“עלילת הספר "עראק זחלאווי" (הוצאת קוראים, 2006) מאת שמחה סיגן מתרחשת, כך נראה, בטרם מלחמת לבנון השנייה. גיבור הספר הוא אברי רוזן, האב, איש עסקים מצליח בתחום ההיי טק וקצין צנחנים במילואים. כשבנו, יוני, לוחם ביחידה מובחרת נחטף ללבנון. בידי ארגון טרור המסונף לחיזבאללה, התברר לאברי שהצבא אמנם הצהיר כי הוא מחויב לאיתור ושחרור בנו, אך בפועל אינו משקיע בכך מאמצים והקצינים האחראים על הסוגיה משוכנעים שהבן ברח על דעת עצמו לארצות הברית.

אך לא איש כאברי ירים ידיים ויאמר נואש. "אברי הגיע לקורס קצינים לקראת תום שירות החובה כסמל מחלקה בסיירת צנחנים, כמה שבועות לפני שיכול היה להשתחרר מהצבא ולצאת לחיים האזרחיים. אך כמי שבמלחמת יום כיפור החליף את המ"מ שנפגע מרסיס פגז והפך למפקד המחלקה בפועל שהוביל את חייליו במנהיגות למופת, ראה בהמשך שירותו הצבאי שליחות לאומית" (עמוד 43). עתה, בכוונתו לרתום את כל הכישורים שרכש בצנחנים ובתעשיית ההיי טק בכדי לאתר את בנו ולחלצו מידי חוטפיו.

הספר אמנם מותח אבל העלילה מופרכת לחלוטין. עם כל הכבוד לקציני צנחנים במילואים (ויש) הם אינם סוכנים חשאיים הפועלים בלבנון כאילו היו בגבעתיים. יתרה מכך, כלל לא ברור איך הסופר ניהג את העלילה והיא כוללת פערים והנחות לא ברורות. כך למשל, לא ברור מדוע השתכנע הגיבור עד מהרה שבנו נחטף ללבנון. מדוע לא לסוריה או לרמאללה? גם בקיאות המחבר באמצעי הלחימה ובשיטות הפעולה נמוכה יחסית. כך למשל, מציין המחבר כי במהלך הטירונות שעבר נדרש יוני לחבוש קפל"ד (קסדת פלדה) אך צה"ל כבר למעלה משלושה עשורים משתמש בקסדות מפלסטיק קשיח. דוגמה בולטת אחרת התרשה בשיאו של הספר כשצה"ל יצא למתקפת מנע בלבנון במטרה לסכל פיגוע גדול:

"09:59 ארבעת המטוסים תוקפים את מתקן האימונים בו נמצאים השאהידים. המתקן מושמד לחלוטין על־ידי פצצות חודרות בונקרים ופצצות השהיה המתוכנתות להתפוצץ ברווחי זמן של שלושים שניות.
10:00 שני מסוקים מנחיתים כוח סיור של גולני ליד העיר צור. הכוח פותח באש על עמדות של החיזבאללה, ולאחר דקות ספורות מתפנה לכיוון ישראל" (עמוד 370).

הקורא נותר תוהה מדוע שכוח צה"ל, בוודאי כוח קרקעי של גולני, יתקוף בשעות היום. יתרה מכך לא ברור כלל מדוע נדרשה פעולת קומנדו יבשתית. בקיצור, העלילה מותחת, אבל מלאה פערים, חורים ובעיקר הנחות שאינן ברורות לקורא. סיימתי את הספר בעיקר כמו בבדיחה הישנה, כדי לראות אם בסוף הם התחתנו.”

“מעולה מעולה מעולה מעולה מעולה !!!!

ספר מאוד מותח, זורם ממש טוב ולא משעמם אפילו לרגע. כמו סרט אקשן נועז ומשובח, יש כאן התייחסות לפרטים קטנים כגדולים, והעלילה והמתח פשוט נבנים עד רגע הפיצוץ בסוף.

העמודים הראשונים דווקא מעט איכזבו אותי - אני דיי סולד מ"תרבות ההיי טק" הישראלית, והספר התמקד בה ובנער הפלסטיני המיואש, וחשבתי "אוי נו, הנה ספר שהולך להתבכיין במשך 300 עמודים". אבל מהר מאוד המתח מתחיל, ולא מפסיק עד הסוף.

