#
יש מידה של ענווה שקנתה אותי בכתיבתה של דנפלד. אפשר היה לחשוב שסופרת של רבי-מכר שהיא גם בלשית פרטית מורשה – פרטים אישיים שהוסגרו בעטיפה האחורית – תנופף בדגל הבלשית המקצוענית, תפרט כל מיני בדיקות מעבדה פורנזיות, תתאר את הפושעים המתועבים בפירוט, תפרוש פרטים קרימינולוגיים וסוציולוגיים או תטווה עלילה שתאפשר לגיבורה שלה להציג תכונות אלה. דנפלד לא עושה דבר מאלה. היא פורשת את סיפורה כמעט בלי לבלבל לקורא את המוח והסיפור האמיתי מוסתר מאחורי הסיפור המסופר.

"מאתרת ילדים" הוא תפקיד האומר שיש הרבה ילדים שנעלמים, כדי להצדיקו. העובדה המצמררת הזו אמנם ידועה לנו – לאו דווקא מהתנסות פה, כי למזלנו הרב התופעה אינה ממש נפוצה פה – אלא מקריאת ספרים ועיתונים. ילדים רבים נעלמים מבתיהם, חלקם בעקבות פשע. חלקם אינם נמצאים לעולם. ואלה שנמצאים ומוחזרים אחרי זמן שונים בתכלית מאלה שנעלמו, השמורים בזכרון הוריהם. החוזרים הם ילדים לא מוכרים, שהוריהם צריכים להתאמץ מאד להתמודד עם הזרות. עד כדי כך שונים, שאלה שייחלו לחזרתם הביתה מתחרטים לעתים בינם לבינם על משאלתם שהתגשמה.

ילדה בת שש נעלמה לפני 3 שנים ביער באורגון המושלגת, ונעמי "מאתרת הילדים" מתגייסת למצוא אותה. זה הסיפור? לא ממש אם כי זה מה שמסופר פה.
הסיפור עוסק בהישרדות, התמודדות עם מציאות קשה מנשוא וחוסר אונים. אנשים שחוו טראומה הורסת-אישיות, שאינם מסוגלים להימנע ממנה, והם שוכחים. וברבות השנים הם עושים משהו עם החוויות האיומות, הרגשות שלא היה להם מוצא, האשמה. לעתים הם עושים את מה שרע: הופכים מתעללים בעצמם וחוזרים על המעשה מנקודת ראותו של המתעלל. לפעמים הם מתעלים את רגשותיהם לעזור, להציל, לפתור. זה מה שעשתה נעמי.

הספר כתוב היטב, בבהירות ואמינות. מחביא מאחורי הסיפור שובר הלב אמיתות ואבחנות לגבי מהות החיים אחרי פגיעה. את האהבה שהקורבנות חייבים להרגיש, אם חפצי חיים הם, גם אם מושא האהבה הוא רע. את עולם הדמיון אליו הם בורחים כדי לשרוד ואת התקווה שהוא מספק.

כבר מזמן שרוב מפעלי הייצור עברו למזרח הרחוק, אבל מפעל הייצור של פטרסון מתנהל בארצות הברית. בזכות פועליו החרוצים הספיק לכתוב עד שנת 2012 100 ספרים. ומי יודע כמה ספרים כתב עד שנת 2014.
את הספר הזה כתב פטרסון עם הווארד רוהאן (באותיות קטנות) ששמו נחבא בעמוד הראשון ולא מופיע, לא על הכריכה הקדמית ולא בכל עמוד שני. רוהאן, אם עוד לא הבנתם, הוא אחד הפועלים היצרניים של פטרסון, שאינו מרוויח חלקיק ממיליארד הדולר של הבוס, אבל קיבל את הזכות להקדיש את הספר להוריו הנפלאים. וכך מייצר אחד הסופרים האמריקאיים הפופולאריים והעשירים את ספריו. הוא הוגה רעיון, מתווה לספר, וסופרי הצללים שלו כותבים את הספרים.
נחושה בדעתי לקחת חלק במפעל ספרותי-אומנותי-ריווחי זה, התקשרתי אל פטרסון בכבודו ובעצמו. כמובן שאי אפשר לדרוש ממנכ"ל של תעשייה כה משגשגת, להתיק את עיניו משמונה-תשעה כתבי יד, הקורמים אותיות ודפים בו זמנית על שולחן העבודה שלו, ולענות בעצמו.
אפרתי: אפשר לדבר עם מר פטרסון?
גבר: מי מבקש אותו?
אפרתי: רציתי לדעת באילו תנאים אוכל להתקבל לעבודה אצלו.
גבר: יש לך איזה רקורד בכתיבה?
אפרתי: אני כותבת ביקורות באתר ספרותי ישראלי, כבר קיבלתי יותר מאלפיים שמונה מאות שבחים.
גבר: (מגחך) אלפיים שמונה מאות שבחים! וזו ההמלצה העצמית שאת מגישה לסופר שמכר מאות מיליוני עותקים?!
אני מתכווצת כמו נקודה בסוף משפט. הגבר, יהיה מי שיהיה, צודק. לפטרסון אין אפילו רשימת תודות בסוף הספר. הוא המלך. הוא לא חייב תודה לאיש.
פטרסון, כפי הנראה, מודע לחוק הספרים החדש בישראל, שמקשה על מבצעי הנחות אטרקטיביים, אחרת אי אפשר להבין למה הספר "ירח דבש שני" מכיל שתי עלילות מתח בספר אחד. מצד שני, הטקסט מכיל הרבה מאוד משפטים קצרים של חצאי שורות. מין משפטי מחץ, פאנץ' ליינים.

האמת? התאכזבתי קמעא.
את "שלושה דברים לאי בודד", הקודם של אבני, אהבתי מאד מאד. לכן, כנראה, היו לי ציפיות גבוהות - גבוהות מדי. וזה חבל, כי סביר להניח שהייתי נהנית יותר אם הייתי באה ל"חמישית" ללא דיעות מוקדמות.
זה קצת מוזר, האמת: יש המון דברים שאהבתי בספר הזה, ועם זאת החוויה הכללית הצליחה להתקלקל איכשהו. הוא כתוב מקסים, קולח מאד, מתובל במד"ב-לייט שמעלה חיוך ומצטיין בהמון דימויים מקוריים. אפילו הכתיבה בגוף שני, שוודאי לא הייתה מצליחה אצל הרבה סופרים אחרים, משתלבת טוב.
ואף על פי כן.
כי למרות כל אלה, המרכיב המרכזי ביותר של סיפור - העלילה - פשוט לא עובדת. סיפור-הרקע תמוה-משהו, ודמות מרכזית מוזרה (אינני רוצה לקלקל, אבל מי שקרא את הספר יזהה לבטח) בעלת מניעים מסתוריים טורדת של מוחו של הקורא לכל אורך הדרך, ואפילו לא נפתרת בסוף (!). כמו כן, לקראת הסוף העלילה מקבלת תפנית טלנובלית (כולל דמות ברזיליאנית שמהווה אתנחתא קומית מקסימה), ולא ברור לך מאיזה רומן-משרתות סוג ג' שאב אבני את אותה עלילת-משנה. וכדי להוסיף חטא על פשע, אפילו העלילה המרכזית מסתיימת בצורה קלושה ולא סגורה עד הסוף.
לסיכום: נהניתי, כן. אבל לא מהדברים הנכונים. אין ספק שיואב אבני מוכשר מאד, ואני מאמינה (אתרעת תעודת-סוף-כיתה-ד' בדרך) שהוא מסוגל ליותר.