- זהירות, ספוילרים-
משהו בתרבות היפנית מאוד מושך אותי. אני לא מחובבי האנימה והמנגה ושאר המאפיינים של יפן העכשווית, אבל הספר הזה די הבהיר לי את מקור המשיכה: ההיסטוריה העתיקה, הדת העלומה ובעיקר השוני המהותי כל כך בין תרבות אסייתית (בהכללה גסה) למערבית. הכל שם שונה: היחס לניסיונות התאבדות על פסי רכבת הקליע כ"חוסר נעימות" שאין צורך לדבר עליה יותר מדי כשהמשטרה מביאה הביתה את המתאבד/ת הסורר/ת, הדגש על חוכמת הזן ועל התפילות כדי לשנות את מצב התודעה של הפרט ולא את המצב של החברה בפועל ועוד הרבה דברים שבולטים מאוד בספר הזה, בין אם ב"הווה" המסופר ביומן של נאו או בעבר של הרוקי מספר 1. וכל הדברים האלה באמת משכו אותי, כי עצם העובדה שנאו בעצם היא גם-וגם, גם יפנית וגם אמריקנית, נותן לה איזו פרספקטיבה מאוד יוצאת דופן שגם מאפשרת להסביר את כל מה שאני, בתור ישראלית, מאוד לא מבינה.
אין ספק שרות אוזקי יודעת לספר סיפור (לגבי הביקורות על כך בעמוד, אני מניחה שכמו כל דבר זה עניין של טעם). אישית הספר הזה גם נתן לי הצצה מאוד לא שגרתית ודי מעמיקה לתרבות היפנית, שכמו הרבה דברים שאני אוהבת, מסוגלת להחיות את העבר והווה בעת ובעונה אחת. אבל היה בספר הזה משהו, ככל הנראה עניין תרבותי אחר, שהיה לי מאוד קשה איתו: האכזריות. אין לי מושג אם זה משהו מתרבות יפנית שאין לי יכולת להבין ללא הקשר כלשהו, הכרה היסטורית או משהו אחר. אבל לא הצלחתי להבין איך ילדים מתעללים בבת כיתתם סתם בשביל הכיף, כי היא במעמד של תושבת חוזרת, המורה משתף איתם פעולה ואמא שלה מנסה להגיד לה שהיא לא עושה מספיק מאמצים להתחבר לילדים אחרים. לא הצלחתי גם להבין, להבדיל, איך חיילים יפנים במלחמת העולם השניה מתגאים במעשי הזוועות (זוועות!!!) של הכיבוש היפני במנצ'וריה. מבחינתי עובר קו בין שני הדברים האלה, שאני לא מסוגלת להבין. לא יודעת אם זה עניין יותר תרבותי שיש לי ביקורת כלפיו, או שבעצם בנקודה הזאת הסופרת קצת השאירה חלל ריק ולא טרחה להסביר מספיק, כמו שהיא כן עשתה לגבי דברים אחרים בספר.

בגדול, זה בהחלט ספר שלא קוראים כל יום. אם אתם מגדירים את עצמכם אנשים פתוחים מחשבתית ו/או בעלי משיכה לתרבויות אסייתיות, אני ממליצה.

רציתי לקרוא את הספר הזה כבר כמה שבועות אחרי שראיתי אותו לראשונה בחנות הספרים, ומה רבה היתה שמחתי כשסופסוף הודיעו לי שההזמנה מחכה לי. כבר ביום הראשון קראתי בלי הפסקה עד עמוד 100, והפסקתי רק כדי לסיים ספר אחר שחיכה קודם (סדר עדיפויות, וכאלה).

נורא התחברתי אל ההתחלה. כל ההווי הסטודנטיאלי, הלבטים הרומנטיים והמחשבות הדומיננטיות על העתיד המפחיד שמשהים אותו לכמה שנים טובות מאוד מדבר אליי, ואני מניחה שלעוד סטודנטים רבים. היחסים של מדלן עם שני הבחורים שמאוהבים בה, כל אחד בדרכו, מעניינים. עד כאן הכל טוב ויפה.

