כשהכאבים חזקים מנשוא, ללי לוחצת על משאבת משכך הכאבים שלה וממתינה להקלה. היא בוהה במסך הטלוויזיה המקרין פרק מסדרת הטלוויזיה הנושנה "רודה". הסיטקום האמריקאי מתערבב עם משככי הכאבים, וללי שוקעת לתוך הזיה מענגת ---
ללי מוצאת עצמה בדירה עירונית קטנה שנראה כאילו הזמן בה קפא אי-שם בשנות השבעים. פעמון הכניסה מצלצל ללא הרף. "שנייה. אני באה, רגע!" ללי קוראת וממהרת לפתוח את הדלת.
גאולה ניצבת בפתח, עמוסה בסלים, שערה מנופח בתסרוקת מיושנת והיא לובשת שמלה שללי זוכרת עוד מימי ילדותה. גאולה מסתערת אל תוך הדירה ומתחילה לפרוק את תכולת הסלים על שולחן המטבח.
"למה את לא עונה מיד?" דורשת גאולה לדעת, "ולמה את נראית כל כך פרועה ומרושלת?"
"אימא, תעשי לי טובה, דברי חלש," אומרת ללי ונדמה לה שהיא שומעת צחוקים מוקלטים ברקע...
"מה 'דברי חלש'? גם ככה אני בקושי נושמת עם כל הלחות הזאת באוויר," מתלוננת גאולה, "אפילו לא שאלת אותי איך אני מרגישה."
"אז איך את מרגישה?"
"מה אני אגיד לך. כואב לי הראש ואני מפתחת איזו אלרגיה, וגם הרגליים כבר לא מה שהיו פעם."
"אז הכול בסדר, אני מבינה." שוב הצחוקים המוקלטים נשמעים ברקע, וללי מסתובבת לכל עבר, מנסה לחפש את מקור הרעש. נדמה שהצחוקים כלל לא מטרידים את גאולה...
"אני לא יכולה להתלונן. אבל מה קורה איתך?" גאולה מרחרחת את בגדיה של ללי. "מה זה הריח הזה? את... ללי, את בג'ט-לג?"
"איזה ג'ט-לג, לא טסתי לשומקום, על מה את מדברת?"
"אני מדברת על הריח של האלכוהול שנודף ממך, על זה אני מדברת."
"הנגאובר, לא ג'ט-לג. את מתכוונת להנגאובר."
"הנגאובר, שמנגאובר. הלכו לך הכליות אז את רוצה להרוס גם את הכבד? ממתי התחלת לשתות?"
"מאתמול, נראה לי. אני לא ממש זוכרת..."
גאולה מתחילה להכניס את המצרכים שהביאה למקרר. ידיה מרפרפות על המצרכים שכבר נמצאים שם - עגבניות, אבוקדו, מנגו, מלון, גבינות קשות שמנות, בשר... "מה, מה אני רואה פה, ללי, את השתגעת?" גאולה זועקת, "לא, את פשוט ירדת מהפסים לגמרי. מה את מנסה לעשות, להתאבד באכילה?"
"כן, בטח, כי אני מפחדת לקפוץ ממגדל ופשוט לגמור עם זה, אז החלטתי לעשות את זה לאט אבל בטוח." כשצחוקי הרקע שוב מצלצלים באוזניה, ללי מנסה להבין מה בדיוק קורה פה - כל המאכלים האלה היו אסורים לפני הניתוח והיא הרי כבר אחריו, לא?!...
"בשביל מה אני יושבת ומבשלת לך בלי מלח וקונה לך דל-חלבון," ממשיכה גאולה במרץ, "למה את מכניסה הביתה אוכל שאסור לך?"
"כי אני מסרבת לחיות חיים חסרי טעם, זה למה. במה שנשאר לי מהחיים אני רוצה לאכול מה שבא לי, בסדר?"
"מה, הרמת ידיים? זהו? ויתרת? ככה חינכתי אותך? אם אמרו לך לא לאכול—" גאולה מתחילה להוציא את האוכל האסור מהמקרר.
"אימא, אני מבקשת. מה את עושה? באיזו זכות—"
"באיזו זכות? בזכות זה שבראתי אותך. אני מוציאה מפה את כל המאכלים האסורים כדי שלא תתפתי."
"אימא, כבר עברתי את גיל ארבעים, את לא יכולה להגיד לי מה להכניס לפה. וזה כולל אוכל, שתייה ואיברים למיניהם."
"תתביישי לך!" גאולה נראית מזועזעת, "תתביישי לך, זה מה שאני יכולה להגיד לך. אני נסחבת לפה בשני אוטובוסים—"
ללי מקיאה על נעליה של גאולה, והקהל המוקלט שואג מצחוק.
"איכס ללי!" גאולה מעווה את פרצופה אך מיד מתרככת, "ממי, מה יהיה איתך? בואי שבי, את רוצה כוס מים?"
"סליחה אימא, זה הג'ט-לג," צחוקי רקע, "אני—"
"שטויות, חכי שנייה, אני אביא לך מגבונים." גאולה יוצאת מהמטבח לכיוון חדר האמבטיה.
"לא זה בסדר, לא צריך," ללי נבהלת לרגע, "אל תלכי לשם. אימא, אל תלכי לשם! אימא, תקשיבי לי!"
