לא רק לילדים.
ספר חמוד מאוד :)

בסך הכל טוב, אבל אני אמשיך ואציין שליאת רוטנר כבר קצת חוזרת על עצמה.
חבל שמשולבים בספר המון שטחיות, אבל בתכל'ס זה לנוער, לא לחובבי שר הטבעות מהדורה א', אז למה אני מתלוננת?
אחלה ספר, באמת... דמויות שובות ועלילה כיפית, קצבית ואמיתית. מייצג את הישראלים יפה מאוד על כל שפת וחספוסם...
(גם אם מדי פעם נדהמתי איל מילים ישראליות אפשר לשלב בכתיבה)
הספר הראשון בסדרה היה הכי טוב!

הפסקאות הראשונות בביקורת עלולות להיות קשות לקריאה, ראו הוזהרתם.

*************

זה קרה לפני עשרים שנה, בבוקר יום קייץ נאה. המתנתי במכונית שלי ברמזור אדום. השמש זרחה אבל עוד לא קפחה. הציפורים ודאי צייצו, אבל אני לא שמעתי אותן, כי התבוננתי פנימה ולא החוצה: הייתי בדרך לבחינת התואר השני, מנסה להריץ בראש את כל השאלות האפשריות שחברי הוועדה עשויים לשאול אותי, מוודא שיש לי תשובות.

פתאום, מזוית עין שמאל, קלטתי מראה מוזר. מישהו הטיל בצד השני של הכביש בובת-אדם גדולה לחלל האוויר. "למה שמישהו יזרוק ככה בובה באמצע הכביש?", ניפק המוח שלי מחשבה טפשית. בעודי מסב את ראשי, נחתה הבובה על הכביש. מייד אחריה, ובסמוך אליה, נחת זוג-משקפיים. אחר-כך נחת לו ברכות גם עיתון, מנופף בכנפי דפיו. ורק אז הצליח מוחי לעכל. זו לא הייתה בובה, זה היה אדם.

שבריר-שנייה אחר-כך העניקה לי המציאות עוד מנה קשה לעיכול. האוטובוס, שפגע באדם והעיפו באויר, המשיך בנסיעתו ודרס את אחת מרגליו. גלגלים ימניים-קדמיים עלו, גלגלים ימניים-קדמיים ירדו. גלגלים ימניים-אחוריים עלו, גלגלים ימניים-אחוריים ירדו. רגלו התנפחה למימדים בל-יאומנו והפכה סגולה, ממש בן-רגע. חשתי אימה ומועקה גדולה, כמו שחש כמעט כל אדם, אני מניח, כאשר מתחוור לו באופן מוחשי כי האדם ואיבריו הינם חומר ככל חומר, בלי שום הנחות. אבל כל כמה שהשניות הקשות האלו שרטו במוחי תמונה שלא תשכח, מה שקרה בהמשך נחרט בי אפילו חזק יותר.

האוטובוס עצר מטרים ספורים אחר-כך. הנהג והנוסעים נותרו ספונים והמומים בתוכו. גם המכוניות בצד הכביש בו הייתי אני נותרו במקומן, כשנוסעיהן (ואני בכללם) קופאים במושביהם. האיש שכב מוטל קרוב לשפת המדרכה, מה שהותיר די מקום למכוניות להוסיף ולנסוע בצד השני של הכביש. והן נסעו. שניות ארוכות חלפו להן מכוניות על פניו ולא עצרו. שניות ארוכות עמדו מכוניות בצד הכביש שלי ונוסעיהן נציבי מלח. שניות ארוכות נותר האוטובוס בדלתיים סגורות. אני לא יודע כמה שניות חלפו כך, כי כאשר המציאות מהממת אותך ברצף מהיר של אירועים קשים זרימתו של הזמן משתנה. אולי היו אלו חמש שניות, ואולי שלושים. דומה היה שאיש אינו מעז לסטות ממסלולו – היושבים יושבים, העומדים עומדים והנוסעים נוסעים – שמא איזושהי התייחסות לאסון תכניס אותו סופית לגדר המציאות. אולי, אם כולנו נכחיש בחדלון-תגובה את מה שראינו, יתברר כי היה זה רק חלום רע. כתום הפרק הסוריאליסטי הזה, נעצר אופנוען לצד האיש, השליך את אופנועו הצידה והחל לבצע החייאה. או-אז, החלה גם התנועה בצד שלי לנוע. מישהו לקח אחריות, איש-איש לענייניו.