אין משפטים פשוטים. כל משפט משמש לתיאור הדמות : הלבוש שלה, המבט שלה, הלך הרוח שלה, מחשבות, לאן עיניה מכוונות, מה היא רואה במודע ובתת מודע ומה היא מרגישה כלפי מה שרואה. מי הם האנשים המקיפים אותה. אף משפט לא כולל פחות מחמש או שש עובדות. אין משפטים פשוטים. שייבון מתקמצן בנקודות סוף משפט אך פזרן בפסיקים. בקריאה ראשונה חייב להודות שהלכתי כמעט לגמרי לאיבוד בממלכת הכוזרים, הביטויים והמשפטים החידתיים של הסופר. אני לא מוותר, חש שיש הרבה מעבר, שהסופר השקיע בעבודת מחקר חריפה ויוצאת דופן בכתיבתו. מצדיק קריאה שנייה. בעצם ספר שמחייב קריאה שנייה כדי לחוות ולהבין אותו כבר מסגיר את הביקורת כלפיו. סיימתי ומיד מתחיל קריאה נוספת. לאחר כעשרה עמודים שם לב ליופי שכתיבה. עוד תעודכן הביקורת אני מניח

דירגתי אותו כספר טוב רק בגלל החשיפה היפה והמעודנת לעולם החרדי, שמירת האיזון הנדרש, ללא דגשים מיותרים וללא הקצנה של אנקדוטות ופרטים פיקנטיים של חיי החרדים. מדובר על אמריקאי שפתח משרד בילוש, כלומר אדם שמתחכך בחברה החילונית. הכתיבה יפה וזורמת, העלילה חמודה מאוד. סיימתי אותו זריז. הכבוד והרומנטיות שמוצג בחיזור של קלמן מרשים, אהבתי את השמרנות הזו. וקרביץ מצליח לבטא אותה יפה מאוד. הספר מתאים גם לקורא החילוני וגם לקורא הדתי. ממליץ

ספר מוזר, אחרי כל כך הרבה שבחים רכשתי אותו, התחלתי לקרוא מתוך התלהבות כזו של "מי שהשיג ספר עמוס לעייפה בהמלצות מהארץ ומחול, מההווה ומהעבר הרחוק יחסית", תוך בערך 50 עמודים התחלתי לשאול את עצמי למה הספר כתוב בשפה כל כך מטמטמת ומעייפת? כאילו שהסופר ישב לכתוב על אקסטזי. עוברים מנושא לנושא, איפה נגמרת הציניות ואיפה מתחילה, הלכתי בקלות לאיבוד בין כינוי מוזר שהסופר החליט ליצור עבוד דמות מוזרה עוד יותר, ניסיתי לקשר את האינדיאני לסיטואציה, ואת האדם החבוש הפצוע, ואת הקלטות שהשמיעו לו, ולא מצאתי שום תרומה או קשר עם גוף העלילה. בעמוד 100 המשכתי בגלל שכל כך הרבה המלצות שכתובות על גב הספר שוות לפחות שאתאמץ. בעמוד 150 שאלתי את עצמי למה התרגום לא פישט את הסירבול ואם המקור מסורבל אפילו עוד יותר, האשמתי את המתרגם וכמעט את הסופר. מצאתי איים בודדים של עמודים שפויים בעלי עלילה ניתנת למעקב. להבנה קלילה. בעמוד 170 נכנעתי. אחד מהספרים הבודדים שנטשתי. וטוב שכך. ספרים מהתקופה של מלכוד 22 נכתבו באותו האופן בדיוק, כאילו שסגנון הכתיבה היה סוג של אופנה. אבל ההבדל עצום ותהומי, למשל "בית האלוהים" עמוס בציניות, חריפות, שנינות ומסרים מדהימים (חמישה כוכבים). את מילכוד 22 תוכלו לקורא, עד עמוד 100 אם תתעקשו, אז תבינו מהו המילכוד.