אבל החלק הטוב באמת של הספר, לדעתי, מתחיל דווקא כשהם יוצאים ל"חיים האמיתיים". חל מפנה משמעותי בעלילה שמאפשר לראות איך מדלן מתבגרת ומגלה כמה מורכב העולם האמיתי בגיל צעיר יחסית, ואנחנו כקוראים עוברים את זה איתה. אפשר לכעוס עליה, להזדהות איתה, ולמתוח ביקורת על הבחירות שהיא עושה- אבל אנחנו שם איתה בהן.

מומלץ בחום.

מאוד בעייתי לכתוב ביקורת על "סיפור שמתחיל בסוף", כי מדובר בתמי ארד, אישה שהסיפור שלה הולך לפניה (בצדק או שלא). אבל אני אכתוב בכל זאת, כי אני מאמינה שברגע שאדם כותב ספר, הוא חושף את עצמו לביקורת- לטוב ולרע.

התחלת הספר מבשרת טובות. לקוראים, לא לגיבורה, שהתאלמנה בגיל צעיר עם פעוט, על כל מה שמשתמע מכך, וזו רק ההתחלה. אני שמחתי לגלות את הנופים המוכרים של עמק יזרעאל, סרבלים ירוקים, השפה והלקסיקון של חיל האוויר שאני כל כך מתגעגעת אליו...

אבל (נו, מה, חייב להיות "אבל"!) בשלב מסוים העלילה די סטטית- דניאלה מתלבטת בין שני גברים שווים בעודה מנהלת שיחות דמיוניות (ולגמרי מובנות) עם בעלה המת. זה שלב מעניין כשלעצמו, אמת, אבל לא כשהוא תופס את כל הספר (200 עמודים פלוס מינוס), לא משתנה, לא זז לכאן או לכאן, וגם בסוף, כשהיא מואילה לבחור (אחרי שהם עושים סימנים של מיאוס, כמו שאפשר לצפות מכל בנאדם שמשחקים לו עם הלב בשלב כזה או אחר. לא משנה, לצורך העניין, אם הוא מפקד טייסת גרוש עם ילדים או מפקד בשייטת רווק הולל) היא לא שלמה עם הבחירה לגמרי ועוד פעם מתחיל הפינג פונג הזה.

עליי, אישית, זה נמאס מאוד מהר. אני לא אוהבת ספרים סטטיים, כאמור, ולמרות שהיה כאן פוטנציאל להוציא יותר מהספר ומנושא כל כך פגיע ובו זמנית גם נפוץ, לצערנו, במציאות הישראלית של אלמנות ויתומים. חבל. פשוט חבל.

גם אני קיבלתי המלצה על הספר מחברה בסימניה, אנקה שמה- ותודה רבה לה על כך!

הרבה דברים אפשר להגיד על הספר הזה, 99% מהם טובים (שלמי שעוקב אחרי הביקורות שלי, זה כבר משהו שאי אפשר לומר על רוב הספרים שאני קוראת, לצערי). הוא כתוב מדהים, הוא מרתק, הוא נוגע ללב, הוא רגיש, ובעיקר- הוא הספר הכי יוצא דופן שיצא לי לקרוא בחיי, במובן הטוב.

יצא לי להזדהות עם הגיבור בכמה נקודות, אבל בתכלס, מה שעצוב הוא שרוב האנשים יירתעו מבן אדם "שרוף", גם אם יש לו עולם ומלואו להציע (כמו שהגיבור מגלה באיחור מה ולהפתעתו הרבה).

סיפור האהבה המתמשך ובכלל ה"אהבה הצרופה" שיש בספר הזה בהחלט גורמת לי להאמין באהבה כזו אבל בערבון מוגבל בלבד; תמיד יש את הספקנית שבי שתגיד "נו, באמת, אין דברים כאלה בעולם. בשביל זה יש ספרים" ואולי זה נכון. אבל בשביל התקווה הקטנה שלא... שווה לקרוא. :)

יש לי את הספר הזה בבית, והוא אחד מאותם ספרים נדירים-נדירים שאני שבה אליהם ליותר מקריאה אחת, ובעיקר לכמה קטעים אהובים.

