יש לי את הספר הזה בבית, והוא אחד מאותם ספרים נדירים-נדירים שאני שבה אליהם ליותר מקריאה אחת, ובעיקר לכמה קטעים אהובים. נראה לי שאפשר למצות את הספר די בקלות: הוא מאוד אנושי, במובן הטוב של המילה. לא משנה מאיזו נקודה על הסקאלה הפוליטית אתה, או האם היית לוחם בצבא אפשר להתחבר ולהזדהות עם הדילמה האם ללחוץ על ההדק או לא, כי בסופו של דבר, למרות כל מה שאתה יודע, בצד השני של הכוונת נמצא בנאדם. גם כל ה"מסביב", שאנשים דווקא דחו כאן, אני מצאתי כתיאור נאמן מאוד של בחור בן 20 שטוף הורמונים. כאילו מצד אחד הוא מחסל מיומן, ומצד שני הוא בעצם ילד, שמתחיל להיכנס לעולם של אהבה וסקס. בכל הספר הזה יש קסם שחבוי בין המילים, ובשבילי הוא גם עורר געגוע מסוים לצבא, למרות שהחוויה שלי היתה שונה לחלוטין. פשוט ספר חמוד. ממליצה בחום בעיקר לצעירים שטרם שכחו את גיל 20...

- זהירות, ספוילרים- משהו בתרבות היפנית מאוד מושך אותי. אני לא מחובבי האנימה והמנגה ושאר המאפיינים של יפן העכשווית, אבל הספר הזה די הבהיר לי את מקור המשיכה: ההיסטוריה העתיקה, הדת העלומה ובעיקר השוני המהותי כל כך בין תרבות אסייתית (בהכללה גסה) למערבית. הכל שם שונה: היחס לניסיונות התאבדות על פסי רכבת הקליע כ"חוסר נעימות" שאין צורך לדבר עליה יותר מדי כשהמשטרה מביאה הביתה את המתאבד/ת הסורר/ת, הדגש על חוכמת הזן ועל התפילות כדי לשנות את מצב התודעה של הפרט ולא את המצב של החברה בפועל ועוד הרבה דברים שבולטים מאוד בספר הזה, בין אם ב"הווה" המסופר ביומן של נאו או בעבר של הרוקי מספר 1. וכל הדברים האלה באמת משכו אותי, כי עצם העובדה שנאו בעצם היא גם-וגם, גם יפנית וגם אמריקנית, נותן לה איזו פרספקטיבה מאוד יוצאת דופן שגם מאפשרת להסביר את כל מה שאני, בתור ישראלית, מאוד לא מבינה. אין ספק שרות אוזקי יודעת לספר סיפור (לגבי הביקורות על כך בעמוד, אני מניחה שכמו כל דבר זה עניין של טעם). אישית הספר הזה גם נתן לי הצצה מאוד לא שגרתית ודי מעמיקה לתרבות היפנית, שכמו הרבה דברים שאני אוהבת, מסוגלת להחיות את העבר והווה בעת ובעונה אחת. אבל היה בספר הזה משהו, ככל הנראה עניין תרבותי אחר, שהיה לי מאוד קשה איתו: האכזריות. אין לי מושג אם זה משהו מתרבות יפנית שאין לי יכולת להבין ללא הקשר כלשהו, הכרה היסטורית או משהו אחר. אבל לא הצלחתי להבין איך ילדים מתעללים בבת כיתתם סתם בשביל הכיף, כי היא במעמד של תושבת חוזרת, המורה משתף איתם פעולה ואמא שלה מנסה להגיד לה שהיא לא עושה מספיק מאמצים להתחבר לילדים אחרים. לא הצלחתי גם להבין, להבדיל, איך חיילים יפנים במלחמת העולם השניה מתגאים במעשי הזוועות (זוועות!!!) של הכיבוש היפני במנצ'וריה. מבחינתי עובר קו בין שני הדברים האלה, שאני לא מסוגלת להבין. לא יודעת אם זה עניין יותר תרבותי שיש לי ביקורת כלפיו, או שבעצם בנקודה הזאת הסופרת קצת השאירה חלל ריק ולא טרחה להסביר מספיק, כמו שהיא כן עשתה לגבי דברים אחרים בספר. בגדול, זה בהחלט ספר שלא קוראים כל יום. אם אתם מגדירים את עצמכם אנשים פתוחים מחשבתית ו/או בעלי משיכה לתרבויות אסייתיות, אני ממליצה.

מאוד בעייתי לכתוב ביקורת על "סיפור שמתחיל בסוף", כי מדובר בתמי ארד, אישה שהסיפור שלה הולך לפניה (בצדק או שלא). אבל אני אכתוב בכל זאת, כי אני מאמינה שברגע שאדם כותב ספר, הוא חושף את עצמו לביקורת- לטוב ולרע. התחלת הספר מבשרת טובות. לקוראים, לא לגיבורה, שהתאלמנה בגיל צעיר עם פעוט, על כל מה שמשתמע מכך, וזו רק ההתחלה. אני שמחתי לגלות את הנופים המוכרים של עמק יזרעאל, סרבלים ירוקים, השפה והלקסיקון של חיל האוויר שאני כל כך מתגעגעת אליו... אבל (נו, מה, חייב להיות "אבל"!) בשלב מסוים העלילה די סטטית- דניאלה מתלבטת בין שני גברים שווים בעודה מנהלת שיחות דמיוניות (ולגמרי מובנות) עם בעלה המת. זה שלב מעניין כשלעצמו, אמת, אבל לא כשהוא תופס את כל הספר (200 עמודים פלוס מינוס), לא משתנה, לא זז לכאן או לכאן, וגם בסוף, כשהיא מואילה לבחור (אחרי שהם עושים סימנים של מיאוס, כמו שאפשר לצפות מכל בנאדם שמשחקים לו עם הלב בשלב כזה או אחר. לא משנה, לצורך העניין, אם הוא מפקד טייסת גרוש עם ילדים או מפקד בשייטת רווק הולל) היא לא שלמה עם הבחירה לגמרי ועוד פעם מתחיל הפינג פונג הזה. עליי, אישית, זה נמאס מאוד מהר. אני לא אוהבת ספרים סטטיים, כאמור, ולמרות שהיה כאן פוטנציאל להוציא יותר מהספר ומנושא כל כך פגיע ובו זמנית גם נפוץ, לצערנו, במציאות הישראלית של אלמנות ויתומים. חבל. פשוט חבל.