קראתי בצבא. והזמן בורח. לא תפסתי את משמעות הספר. שמעתי עליו דרך כל כך הרבה מקורות (אנשים, עיתונים, סרטים בהם הוזכר) אך לא רכשתי. קיבלתי אותו מתנה מבחורה בה הייתי מאוהב בשירות. היא לא החזירה אהבה. בחרה בבחור שלא הכרתי. קנתה לי את הספר, כתבה הקדשה ארוכה ומתקתקה, שמאדירה את הפגוע, אך במקום לשפר את ההרגשה רק פוצעת. הרי בן תשע עשרה לא ישאל את עצמו ״רגע, אם אני כל כך מוצלח כמו שאת מתארת, אז למה לא נשארת״. נשארתי עם חור בלב וספר ביד. אני זוכר שלאחר שהתחלתי לקרוא הבנתי כמה אני דומה לגיבור. אולי את זה רצתה לרמוז לי?. הכתירה אותי כגיבור, מתוסבך, שמנסה לתפוס (בשדה שיפון?) והלכה לה. הגיוני יותר שהיא רצתה להעניק לי משהו קרוב לליבה, אם לא את ליבה. אז קנתה לי אותו בכספה, כתבה הקדשה. העלילה כנראה דיברה אליה. אלי כלל לא דיברה. חיפשתי משמעויות נסתרות, עד שהתייאשתי. רציתי אותה וקיבלתי את הולדן המפונק שבעצם לא מתפתח, מאשים, לא נוטל אחריות. אני זוכר שקראתי כי רציתי להרגיש אותה קרובה. טיפשעשרה, תקופה מיוחדת. האם לאותו אחד שזכה בליבה ובגופה קנתה גם כן ספר? ומה היה שמו? אבל הוא כבר לא היה צריך להקרא גיבור, לא היה צורך בהוכחות נוספות מבחינתו. אחזור לקרוא את הספר, בשביל הנוסטלגיה, בשביל החור בלב שמזמן נסגר, אולי התחלף בחור אחר. סתם להזכר. שווה קריאה, גם ללא הקדשה.

הספר פשוט לוקח את המציאות הסטאליניסטית האכזרית, את אדם לאדם לאדם זאב, משווה לה צורה של ספר וסוטר לקורא בעזרתו בכל הכח. הלחיים שלי האדימו כל כך הרבה פעמים לאורך הקריאה. חשבתי שמדובר בסופר סאדיסטי. אבל אז הבנתי שהוא מעוניין להישאר נאמן למקור. הסופר לא מרחם עלינו הקוראים, אותנטי. בסוף הספר רשימת הספרים ששימשו את טום רוב סמית במחקרו. מה שמקנה אמינות נוספת לספר. הרגע סיימתי לקרוא, ואני עדיין נסער, הביקורת לצערי בהתאם. הכתיבה מתחילה ברעב קיצוני ברוסיה הסטאליניסטית. אנשים סיננו רגבי עפר כדי לאכול תולעים. חיות המחמד נעלמו וסיימו בסירים. לאן זה ממשיך? בתיאור חריף שלא נועד לקוראים רגישים, של אופן פעולת המשטר הסובייטי. עינויים במרתפי המשטרה. שליחה לגולאגים (מחנות ריכוז), רצח והוצאות להורג על מילה או שתיים לא במקום. אופן השפיטה, הלך החשיבה, אופן שליחתם למחנות. אך אל דאגה, יש טוויסטים רבים!! בעמוד 100 הספר תפס פן פסיכולוגי ! ניתוחים מרתקים של אופן החשיבה של הגיבורים. תענוג ממש. הפיכת רוצח בשם המשטר למישהו שמחפש צדק. ת ע נ ו ג של קריאה. דילמות מוסריות בגיהנום. חיסרון: אופן הרציחות לא הותאם היטב להסברים בסופו של הספר. העלילה ניפתרת תוך מספר עמודים מצומצם מאוד ולא הכי משכנעת בהתחשב בסטנדרט הכתיבה המעולה כעיקרון. נראה שהסופר הקדיש מחשבה רבה יותר לתיאור המשטר ולפסיכולוגיה מאשר לפשע עצמו.  בכל מקרה זה חיסרון מינימלי.

