
אֱלֹהִים
הָיָה לְמִין עֲמָלֵק
וְגָמַר אֹמֶר
לְהוֹבִיל אֶת עַמּוֹ לְגֵיא צַלְמָוֶת.
אֶלָּא שֶׁסָּבָתִי
הָיְתָה מְהִירָה מִמֶּנּוּ:
נֶעֶשְׂתָה צִיּוֹנִית
וְעָקְרָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
וּבְעוֹד יַקִּירֶיהָ
לְכוּדִים בְּגֵטוֹ לוֹדְז' וּבְגֵטוֹ וַרְשָׁה
וּבְטֶרֶם נִסְפּוּ
נוֹלְדָה אִמִּי עַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים.
וְסָבָתִי הִתְגַּלְגְּלָה עִם בַּת וּבְלִי בַּעַל
מֵחֶדֶר לַחֶדֶר, עַד שֶׁהֵקִימָה בַּיִת
בְּפֶתַח תִּקְוָה, נָטְעָה גַּן וְהִצְמִיחָה
עֵצִים נֶחְמָדִים לְמַרְאֶה וְטוֹבִים לְמַאֲכָל.
וְעַכְשָׁו נֶכְדָּהּ מְקוֹנֵן
עַל צָרוֹת שֶׁל עֲרָבִים
בִּמְקוֹם לְבָרֵךְ עַל הַתּוּשִׁיָּה
שֶׁל כּוֹבְשֵׁי הַמּוֹלֶדֶת.
הֵם סָלְלוּ לָנוּ דֶּרֶךְ, הִיא
אוֹמֶרֶת, פִּנּוּ לָנוּ מָקוֹם
עַל פְּנֵי קְלִפַּת כַּדּוּר הָאָרֶץ, אָחֲזוּ בְּנֶשֶׁק
וְהִרְחִיקוּ אֶת הַצּוֹרְרִים!
הַרְחֵק גַּם אַתָּה מִלִּבְּךָ
אֶת הַצַּעַר, וַחֲשֹׁב עַל הָעֵדֶן
שֶׁנָּפַל בְּחֶלְקִי: לָמוּת בְּאֶרֶץ מוֹלֶדֶת
בְּרוּכַת נְכָדִים וְנִינִים.
- דוגמה לשיר של "בנות נוגה" שהזכיר לי גם את הספר המקסים "אביב משוגע" של חנן אלומה ואמו נרי אלומה:
לבנה עגולה
אָבִיב מְשֻׁגָּע, חָנוּק וְאָבִיךְ,
גָּשׁוּם וְחַם. וְיָמִים יָפִים -
תְּכֵלֶת רַכָּה וְרוֹגַעַת
כִּבְרֵכַת סוּסוֹנִים כְּנוֹפִים.
יָקָרַנְדוֹת בּוֹרְקוֹת בְּסָגֹל
בְּרָקִיעַ תָּפְתִּי, אָפֹר.
וְשִׁירִים מִזְדַּמְּרִים, וְרוֹמָנִים
שׁוֹפְכִים אֶגְלֵי דָּם שָׁחוֹר
עַל סְדִינִים מְתוּחִים, צְחוֹרִים.
וְלִבִּי מְקַפֵּץ כָּבֵד
וְצוֹלֵל וְשׁוֹקֵעַ קַל.
אָבִיב מְשֻׁגָּע, פְּרָחִים
רוֹקְדִים עֵירֻמִּים בַּחַלּוֹן,
בּוֹהִינְיוֹת גּוֹוְעוֹת בְּוָרֹד
שֶׁסֶק בְּצָהֹב־כָּתֹם.
רַק עַרְעַר עֲרָבוֹת יָתוֹם
שֶׁאִצְטְרֻבָּלָיו מְזִינִים
אַלְפֵי גֶּחָלִים אַרְסִיּוֹת
נֶאֱחַז בְּחֶשְׁכַת הַלֵּב,
יוֹנֵק מְרֵרַת תְּהוֹמוֹת.
וְרוּחִי הַכְּבֵדָה דּוֹאָה
וְצוֹלֶלֶת רֵיקָה וְקַלָּה.
מַרְגָּנִית מְשׁוּכַת מִכְחוֹל,
כּוֹכָבוֹן קָטָן וְעָנֹג,
הַצִּילִינִי בִּצְנִיעוּתֵךְ
וּבִכְחוֹל שִׁפְיוֹנֵךְ הַמָּתוֹק
מֵאֵימַת הַטֵּרוּף הַכְּחֻלָּה.
אֶבְהֶה בִּדְמוּתֵךְ כְּזָקֵן
הַמְּזַמֵּר תְּהִלִּים בִּשְׁנָתוֹ
וּכְתִינוֹק הַיּוֹרֵק הֲבָרוֹת
שֶׁקָּטַף מֵהֶמְיַת אִמּוֹ.
אָבִיב מְשֻׁגָּע, בַּחַלּוֹן
תְּלוּיָה לְבָנָה עֲגֻלָּה.
εϊз
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![הודו: יומן דרכים [מהדורה מחודשת]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers94/941273.jpg)
