רוברט פרוסט הוא המשורר השני האהוב עלי לאחר הלורד ביירון. מספר סיבות הן שזה פשוט מסוג השירה שלאחר שאתה מסיים לקרוא אתה ממשיך לחשוב לא תמיד הבנתי מה קראתי שירה זו סיטואציה מורכבת שלוקח לה זמן לחלחל לידי הבנה והטמעה רוברט פרוסט כותב בצורה פשוטה העומק נמצא במכלול אני אוהב את הגישה החופשית שהוא מציב ואני אוהב את צורת הכתיבה שמתיימרת להביט מהצד ולא לקחת חלק ממשי כי זה מעיד על ענווה לצד החופש יש מוטיבים של רעות הרעות היא מרכיב חשוב לפחות מנקודת הפירוש שלי, אך כל אחד יבחר לראות את מה שגורם לו סיפוק.

אני אפתח ואומר שהספר לא פשוט לקריאה לפחות לא ליצורים אמוציונליים, קונפורמיסטים וכאלו שמאמינים שאהבה היא חד חד ערכית. ולדעתי אף רצוי להרחיק בעלי לחץ דם נמוך. מתחת למעטה הקליל וגדוש ההומור המשובח מסתתר רגש עמוק ועוצמתי שמסרב להיכנע לתכתיבים. אנחנו למעשה מדברים על הדבר הכי טרוויאלי שקיים ולפעמים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ולא מייחסים לו חשיבות יומיומית עד שנופל דבר והוא צריך לקבל את מלוא תשומת הלב וזו הבריאות שלנו ועל ההשפעה הלא פחות עמוקה שהיא יוצרת על הסובבים אבל בעיקר על האדם שנאלץ להתמודד. ההתמודדות היא תמיד לבד, כמובן שישנה מעטפת אבל בסופו של יום אנו מוצאים את עצמנו דוממים בשקט שלנו. ריטה היוורת' צוטטה פעם כמי שאמרה לאחר צאת סרטה גילדה שגברים אהבו לשכב עם החלום אבל לא ממש אהבו לקום למה שהמתין להם בבוקר. בין אם זה נכון או בין אם לא, הגיבורה הראשית בספר היא סוג של גילדה. אין הרבה יומרות בספר, אנחנו מדברים על אנושיות ועל פרספקטיבה שמתגמדת ככל שהמציאות צוחקת לנו בפנים. אדם הוא יצור סתגלתן, הגיבורה שלנו במהות שלה היא תכתיב של חברה נחושה, רומסת, שיקרית,תשוקתית,מינית, מניפולטיבית על גבול החלחלה. אבל אלו מסכות ולא האדם עצמו. היא ההפך הגמור מאותה תבנית של גיבורה שהיינו מייחלים להכיר או שהטמיעו בנו מילדות. טרנספורמצית הטלאות[ יסלחו לי המתמטיקאים למינהם] שהיא עוברת מפרק לפרק, אולי אפילו יותר נכון לומר מדף לדף היא זו שראויה בעיניי להערצה. היא זו שנוסכת בנו את הדמות שאנו רוצים להזדהות איתה ולהבין אותה. אדם נולד לעולם ומחליט אילו עקרונות עליו לאמץ ואילו לדחוק הצידה. האם האמונה באהבה מתחילה בהשלמה שגוף הוא רק תשוקה ואילו מקור העוצמה טמון הוא ברגש או שמא זה הפוך? האם לכאב סף כאב או שמא זו אחיזת עיניים למה שמתחולל עמוק בנו? אני מניח שנתקשה להבין זאת, גם לאחר קריאה שנייה או שלישית. הספר אינו מתיימר להיות מה שהוא, הוא ראי למציאות[ אולי אף מציאות נושכת]. אז מדוע אני ממליץ? והאם יש על מה להמליץ? ומה שונה הספר הזה מספרים רבים אחרים ומרגשים לא פחות? אז כמובן שהכתיבה,על סגנונה הייחודי, הקלילות, ההומור משובח. חריזה? אכן. לא מובן מאליו. [לפחות לא אצלנו קהל חובבי המד"ב]. התיאור של הדמויות, שנעשה בחן ובמתיקות עדינה בלי ניסיון להתאמץ. אלו רק תיקוני קוסמטיקה קלים. הספר הוא מערבולת רגשות עוצמתית, שכאב ואהבה הולכים בה יד ביד. רצון עז לסטור לדמות הראשית או לפחות לבנות עבורה מכונת זמן, לא כדי להצילה ממה שיגיע אלא כדי להצילה מעצמה. מהחיים שבנתה לעצמה והאופן בו היא משלימה עימם. - שקדתי בשנית למנוע מלתת רמזים על ההתחלה, האמצע והסוף של הספר. החלטתי להתמקד בדמות הראשית. Midnight not a sound from the pavement" Has the moon lost her memory? She is smiling alone In the lamplight, the withered leaves collect at my feet And the wind begins to moan Memory, All alone in the moonlight I can dream of the old days I was beautiful then I remember the time I knew what happiness was "Let the memory live again :-)

רוברט פרוסט הוא המשורר השני האהוב עלי לאחר הלורד ביירון. מספר סיבות הן שזה פשוט מסוג השירה שלאחר שאתה מסיים לקרוא אתה ממשיך לחשוב לא תמיד הבנתי מה קראתי שירה זו סיטואציה מורכבת שלוקח לה זמן לחלחל לידי הבנה והטמעה רוברט פרוסט כותב בצורה פשוטה העומק נמצא במכלול אני אוהב את הגישה החופשית שהוא מציב ואני אוהב את צורת הכתיבה שמתיימרת להביט מהצד ולא לקחת חלק ממשי כי זה מעיד על ענווה לצד החופש יש מוטיבים של רעות הרעות היא מרכיב חשוב לפחות מנקודת הפירוש שלי, אך כל אחד יבחר לראות את מה שגורם לו סיפוק.