אני חושב גם שלסופר יש חתיכת אומץ לכתוב סיפור כזה, על חטיפת חייל ועל אבא שנוסע ללבנון לשחרר אותו. אני לא יודע אם הספר נכתב לאחר מקרה גלעד שליט, אבל כן יש הדים לפרשת טננבאום ולחיילים החטופים משנת 2000 - והגישה האקטיביסטית של האב יכולה אולי לזעזע חלק מהאנשים.

על כל פנים, כל מי שחובב אקשן, מתח, וגם תיאורים דיי מעניינים מלבנון עצמה (מעניין מהיכן הסופר שאב את הידע שלו) - בהחלט מוזמן לקרוא את הספר. הנאה מובטחת !”

“סיימתי את הספר הזה השבוע, ולפני שהתחלתי לכתוב עברתי על התגובות כאן. אז ראשית, בעניין האמינות, זה נכון: אין שום סיכוי שבעולם האמיתי הטובים משיגים את שלהם והרעים, כמו שנאמר, "עולים השמיימה". זה בולשיט. אחרי נקודת הפתיחה הזאת היו עוד שני דברים שהפריעו לי. הראשון הוא סגנון הכתיבה, שפשוט צרם לי ונקרא כאילו לא היה מזיק לסופר להשלים כמה קורסי כתיבה יוצרת, או שזו פשוט אני שלא חובבת סגנון כזה- הוא לא מספיק "קריא" בעיניי.

ובנוסף, העובדה שהסופר שוביניסטי ברמות מפתיעות היתה די מעצבנת. העלילה משכה אותי, זה היה מעניין ומסקרן לראות מה יקרה הלאה, אבל עצם העובדה שהוא מופתע כל פעם מחדש מזה שאישה היא יותר משעשוע במיטה ויכולה אפילו להיות חכמה (!) ובעלת כישורים (!!) היתה כמו יתוש טרדן ששומעים באוזן כל הזמן ולא נותן לך לישון. אם אלו הנשים ששמחה סיגן פגש בחייו, אני מצטערת בשבילו, אבל למה אני צריכה לבזבז את זמני על ספר שכל דמות נשית שמניעה איכשהו את העלילה (כמו ויקי או ג'ינה למשל) קודם כל מתוארת בסיטואציה מינית מרהיבה, ורק לאחר מכן כבעלת ערך וכמישהי שמוכנה להסתכן עבור האהובים שלה?

העלילה עצמה, כפי שאמרתי, מעניינת בהחלט ויש לה פוטנציאל אדיר (שמומש, אגב, בצורה פי אלף יותר טובה בסיפור דומה, "אשת הטייס שנעלם"). מה עם יוני? מה עם השהות שלו בשבי, הרגשות, החלומות, השנאה, התקווה לעתיד? ואיך זה שכל כך קל למחמיד פשוט לעבור צד אחרי שהוא נשטף טוב טוב בשנאה כלפי ישראלים במחנה הפליטים בגדה?

בקיצור, חבל. היה יכול להיות הרבה יותר טוב.”

“ספר קולח ונגיש, אבל מעבר לזה אני נאלץ לא להסכים עם המבקרים בדף זה ולומר שהספר הזה הוא אחד הספרים הכי לא אמינים שקראתי, הוא לא עקבי, חלק מהדמויות נזנחות באופן כמעט פושע אחרי אקספוזיציה לא רעה בכלל. איפה הסיפור מסגרת? איפה השוליים בסיפור? הוא יותר צפוי ממותח. אופן הסיפור בגוף שלישי גורם לעלילה להרגיש חובבנית משהו, והדבר הכי בולט, הספר מנסה בכל כוחו להשמע רלוונטי וככזה שמשמיע ביקורת על המערכת הבטחונית והמדינית, במיוחד באופן ההשצגה של הדמות האשכנזית שמאלנית, אבל סופר "ציונית" שהופכת לרמבו בסצנות מגוחכות. בקיצור,מה יש לי להגיד, אינני סופר, אבל אם הספר הזה היה מוצג כפרודיה ספרותית פרועה, אולי הייתי זורם.”