למה מעולה? הצגת המציאות האחרת באופן כל כך פשוט ישיר ונגיש. המציאות האחרת עבור שכיר שכמותי היא מציאות של השקעה, או לפחות חשיבה בכיוון של יצירת מצב המניב רווח. והכל כל כך חדש עבורי שזה פשוט מכעיס. מאז שאני זוכר את עצמי דחפתי למציאת מקצוע בטוח, שיכלכל אותי כמה שיותר שנים, בנוחות מירבית, תוך סיפוק היצר האינטלקטואלי וכמובן שיאפשר רמת מחייה מסויימת. כעת לאחר שרכשתי מקצוע יציב ומכובד אני שם לב לכך שבעצם תמיד אאלץ לעבוד למען הכסף, אני מניע את כח הקנייה שלי, רק אני. במילים פשוטות אני מדמה את עצמי לשתיל קטן וירוק, שתלתי את עצמי, השקעתי בעצמי שנים של למידה אינטנסיבית וסכומי כסף לא מבוטלים גם מבחינת הכסף הפוטנציאלי שיכלתי להרוויח אם הייתי עובד במקום ללמוד. כיום כבר עץ יציב שעדיין ממשיך להתפתח מקצועית ושואף לגדול. מתחיל להניב פירות, לקראת התמחות רפואית. אבל מדוע לעזאזל לא חשבתי לשתול עוד עצים במקביל? כל פרנסתי היום תלויה בפירות שרק אני עצמי מניב. שום דבר מעבר לכך. אז נכון, לפעמים אני חוסך ומקבל ריבית מסויימת אך היא בטלה בשישים יחסית לעלויות המחייה, ושוב הכל תלוי אך ורק בי. ומה אם ארצה לנוח לרגע? לצאת לשנת שמיטה?. כעת אני מבין היטב שקיימת מציאות אחרת, קשה מאוד אך אפשרית, של יצירת משאבים רבים במקביל שינבטו ויצליחו אף להניב פירות יום אחד. אני אהיה הגנן, לא עץ בגן. אני אדאג ואטפח את הנכסים שלי (נכס מלשון מכניס - לכיס). תמיד ידעתי על קיומה של אפשרות זו אך לא היתה לי המוטיבציה, בגרות, או אפשרות להביט לתוכה. הספר מאפשר את ההסתכלות הזו לאופן ההתנהלות של המציאות האחרת. נכון ט. קיוסאקי מציע הרבה טקסט שלעיתים אף מכעיס, לעתים נדמה כ far fetch. ייתכן שאני סתם עוד לקוח שרכש את סיפרו בדומה למיליונים אחרים? אולי זו סתם כתיבה חסרת תוכן שנועדה רק להעשיר את הסופר? אולי לא היו לו הורים אלה עשירים ועניים. אבל לא כך, ברובו הספר מעודד חשיבה יצירתית מאוד, מעודד פריחה אישית ומיקסום פוטנציאל שכלי. עבורי הכתיבה נשמעה מאוד כנה. אמירות בסגנון רכוש חברים עשירים כי הם יוכלו לייעץ לך באופן הנכון ביותר נשמע כמובן מאליו, אני זוכר שאת מרבית הלימודים העברתי כשאני מתייעץ תמידית עם בוגרי השנה מעלי. תרום כדי לקבל חזרה. עניים רוכשים מוצרים על חשבון המשכורת במקום לרכוש בעזרתה נכסים. כולם אומרים שלא תוכל לעשות זאת אך מישהו תמיד עושה זאת בכל מקום ובכל זמן. את המותרות רוכשים בסוף ולא בהתחלה. שלם קודם לעצמך. נצל ושוב נצל את מקסימום היכולת השכלית שלך, קרא ספרים רלוונטיים, צפה בראיונות, קבל השראה מהאנשים הנכונים... הספר נשמע כנה, ניתן לביצוע - כלומר אם לא אתעשר לפחות אדע שקיים מסלול אחר לחיים הנורמטיבים הממוצעים אותם אני חי. ממשיך לספרים הבאים: איי קיו פיננסי וגם סוגי הרביעים בקש פלואו. נדמה שקיוסאקי יכל לכתוב באופן יותר מסודר. הטיפים והלקחים מפוזרים לחלוטין לאורך הספר, יש לשלות אותם מהפיסקאות. מה שמקשה על הסקת המסקנות הפרקטיות אפילו עוד יותר. יש מי שיאמר שאינו מכווין פרקטית. מצד שני כך הכתיבה יותר אמינה ושוטפת וממילא עוצמתו של הספר לא בהוראות הפעלה של 1...2....3.....אתה עשיר, אלא בקריאת תיגר על חיי הקורא תוך כדי מתן דוגמא. ניסיתי לקרוא את הספר לפני כעשור אך הפסקתי באמצע ולא הפנמתי את מסריו. את הספר ינצל היטב מי שיתעקשו איתו על קריאת הספר בגיל צעיר וגם מי שהגיע לשנות השלושים שלו. לא אכעס אם לא אתעשר כמתואר בספר, אך אכעס אם לא ארתום את יכולת הקריאה שלי לספרות הנכונה בזמני הפנוי ואם לא אפתח את מחשבתי לכיוונים חדשים