אני אפתח ואומר שהספר לא פשוט לקריאה לפחות לא ליצורים אמוציונליים, קונפורמיסטים וכאלו שמאמינים שאהבה היא חד חד ערכית. ולדעתי אף רצוי להרחיק בעלי לחץ דם נמוך. מתחת למעטה הקליל וגדוש ההומור המשובח מסתתר רגש עמוק ועוצמתי שמסרב להיכנע לתכתיבים. אנחנו למעשה מדברים על הדבר הכי טרוויאלי שקיים ולפעמים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ולא מייחסים לו חשיבות יומיומית עד שנופל דבר והוא צריך לקבל את מלוא תשומת הלב וזו הבריאות שלנו ועל ההשפעה הלא פחות עמוקה שהיא יוצרת על הסובבים אבל בעיקר על האדם שנאלץ להתמודד. ההתמודדות היא תמיד לבד, כמובן שישנה מעטפת אבל בסופו של יום אנו מוצאים את עצמנו דוממים בשקט שלנו. ריטה היוורת' צוטטה פעם כמי שאמרה לאחר צאת סרטה גילדה שגברים אהבו לשכב עם החלום אבל לא ממש אהבו לקום למה שהמתין להם בבוקר. בין אם זה נכון או בין אם לא, הגיבורה הראשית בספר היא סוג של גילדה. אין הרבה יומרות בספר, אנחנו מדברים על אנושיות ועל פרספקטיבה שמתגמדת ככל שהמציאות צוחקת לנו בפנים. אדם הוא יצור סתגלתן, הגיבורה שלנו במהות שלה היא תכתיב של חברה נחושה, רומסת, שיקרית,תשוקתית,מינית, מניפולטיבית על גבול החלחלה. אבל אלו מסכות ולא האדם עצמו. היא ההפך הגמור מאותה תבנית של גיבורה שהיינו מייחלים להכיר או שהטמיעו בנו מילדות. טרנספורמצית הטלאות[ יסלחו לי המתמטיקאים למינהם] שהיא עוברת מפרק לפרק, אולי אפילו יותר נכון לומר מדף לדף היא זו שראויה בעיניי להערצה. היא זו שנוסכת בנו את הדמות שאנו רוצים להזדהות איתה ולהבין אותה. אדם נולד לעולם ומחליט אילו עקרונות עליו לאמץ ואילו לדחוק הצידה. האם האמונה באהבה מתחילה בהשלמה שגוף הוא רק תשוקה ואילו מקור העוצמה טמון הוא ברגש או שמא זה הפוך? האם לכאב סף כאב או שמא זו אחיזת עיניים למה שמתחולל עמוק בנו? אני מניח שנתקשה להבין זאת, גם לאחר קריאה שנייה או שלישית. הספר אינו מתיימר להיות מה שהוא, הוא ראי למציאות[ אולי אף מציאות נושכת]. אז מדוע אני ממליץ? והאם יש על מה להמליץ? ומה שונה הספר הזה מספרים רבים אחרים ומרגשים לא פחות? אז כמובן שהכתיבה,על סגנונה הייחודי, הקלילות, ההומור משובח. חריזה? אכן. לא מובן מאליו. [לפחות לא אצלנו קהל חובבי המד"ב]. התיאור של הדמויות, שנעשה בחן ובמתיקות עדינה בלי ניסיון להתאמץ. אלו רק תיקוני קוסמטיקה קלים. הספר הוא מערבולת רגשות עוצמתית, שכאב ואהבה הולכים בה יד ביד. רצון עז לסטור לדמות הראשית או לפחות לבנות עבורה מכונת זמן, לא כדי להצילה ממה שיגיע אלא כדי להצילה מעצמה. מהחיים שבנתה לעצמה והאופן בו היא משלימה עימם. - שקדתי בשנית למנוע מלתת רמזים על ההתחלה, האמצע והסוף של הספר. החלטתי להתמקד בדמות הראשית. Midnight not a sound from the pavement" Has the moon lost her memory? She is smiling alone In the lamplight, the withered leaves collect at my feet And the wind begins to moan Memory, All alone in the moonlight I can dream of the old days I was beautiful then I remember the time I knew what happiness was "Let the memory live again :-)

