איש מאיתנו אינו גאון מלידה, וגם הספר הזה הוא לא עצת פלא כיצד להפוך לגאון. אבל את ההשראה והדחיפה לנסות לנצל קצת יותר מכמה אחוזים בודדים של פעילות המוח, הספר הזה עושה בהחלט. בראש ובראשונה הוא מציב מודלים רבים לחיקוי - מוצרט, ליאונרדו דה וינצ'י וגאוני עולם אחרים. אבל יחד עם השאיפה המתעוררת למקסם את פעילות המוח, ריצ'רד רסטאק מזהיר אותנו לשמור על הגבול, ולזכור שהמוח אינו מכונה, ולכן נותן לנו עצות יקרות מפז כיצד להעניק למוחנו את המנוחה הנכונה וכיצד להתמודד עם לחץ. הספר הוא קליל וקריאתו מהנה עד מאד. לגזור ולשמור.

טוני מוריסון היא בעבורי הסופרת שכתבת את "חמדת" (Beloved). הרומן האפי, המפעים והכישרוני כל כך שהיא פירסמה ב 1987 ואשר מתאר את העבדות, את תוצאותיה ואת אלו ששרדו אותה באופן שאי אפשר לשכוח או להישאר אדיש אליו. זהו הרומן שהקנה לה את הפוליצר ואחר כך את פרס הנובל לספרות, ובצדק רב! הבעיה עם סופרים שכתבו יצירות כמו "חמדת" היא שכל ספר אחר יעמוד בצילו (ראה מקרה פראנזן ו"התיקונים" ומייקל קאנינגהם ו"השעות" - ושניהם לא סופרים בקנה המידה של מוריסון). ואכן, "הביתה" הוא יצירה מינורית יחסית ברפרטואר של הסופרת המדהימה הזאת. סיפור מצומצם, נובלה, המתארת את מסעו של פרנק מאני, חייל שחור משוחרר ממלחמת קוריאה, בחזרה לביתו, בעיירה לוטוס בדרום ארה"ב.

בית הוא מושג טעון, ומסעו של החייל השב הביתה הוא סיפור מכונן בתרבות המערבית, החל מסיפורו של אודיסיאוס השב לאיתקה. ואכן, גם כאן פרנק חווה מגוון חוויות של פוסט טראומה, סיוטים ובושה על היותו היחיד ששרד מחבריו מאותה עיירה שכוחת אל, ועל מה שראה ועשה במהלך המלחמה. אך פרנק גם חווה אמריקה קשה ועויינת לאדם שחור בשנות החמישים, בין אם הוא חייל משוחרר ובין אם לאו. הסיפור טעון באלימות יומיומית סתמית, אקראית ואגבית. אלימות קשה ונוכחת אולי אף יותר מן האלימות של המלחמה ומוראותיה.פרנק זר לעצמו. הוא חש לא נוח בעורו שלו. הוא פותר את מצוקותיו בהתמכרות לטיפה המרה ובהתכתשויות מקריות. גם בת זוגו, לילי המוכשרת והשאפתנית, לא מצליחה למלא את הריקנות שבתוכו. אך מכתב מסתורי שמגיע אליו ומודיע לו שאחותו הצעירה והאהובה בסכנת חיים מנער אותו מעצמו ונותן לו כיוון ומטרה. המסע לאחותו הוא המסע הביתה, לעצמו, כמו גם לבית הפיזי ולקהילה, שהוא ואחותו עזבו לפני שנים.

מוריסון עוברת בכישרון רב בין מספר נקודות מבט, בין פרנק לאחותו אסידרה (סיי) ובת זוגו לילי ויוצרת תמונה מרגשת, אם כי לא מעמיקה ביותר, של חוויית החיים של השחורים באמריקה של שנות החמישים, פוסט מלחמת קוריאה זמן לא רב לפני שהכול התפוצץ במאבק של התנועה לשיוויון זכויות האזרח של שנות ה-60'. הסיפור הוא ריאליסטי אך יש בו גם מגע פואטי מעודן ורגיש וכמה תמונות על גבול הריאליזם המאגי שכל כך מאפיין את כתיבתה של מוריסון. יחד עם זאת חשתי ברדידות מסויימת, על גבול הקלישאה, בתיאור קהילת השחורים. בעזרה לזולת, וההתגייסות של הנשים השחורות הפשוטות אך החרוצות והמאמינות למען פרנק וסיי.

הספרים קוראים לי בחנות הספרים בקולותיהם השונים. לפעמים זה הסופר ששמו מתנוסס על הכריכה, והוא הבטחה שלא הכזיבה, ואני מיודעת איתו מספריו הקודמים (אף שהוא איננו מכיר אותי. מין ידידות חד צדדית שכזאת), לפעמים הציור על הכריכה קורא לי, לפעמים שם הספר, שזכה ליחסי ציבור דחפניים ואגרסיביים, כאילו היה נוזל כביסה או גבינה מיוחדת, לפעמים שם הספר וכריכתו מוכרים לי מסימניה, אף שאינני זוכרת אם לרע או לטוב, לעיתים זה נושא הספר או הסוגה לה הוא שייך (אל תעקמו את אפכם האנין, ידידי מסימניה, ואל תפלטו: נו, בטח, ספר מתח...) ופעמים לא מעטות גם אני נלכדת בכזב הידוע, שכריכה אחורית, שמו.

הספר הזה קרא לי במדבקה העגולה המוזהבת שנצצה מכריכתו: זוכה פרס ספיר לספרות.

ובכן, לו אני הייתי בוועדת הפרס הייתי מוסרת אותו במו ידי לנעה ידלין וגם מודה לה מקרב לב, על שהואילה בטובה לקחת אותו מידי.

בעלת הבית קרא לי ואני נעניתי, בעונג, בשמחה, במתח, במעורבות, בצחוק מתגלגל, בהשתאות.

האם גם אתם שמעתם את הרחש העז, שהפיק האוויר, שיצא מן הבלון ששמו: משפחה ירושלמית-משכילה-חילונית-שמאלנית-מודעת לעצמה, כשידלין תקעה בו את סיפורה המושחז?
אני שמעתי.

דוקטור אסא פוגל, עשה את הדוקטורט שלו בנושא בלתי אופנתי בעליל: האווילות של הניו-אייג'ינג. אלא שהרציונאליות איבדה מזמן את קסמה, גם אצל אלה שאמונים על טוהר השכל. ובגלל שהרציו פשט את הרגל, אסא פוגל אינו מקבל תקן בשום אוניברסיטה שמכבדת את עצמה. בתחילה הוא מחזר אחר אוניברסיטאות כדוגמת פרינסטון, בתקווה להיות מחוזר, וכשהוא פונה מיואש אל השוק המקומי, הוא מגלה, כי גם המעוז האקדמי מתנהל כמו שוק, וכי מפעם לפעם יוזמן לאיזו תוכנית בוקר בטלוויזיה, כדי לסתור גל חדש של פלאות בנגב, שתיקה בצפון או כת במסווה של רעיון קוסמי רוחני.