נראה לי שאפשר למצות את הספר די בקלות: הוא מאוד אנושי, במובן הטוב של המילה. לא משנה מאיזו נקודה על הסקאלה הפוליטית אתה, או האם היית לוחם בצבא אפשר להתחבר ולהזדהות עם הדילמה האם ללחוץ על ההדק או לא, כי בסופו של דבר, למרות כל מה שאתה יודע, בצד השני של הכוונת נמצא בנאדם. גם כל ה"מסביב", שאנשים דווקא דחו כאן, אני מצאתי כתיאור נאמן מאוד של בחור בן 20 שטוף הורמונים. כאילו מצד אחד הוא מחסל מיומן, ומצד שני הוא בעצם ילד, שמתחיל להיכנס לעולם של אהבה וסקס.

בכל הספר הזה יש קסם שחבוי בין המילים, ובשבילי הוא גם עורר געגוע מסוים לצבא, למרות שהחוויה שלי היתה שונה לחלוטין.

פשוט ספר חמוד. ממליצה בחום בעיקר לצעירים שטרם שכחו את גיל 20...

סיימתי את הספר הזה השבוע, ולפני שהתחלתי לכתוב עברתי על התגובות כאן. אז ראשית, בעניין האמינות, זה נכון: אין שום סיכוי שבעולם האמיתי הטובים משיגים את שלהם והרעים, כמו שנאמר, "עולים השמיימה". זה בולשיט. אחרי נקודת הפתיחה הזאת היו עוד שני דברים שהפריעו לי. הראשון הוא סגנון הכתיבה, שפשוט צרם לי ונקרא כאילו לא היה מזיק לסופר להשלים כמה קורסי כתיבה יוצרת, או שזו פשוט אני שלא חובבת סגנון כזה- הוא לא מספיק "קריא" בעיניי.

ובנוסף, העובדה שהסופר שוביניסטי ברמות מפתיעות היתה די מעצבנת. העלילה משכה אותי, זה היה מעניין ומסקרן לראות מה יקרה הלאה, אבל עצם העובדה שהוא מופתע כל פעם מחדש מזה שאישה היא יותר משעשוע במיטה ויכולה אפילו להיות חכמה (!) ובעלת כישורים (!!) היתה כמו יתוש טרדן ששומעים באוזן כל הזמן ולא נותן לך לישון. אם אלו הנשים ששמחה סיגן פגש בחייו, אני מצטערת בשבילו, אבל למה אני צריכה לבזבז את זמני על ספר שכל דמות נשית שמניעה איכשהו את העלילה (כמו ויקי או ג'ינה למשל) קודם כל מתוארת בסיטואציה מינית מרהיבה, ורק לאחר מכן כבעלת ערך וכמישהי שמוכנה להסתכן עבור האהובים שלה?

העלילה עצמה, כפי שאמרתי, מעניינת בהחלט ויש לה פוטנציאל אדיר (שמומש, אגב, בצורה פי אלף יותר טובה בסיפור דומה, "אשת הטייס שנעלם"). מה עם יוני? מה עם השהות שלו בשבי, הרגשות, החלומות, השנאה, התקווה לעתיד? ואיך זה שכל כך קל למחמיד פשוט לעבור צד אחרי שהוא נשטף טוב טוב בשנאה כלפי ישראלים במחנה הפליטים בגדה?

בקיצור, חבל. היה יכול להיות הרבה יותר טוב.

חמוד, אבל חסר פואנטה לגמרי...

נתחיל בבסיס הספרותי: הספר הזה טוב, אבל הוא לא משהו שלא היה קודם, ולא נכללת בו בשורה מרחיקת לכת בכתיבה או בסגנון. הוא קריא, הוא מהנה לפרקים, הוא גם מעניין לעתים.