אני אפתח ואומר שהספר לא פשוט לקריאה לפחות לא ליצורים אמוציונליים, קונפורמיסטים וכאלו שמאמינים שאהבה היא חד חד ערכית. ולדעתי אף רצוי להרחיק בעלי לחץ דם נמוך. מתחת למעטה הקליל וגדוש ההומור המשובח מסתתר רגש עמוק ועוצמתי שמסרב להיכנע לתכתיבים. אנחנו למעשה מדברים על הדבר הכי טרוויאלי שקיים ולפעמים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ולא מייחסים לו חשיבות יומיומית עד שנופל דבר והוא צריך לקבל את מלוא תשומת הלב וזו הבריאות שלנו ועל ההשפעה הלא פחות עמוקה שהיא יוצרת על הסובבים אבל בעיקר על האדם שנאלץ להתמודד. ההתמודדות היא תמיד לבד, כמובן שישנה מעטפת אבל בסופו של יום אנו מוצאים את עצמנו דוממים בשקט שלנו. ריטה היוורת' צוטטה פעם כמי שאמרה לאחר צאת סרטה גילדה שגברים אהבו לשכב עם החלום אבל לא ממש אהבו לקום למה שהמתין להם בבוקר. בין אם זה נכון או בין אם לא, הגיבורה הראשית בספר היא סוג של גילדה. אין הרבה יומרות בספר, אנחנו מדברים על אנושיות ועל פרספקטיבה שמתגמדת ככל שהמציאות צוחקת לנו בפנים. אדם הוא יצור סתגלתן, הגיבורה שלנו במהות שלה היא תכתיב של חברה נחושה, רומסת, שיקרית,תשוקתית,מינית, מניפולטיבית על גבול החלחלה. אבל אלו מסכות ולא האדם עצמו. היא ההפך הגמור מאותה תבנית של גיבורה שהיינו מייחלים להכיר או שהטמיעו בנו מילדות. טרנספורמצית הטלאות[ יסלחו לי המתמטיקאים למינהם] שהיא עוברת מפרק לפרק, אולי אפילו יותר נכון לומר מדף לדף היא זו שראויה בעיניי להערצה. היא זו שנוסכת בנו את הדמות שאנו רוצים להזדהות איתה ולהבין אותה. אדם נולד לעולם ומחליט אילו עקרונות עליו לאמץ ואילו לדחוק הצידה. האם האמונה באהבה מתחילה בהשלמה שגוף הוא רק תשוקה ואילו מקור העוצמה טמון הוא ברגש או שמא זה הפוך? האם לכאב סף כאב או שמא זו אחיזת עיניים למה שמתחולל עמוק בנו? אני מניח שנתקשה להבין זאת, גם לאחר קריאה שנייה או שלישית. הספר אינו מתיימר להיות מה שהוא, הוא ראי למציאות[ אולי אף מציאות נושכת]. אז מדוע אני ממליץ? והאם יש על מה להמליץ? ומה שונה הספר הזה מספרים רבים אחרים ומרגשים לא פחות? אז כמובן שהכתיבה,על סגנונה הייחודי, הקלילות, ההומור משובח. חריזה? אכן. לא מובן מאליו. [לפחות לא אצלנו קהל חובבי המד"ב]. התיאור של הדמויות, שנעשה בחן ובמתיקות עדינה בלי ניסיון להתאמץ. אלו רק תיקוני קוסמטיקה קלים. הספר הוא מערבולת רגשות עוצמתית, שכאב ואהבה הולכים בה יד ביד. רצון עז לסטור לדמות הראשית או לפחות לבנות עבורה מכונת זמן, לא כדי להצילה ממה שיגיע אלא כדי להצילה מעצמה. מהחיים שבנתה לעצמה והאופן בו היא משלימה עימם. - שקדתי בשנית למנוע מלתת רמזים על ההתחלה, האמצע והסוף של הספר. החלטתי להתמקד בדמות הראשית. Midnight not a sound from the pavement" Has the moon lost her memory? She is smiling alone In the lamplight, the withered leaves collect at my feet And the wind begins to moan Memory, All alone in the moonlight I can dream of the old days I was beautiful then I remember the time I knew what happiness was "Let the memory live again :-)

