אני לא בטוחה מה סיימתי לקרוא עכשיו. אמנם יש לו צורה מלבנית, דפים מצהיבים ומודפסים ובאופן כללי, זה אמור להיות ספר. אבל לא כך אני מרגישה כרגע- למען האמת אני אפופה תחושת חלום, ערפל, כישוף של קרח ושלג ועכשיו אני חייבת לשבת ולכתוב על כל זה, כדי להמליץ על היצירה הבלתי רגילה הזאת ולנסות להעביר אותה הלאה, כמיטב יכולתי. אני לא חושבת כי באמת קראתי אותו. יותר מדוייק לומר כי נכנסתי לתוך קפאון משתק עצמות, לב ודם. הייתי מודאגת ועצובה במהלך הקריאה של 159 העמודים הקטנים והצנועים לכאורה של הספרון הזה. אפילו לא קראתי ברציפות כי המועקה לא הניחה לי. הייתי חייבת לעצור לפעמים, כי הכל היה כל כך עצוב וקודר. הרגשתי צורך לקום, לשתות קפה, להביט מהחלון, לעשות כל דבר שהוא- ורק אז לחזור אל העלילה המוזרה אליה נקלעתי ברצון ובכוונה תחילה.
הסיפור נפתח בנערה בת 11 בשם סיס, המתגוררת בעיירה נורבגית מרוחקת והלומת כפור. היא עושה את דרכה ביער אל בת כיתתה החדשה, העונה לשם אוּן. הן אינן מכירות זו את זו ולמעשה כמעט ומעולם לא דיברו לפני כן; אחרי חלופת פתקים קצרה ומעוררת סקרנות בזמן השיעור, הן קובעות כי סיס תבוא להתארח אצל און, המתגוררת בבקתת עץ עם דודתה טובת הלב והמתבודדת, בשעות הערב. הפגישה הזאת מסמנת את תחילתו של נתיב קסמים מוזר, רווי מסתורין ובלתי מובן בעליל, בו רב הנסתר על הגלוי.
שתי הנערות מתוודעות מעט זו לזו, ובשיאו של הערב סיס בורחת מן הבקתה, און נותרת לבדה ומביטה בה מן המפתן, ואפלת היער סוגרת על סיס הממהרת חזרה לביתה החמים והנוח. למחרת און לא מגיעה לבית הספר. היא מתגנבת בחשאי אל ארמון הקרח- תופעת טבע המתרחשת מדי שנה, במהלכה מפל מים קופא לחלוטין והופך לארמון קפוא, חידתי ומרהיב. און מחליטה להעביר שם את היום ונכנסת לבדוק את תוככי המקום המהלך קסם על כל תושבי העיירה. היא לא חוזרת הבייתה. סיס מוכת הצער מצטרפת לחיפושים אחר הנערה האובדת, ובד בבד היא מתכנסת לתוך עצמה, מתחילה להתבודד מן הסביבה תוך המתנה לחזרתה של און. סיס- שהייתה מלכת הכיתה האהודה על כולם- לא מדברת עוד עם איש, עומדת לבדה ליד הקיר ועצם התבודדותה הוא הנצחה לזכרה של און, אותה היא מבטיחה לא לשכוח לעולם.
עבורי העיקר בספר זה הוא לא העלילה- הקסומה והמיוחדת כשלעצמה- כי אם האווירה. תחושת נכאים מקפיאת לב שוררת בכל עמוד ובכל מילה, הטבע ממלא חלק חשוב כאן ומשפיע על האנשים בדרכים משונות והרות גורל. סיס משולה לארמון הקרח ועוברת יחד איתו תהליך כאוב ורב עוצמה: און נעלמת בסתיו, שעה שהארמון עומד בשיא יופיו ותהילתו- כמו סיס. לאחר מכן מגיע החורף הקשה והנורא בחייה של הגיבורה, היא נקברת תחת שכבות על גבי שכבות של קרח ושלג, כמעט בלתי אפשרי להגיע אליה. כמוה גם ארמון הקרח מלבין והופך לבלתי חדיר ובלתי נגיש. אט אט, בתהליך מהמם ומעורר השתאות האורך מספר חודשים, מגיע האביב אל מחוזות הבדידות. סיס והארמון מפשירים יחד. התהליך שעוברת סיס מתואר באופן מצמרר, עצוב ומאלף- המעבר מילדות לבגרות, מהתעקשות על דברים שאינם בשליטתנו אל ההשלמה איתם, מן הצורך להאחז אל הצורך הגדול יותר להרפות. סיס משתנה ומתבגרת, וכל זאת במקביל לשינויים בטבע המסמלים אותה ואת ידידתה הנעדרת.
במקור הספר יצא בנורבגית בשנת 1963, ואילו המהדורה העברית תורגמה מאנגלית בשנת 1977 ע"י אידה צורית. עליי לשבח את עבודתה היפהפיה- בעברית פיוטית, מיושנת וגבוהה (אך לא גבוהה מדי) היא מעבירה לקורא העברי את אווירת הכפור האינסופית והחונקת, את לבטיה וכאביה של נערה המתייסרת בגלל זיכרון מנערה אחרת אותה הכירה זמן קצר כל כך. הספר כתוב נפלא ותיאורי הטבע העוצמתי הינם מרהיבים ומותירים את הקורא חסר נשימה. אני חוזרת על דבריי מתחילת הביקורת- זה אינו ספר במובן הרגיל. לא קוראים אותו, אלא חווים אותו. הייתי בארמון הקרח יחד עם און, צללתי אל תהומות הייאוש יחד עם סיס והנה שבתי מן המחוזות הפלאיים בהם זכיתי לבקר. רציתי לכתוב על הספר כי הוא הרשים אותי עד מאוד, הוא דרש התייחסות ואני מקווה שהצלחתי לתת לו את הכבוד הראוי.
מומלץ בחום, למרות הקור המקפיא השורר בו.
"בעמדנו יורד שלג כבד.
שרווּלךְ מלבין.
שרווּלי מלבין.
עוברים הם ביננו
כגשרים מכוסים שלג.
אבל גשרים מכוסים שלג קפואים הם.
ביננו חמימות חיה.
זרועך חמימה תחת השלג,
וכֹּבדהּ ברוּך על זרועי.
יורד ויורד השלג
על גשרים דוממים.
גשרים לא- נודעים".