הבשורה בספר הזה הוא העובדה שהוא מתייחס לנושא שכמעט אף פעם לא מדברים עליו: השתלות איברים. אני בתור מישהי שקרובה לנושא ממש נדהמתי לגלות עד כמה מרחיקים הפרטים הקטנים לכת כחלק מהעלילה: התרופות שלוקחים המושתלים אחרי ההשתלה, תופעות הלוואי המסוכנות שלהן, איך אורח החיים החדש משפיע על החיים (עד לרמה של יחסים בין בני זוג ותיקים) ועוד. אבל לצד זה מופיע החלק הכאוב שלרוב לא בדיוק נלקח בחשבון מבחינת אלו הממתינים להשתלה (מרוב ייאוש, תסכול, פחד, ועוד, לא בהכרח מחוסר אכפתיות): ההבנה שבני המשפחה של התורמים, שמצויים במוות מוחי, צריכים להגיע אליה בעצם הסכמתם לתרום את האיברים. כלומר, הם לא יחזרו יותר, ובצורה פתאומית ואכזרית מאין כמוה.

עדיין לא שיניתי את דעתי על השתלות איברים. אני מחזיקה בדעה שברגע שבנאדם חלילה מצוי במוות מוחי, הוא כבר לא בן אדם- והאיברים שלו יתחילו לקרוס לאיטיות, ויקברו בדרך עוד 6-7 בני אדם שמחכים להם. אבל אחרי שקראתי את הספר הזה, קצת התחדדה לי גם ההרגשה של הצד השני, בעיקר של אלכס, שהוא דמות כל כך מורכבת גם בלי הסיטואציה הטראגית שהוכנס לתוכה. אפשר כקורא להתווכח עם מה שהוא עושה, הצעדים שהוא נוקט בחייו, אבל ברור שאנחנו מסתכלים מנקודת השקפה אחרת, ולא נוכל להבין אותו לעולם.

ספר מומלץ, מאוד.

אני עברתי את מלחמת לבנון השנייה על בשרי הן מבחינת היכרות מבצעית עקב השירות הצבאי ש"נפל" על אותה תקופה, והן עקב הטילים שנפלו על עיר מגוריי ובית הוריי במשך כל התקופה הזאת. אני זוכרת עד היום, כמעט שש שנים לאחר מכן, את התפר הדק שבין הנגיחה של זידאן בגמר המונדיאל בשחקן נבחרת איטליה, ועד מטס "משקל סגולי" שפתח את הלחימה. באותו זמן הייתי צעירה ותמימה מאוד, עוד האמנתי שהמדינה הזאת מגנה על תושביה בעיתות משבר ובעוד שטויות בהן מאמינים צעירים, והמלחמה הזאת פקחה לי את העיניים בכמה בומים סביב הבית. אז הדבר הראשון שעשיתי לאחר מכן היה לקנות ספרים שעסקו בלחימה, כדי לנסות ולהסביר לעצמי בדרך הכי טובה שאני מכירה, מה בעצם קרה. רובם היו לא יותר מבליל מילים שניסו לשחק על הטיימינג הטוב ולמכור כמה שיותר, אבל היה את "שבויים בלבנון", שעל אף החפירות והעובדה שכפי שכתבו לפניי, לא היה אובייקטיבי במיוחד, הצליח יותר מכולם לצייר תמונה די מדויקת של מה שהתרחש בממשלה, בצבא ובמדינה עצמה בקיץ 2006. אז אולי הביקורת הזו לא אובייקטיבית במיוחד, כמו הספר, אבל הוא היחיד שהסביר באריכות ובפירוט ראויים לציון מה הלך שם, וקצת עזר לי לעכל את הטראומה...

קצת מאוחר לדעתי לקרוא את הספר הזה אחרי שעברו כל כך הרבה שנים מאז וגם החזית עברה, זמנית, לאיזור הדרום, אז אני ממליצה בעיקר ל"בוגרי" המלחמה ההיא, שעדיין חווים אותה כמעין פצע פתוח.