אני אפתח ואומר שהספר לא פשוט לקריאה לפחות לא ליצורים אמוציונליים, קונפורמיסטים וכאלו שמאמינים שאהבה היא חד חד ערכית. ולדעתי אף רצוי להרחיק בעלי לחץ דם נמוך. מתחת למעטה הקליל וגדוש ההומור המשובח מסתתר רגש עמוק ועוצמתי שמסרב להיכנע לתכתיבים. אנחנו למעשה מדברים על הדבר הכי טרוויאלי שקיים ולפעמים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ולא מייחסים לו חשיבות יומיומית עד שנופל דבר והוא צריך לקבל את מלוא תשומת הלב וזו הבריאות שלנו ועל ההשפעה הלא פחות עמוקה שהיא יוצרת על הסובבים אבל בעיקר על האדם שנאלץ להתמודד. ההתמודדות היא תמיד לבד, כמובן שישנה מעטפת אבל בסופו של יום אנו מוצאים את עצמנו דוממים בשקט שלנו. ריטה היוורת' צוטטה פעם כמי שאמרה לאחר צאת סרטה גילדה שגברים אהבו לשכב עם החלום אבל לא ממש אהבו לקום למה שהמתין להם בבוקר. בין אם זה נכון או בין אם לא, הגיבורה הראשית בספר היא סוג של גילדה. אין הרבה יומרות בספר, אנחנו מדברים על אנושיות ועל פרספקטיבה שמתגמדת ככל שהמציאות צוחקת לנו בפנים. אדם הוא יצור סתגלתן, הגיבורה שלנו במהות שלה היא תכתיב של חברה נחושה, רומסת, שיקרית,תשוקתית,מינית, מניפולטיבית על גבול החלחלה. אבל אלו מסכות ולא האדם עצמו. היא ההפך הגמור מאותה תבנית של גיבורה שהיינו מייחלים להכיר או שהטמיעו בנו מילדות. טרנספורמצית הטלאות[ יסלחו לי המתמטיקאים למינהם] שהיא עוברת מפרק לפרק, אולי אפילו יותר נכון לומר מדף לדף היא זו שראויה בעיניי להערצה. היא זו שנוסכת בנו את הדמות שאנו רוצים להזדהות איתה ולהבין אותה. אדם נולד לעולם ומחליט אילו עקרונות עליו לאמץ ואילו לדחוק הצידה. האם האמונה באהבה מתחילה בהשלמה שגוף הוא רק תשוקה ואילו מקור העוצמה טמון הוא ברגש או שמא זה הפוך? האם לכאב סף כאב או שמא זו אחיזת עיניים למה שמתחולל עמוק בנו? אני מניח שנתקשה להבין זאת, גם לאחר קריאה שנייה או שלישית. הספר אינו מתיימר להיות מה שהוא, הוא ראי למציאות[ אולי אף מציאות נושכת]. אז מדוע אני ממליץ? והאם יש על מה להמליץ? ומה שונה הספר הזה מספרים רבים אחרים ומרגשים לא פחות? אז כמובן שהכתיבה,על סגנונה הייחודי, הקלילות, ההומור משובח. חריזה? אכן. לא מובן מאליו. [לפחות לא אצלנו קהל חובבי המד"ב]. התיאור של הדמויות, שנעשה בחן ובמתיקות עדינה בלי ניסיון להתאמץ. אלו רק תיקוני קוסמטיקה קלים. הספר הוא מערבולת רגשות עוצמתית, שכאב ואהבה הולכים בה יד ביד. רצון עז לסטור לדמות הראשית או לפחות לבנות עבורה מכונת זמן, לא כדי להצילה ממה שיגיע אלא כדי להצילה מעצמה. מהחיים שבנתה לעצמה והאופן בו היא משלימה עימם. - שקדתי בשנית למנוע מלתת רמזים על ההתחלה, האמצע והסוף של הספר. החלטתי להתמקד בדמות הראשית. Midnight not a sound from the pavement" Has the moon lost her memory? She is smiling alone In the lamplight, the withered leaves collect at my feet And the wind begins to moan Memory, All alone in the moonlight I can dream of the old days I was beautiful then I remember the time I knew what happiness was "Let the memory live again :-)