“הספר הישן "יאנוש קורצ'אק" בכריכת כיס, בהוצאת "תרמיל" הצבאית שאינני יודע אפילו אם עדיין קיימת, נפל לידי, כרגיל אצלי במקרה. הוא נכתב ע"י מורה ומחנך אלמוני יחסית; ירחמיאל ויינגרטן, שעבד במחיצתו במשך מספר שנים, בשנות העשרים של המאה הקודמת. הספר נותן לנו מבט מרתק בעיניי, על אותו מחנך דגול שהיה גם סופר מחונן. בעיניי זהו ספר מאוד מעניין כי הוא מהווה מעין עדות ממקור ראשון על תכונותיו ואופיו של קורצ'אק.
למרות שידעתי כמובן על קורצ'אק גם קודם לכן ואף ביקרתי בבניין בית היתומים ההיסטורי בוורשה שבו פעל, חידש לי הספר בעניינים רבים; למשל שקורצ'אק היה בעצם יהודי מתבולל. שפתו העיקרית הייתה פולנית והוא כמעט של שלא ידע יידיש ובוודאי שלא ידע עברית. ההתקרבות שלו ליהדות ולציונות אירעה רק כשכבר היה אדם מבוגר שפרקי חיים היו כבר מאחריו... היא החלה בשנות העשרים של המאה הקודמת ובוודאי שבשנות השלושים...
עניינו אותי מאוד שני ביקוריו של קורצ'ק בארץ ישראל בשנים 1934 ו-1936 בהן שהה בקיבוץ עין חרוד. מסתבר שהוא נתן שם אז סדרה של הרצאות על חינוך, שהשפיעו מאוד על החינוך בעין חרוד ובכלל בחינוך הקיבוצי. אי אפשר במצע קצר זה,להיכנס כאן לתורת החינוך שלו, אבל נדמה לי שעניין "זכויות הילד" ו"חברת הילדים" שיש לה מוסדות משלה, השפיעו מאוד על החינוך הקיבוצי. באופן אישי, במקרה למדתי בבית ספר בת"א, שהיה שייך בעבר ל"זרם העובדים" בחינוך. רק עכשיו אני מקשר את העובדה ששיטת החינוך בבית הספר יוצא-הדופן שבו למדתי;א.ד.גורדון, שקראו לו פעם "בית חינוך בצפון", הושפעה רבות בעקיפין כמובן מתורת קורצ'אק ומהחינוך הקיבוצי!... ווינגרטן המחבר מקדיש גם פרק לתקופת השואה שאותה הוא לא חווה ישירות. הוא גבה עדויות מניצולים שחיו אז בוורשה והכירו את קורצ'ק ואת סטפה וילצ'נסקה עוזרתו הנאמנה. מסתבר שקורצ'ק שאף עוד לפני המלחמה "בעתיד", להעביר את בית היתומים שלו לארץ ישראל. לעתים אני מהרהר כמה זה היה יכול להיות נפלא אם האיש הדגול והאציל הזה היה זוכה לעשות זאת! ולחיות את שנותיו האחרונות כאן בארץ עם "ילדיו"...ללא הסוף הטראגי שכולנו מכירים...”