גאולה חוזרת למטבח כשהיא צועדת אחורנית, בגבה לללי. מולה פוסע גבר זר, עירום כביום היוולדו.
"היי ללי, זה בסדר אם אני אשתמש במקלחת?" הוא שואל באנגלית עם מבטא הולנדי מובהק.
ללי מהנהנת ומצביעה לכיוון חדר האמבטיה. הגבר נעלם בכיוון שאליו הצביעה, וגאולה נותרת פעורת פה. "מי זה אמור להיות?" גאולה שואלת ברגע שהיא חוזרת לעשתונותיה.
"סתם מישהו שאת לא מכירה. נו תעזבי! אני בקושי מכירה..."
"השתגעת לגמרי? אלכוהול, גברים זרים, מה עוד את מתכננת במוח המטורף הזה שלך?"
"קעקועים, סמים, לא משהו רציני. תגידי," ללי שואלת בחשש, "את לא שומעת צחוקי רקע?"
באותו הרגע גבר זר נוסף, עירום אף הוא, יוצא מכיוון המרפסת ונכנס למטבח. הוא מוציא דג הרינג כבוש מהמקרר, אוחז בזנבו, מטה את ראשו אחורנית ומחליק את הדג לתוך פיו, על פי המנהג ההולנדי הידוע. הוא מחייך אל גאולה וחוזר חזרה לכיוון שממנו הגיע.
"עוד אחד?" גאולה מסמיקה עד שורשי שערותיה. "זה אותו אחד או שזה עוד גבר עירום?"
"לא בטוחה..." עונה ללי ומעסה את רקותיה, "בלי בגדים הם כולם נראים אותו דבר."
"מילא עירום," אומרת גאולה, "אבל לא נימול?"
"אני רואה שהיה לך זמן לבחון אותו."
"לא צריך לבחון, מיד רואים ש... רגע, הוא ישן במרפסת? על המזרן של סבתא שלך? זה מזרן מיוחד—"
"מזרן מיוחד מקום המדינה. עם נוצות אווז. אין עוד מזרן כזה בכוווווול הארץ. שמענו כבר, שמענו."
"יופי ללי," נאנחת גאולה. "שומעת קולות צחוק, מביאה הביתה גברים נוכריים... תמשיכי ככה. נראה כמה רחוק תגיעי."
"וכמה רחוק הגעתי בדרך שלך?" מתגרה ללי, "תגידי! נו! כמה רחוק הגעתי? הייתי נאמנה—"
"אני לא נכנסת בינך לבין יקיר, ובכלל, מה זה קשור עכשיו?"
"יותר מעשרים שנה הייתי נאמנה ליקיר, ומה יצא לי מזה? מה יצא לי מזה שעשיתי מה שצריך כל החיים שלי?"
"אוי אלוהים..." גאולה מניחה את ידיה באזור הלב שלה.
"שלמדתי כמו שצריך ועבדתי כמו שצריך ולא עישנתי ולא שתיתי ולא לקחתי סמים ולא הזדיינתי—"
"תשמרי על הפה שלך!"
"ולא אכלתי מה שאסור ולא חוויתי ולא חייתי ולא—"
"גם אני לא הזדיינתי ולא חוויתי!" קוטעת אותה גאולה. "בעל אחד היה לי שאהבתי, ואני כבר יותר מעשר שנים לבד. לבד!"
"אימא די, אין לי כוח לזה."
"ואפילו פעם אחת לא חשבתי לוותר, כי יש לי בשביל מה לחיות. יש לי בשביל מי לחיות וגם לך יש. את שומעת אותי?" גאולה מחטטת בתיקה עד שהיא מוצאת לבסוף את הממחטה שלה ומקנחת את אפה בקול רם. "את רוצה להרוג אותי, זה מה שאת רוצה," גאולה מתחילה לבכות.
"אל תבכי. אימא... אימא נו!" ללי כורכת את זרועותיה סביב כתפיה של גאולה. "אני מצטערת. סליחה, לא התכוונתי, אל תבכי לי עכשיו."
"אם אבא שלך היה חי והיה רואה מה את מעוללת לעצמך, הוא היה מת!"
"טוב, אל תבכי בבקשה, אני לא יכולה לסבול את זה. הנה, אני אוספת את כל האוכל שאסור לי לאכול ושמה בסלים שלך," ללי מתחילה למלא את סליה של גאולה במצרכים שונים. "תיקחי את זה הביתה, תיתני את זה למישהו, לא אכפת לי."
"בטח, למה לא. שיהיה לי מה לסחוב בדרך הביתה," שוב צחוקי רקע... "לא מספיק נגררתי לפה בשני—"
"מה אני אעשה איתך, אימא?" ללי מחייכת.
"תכיני לי קפה, תעשי לי טובה. בשני אוטובוסים אני נגררת לפה."
"נגמר לי הקפה..."
"אז מזל שהבאתי איתי. שניים סוכר וזוג נעליים."
"זוג נעליים?"
"כן נו," אומרת גאולה בקוצר רוח, "הרסת לי את הנעליים הכי טובות שלי עם הקיא שלך. ותגידי לגויים שלך שיתלבשו, גועל נפש..."