הפתעה, גם אני קראתי את הספר לראשונה רק בגילי המתקדם ולא בגיל 16-17 כמו ישראלים רבים :) וטוב שכך! ספר באמת יוצא דופן. מבחינת הכתיבה שלו, מבחינת העלילות, מבחינת הסיטואציות אליהן נקלעים הגיבורים. האנושיות שלהם, שמהווה מעלה בעיניי בכל ספר בו היא מתגלה, משום שמעט מדי סופרים טורחים לכתוב אמת ומציאות מורכבות על נפש האדם שלא תמיד מתנהגת כיאה לחוקים ולמה שמצופה מהם. כל ספר שמכיל את המרכיב החמקמק הזה כבר מתעלה על השאר בעיניי, על אחת כמה וכמה אם זו יצירה כמו "המאהב". אפילו 40 ומשהו השנים שחלפו מאז נכתב הספר לא פגמו בקסם שלו, גם אם כל כך הרבה השתנה בחברה הישראלית מאז... מומלץ בחום!

אני עברתי את מלחמת לבנון השנייה על בשרי הן מבחינת היכרות מבצעית עקב השירות הצבאי ש"נפל" על אותה תקופה, והן עקב הטילים שנפלו על עיר מגוריי ובית הוריי במשך כל התקופה הזאת. אני זוכרת עד היום, כמעט שש שנים לאחר מכן, את התפר הדק שבין הנגיחה של זידאן בגמר המונדיאל בשחקן נבחרת איטליה, ועד מטס "משקל סגולי" שפתח את הלחימה. באותו זמן הייתי צעירה ותמימה מאוד, עוד האמנתי שהמדינה הזאת מגנה על תושביה בעיתות משבר ובעוד שטויות בהן מאמינים צעירים, והמלחמה הזאת פקחה לי את העיניים בכמה בומים סביב הבית. אז הדבר הראשון שעשיתי לאחר מכן היה לקנות ספרים שעסקו בלחימה, כדי לנסות ולהסביר לעצמי בדרך הכי טובה שאני מכירה, מה בעצם קרה. רובם היו לא יותר מבליל מילים שניסו לשחק על הטיימינג הטוב ולמכור כמה שיותר, אבל היה את "שבויים בלבנון", שעל אף החפירות והעובדה שכפי שכתבו לפניי, לא היה אובייקטיבי במיוחד, הצליח יותר מכולם לצייר תמונה די מדויקת של מה שהתרחש בממשלה, בצבא ובמדינה עצמה בקיץ 2006. אז אולי הביקורת הזו לא אובייקטיבית במיוחד, כמו הספר, אבל הוא היחיד שהסביר באריכות ובפירוט ראויים לציון מה הלך שם, וקצת עזר לי לעכל את הטראומה... קצת מאוחר לדעתי לקרוא את הספר הזה אחרי שעברו כל כך הרבה שנים מאז וגם החזית עברה, זמנית, לאיזור הדרום, אז אני ממליצה בעיקר ל"בוגרי" המלחמה ההיא, שעדיין חווים אותה כמעין פצע פתוח.

קניתי את הספר הזה מהרצון הפשוט והנסחף אחרי ההמונים, להבין על מה כל הרעש. אחרי הכל, חשבתי לעצמי, אם כל כך הרבה נשים קונות את הספר, ועוד כמה גברים כדי לנסות להבין כמוני (אני משערת), בטח יש בו משהו.. כמו למשל הביקורות שלפניי כאן. אפילו קניתי באנגלית כי שמעתי שהתרגום מזעזע ("באסה בריבוע", "כפתור ופרח"?!?! באמת?!) ובמיוחד כי זה עולה 30 שקל פחות. איך אמרו חכמים ממני? כגודל הציפייה- כך גודל האכזבה (לא תרתי משמע אצל כריסטיאן, מסתבר..). התכנים האירוטיים אכן מתאימים לאמהות או לאנשים שמזמן לא היה להם סקס של ממש, והספר עצמו רחוק שנות אור מלהיקרא "יצירת מופת", אז בטוח שמי שקרא אותו לא קרא מזמן משהו טוב. ההתחלה היתה מתסכלת, באמצע היה בסדר, רק לקראת הסוף התחיל לקבל קצת יותר "בשר". שניהם עצבנו אותי בהתחלה, כריסטיאן כי הוא סתם פוץ מעצבן ואנה כי היא לא חכמה במיוחד. ועדיין משהו תפס אותי לקראת הסוף, אז כנראה שיש נכון באמרה שהמכנה הנמוך ביותר פונה לרוב האנשים. לא ברור לי כרגע אם אני אטרח לקרוא את הספר הבא (כי בכל זאת הסוף היה מעניין), אבל רק רציתי לקרוא בקול חוצות: "פיפטי שיידס" הוא ממש לא מה שכולם אומרים שהוא. כנראה כולם אומרים את זה כי זה אופנתי. בקיצור, מומלץ להפעיל שיקול דעת ולנסות לבד אם זה כן עושה לכם את זה, או לא...