ההתחלה של הספר השלוש משפטים הראשונים - זו התחלת הספר הכי טובה שאיי פעם קראתי. (לפי דעתי ולדעת חברות שלי). הפתיחה של הספר השני יותר מאכזבת XD. בכל מקרה, התיאורים בספר לא מוגזמים וכל המסתורין הזה פשוט מותח אותך כל הספר ככה שאי אפשר להפסיק לקרוא. אני אהבתי ורצתי ישר לקרוא את הספר השני בסידרה. שדרך אגב היה פחות טוב מהספר הראשון (לא בהמון) וכרגע אני מחכה בלחץ לספר השלישי (שעוד לא יצא). בתחילת הספר פחדתי שוויולה לא יודעת לדבר, או שהיא תדבק ותמות מהחיידק. אבל הספר חושף אותך לאט לאט לאמת. וזה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש. ועכשיו - אהרון. (אני מזדעזעת). דמות מלחיצה במיוחד שגם כשאין לו אף ורואים לו בחלק מהפנים את הגולגולת הוא פשוט לא מסכים למות ולהפסיק לרדוף את טוד. פשוט שונאת אותו! הבן אדם לא מסכים למות! חוץ מאהרון הספר היה מושלם ואני ממליצה לכם לקרוא. תהנו 3>

ספר מעניין זה כן, מותח זה כן, מרגש זה כן, הורס את הסדרה גם כן כן. הסוף מפתיע מאוד, בכללי זה היה יכול להיות ספר טרגדיה יפה מאוד אבל... הסוף הטרגדי כתוב לא הכי טוב וזה הורס ה כ ל.... אחריי שהשלמתי שהסדרה שכל כך נדבקתי אליה נהסה כליל, הלכתי לטייל בסטימצקי ולהפתעתי גילתי שוורוניקה החליטה - שאם היא כבר הורסת את הסדרה- היא תהרוס אותה עד הסוף... את כל המתים היא הקימה לתחייה, חזרה לתחילת הסיפור כשטריס/ביאטריס רק הגיעה לאומץ לב- אבל הפעם. תקלטו את המקוריות- מנקודת המבט של פור -,- אהבתי את 2 הספרים הראשונים ויותר מחצי מהספר השלישי. אבל כל השאר, פשוט הרס. הכל.

כשהייתי קטנה וראיתי את הסרטים אף פעם לא התחברתי אליהם, אבל לפני חודש בערך חברות שלי המליצו על הסדרה והחלטתי לנסות. הספר הראשון השני והשלישי מסקרנים ומותחים, מצחיקים ומרגשים. אבל עם כל ספר חדש (הבא בסדרה), הסיפורים משתפרים והכל נהיה מעניין מותח יותר וב2 הספריםה אחרונים אפילו עצוב וסוחט דמעות. אני ממליצה בחום על הסדרה, בחיים לא חשבתי שאני אתחבר בצורה כזאת לספר פנטזיה.

אם לומר את האמת, אני מפחדת לכתוב ביקורת על הספר הזה. אני מפחדת להרוס אותו, אבל בכל זאת- אני אשתדל לעשות את המיטב. ''מה הטעם במילים?'' אמרה ליזל, ילדה אשר איבדה את אחיה, הופרדה מאמה- ונשלחה למשפחה מאמצת בזמן מלחמת העולם השנייה. האנס הוברמן ורוזה הוברמן הם הוריה המאמצים של ליזל, הם גרים ברחוב הימל בעיירה הקטנה מולכינג שבשולי מינכן. בתחילה, ליזל לא מוכנה להכיר בעובדה שהיא עברה לגור במקום אחר עם הורים אחרים, היא לא בוטחת באיש והיא סגורה בתוך עצמה-מתקשה להסתגל למצב החדש. אומנם למרות אי הבבנה והחשש ליזל לומדת לאהוב את הוריה המאמצים. את האנס הוברמן- אדם טוב לב, עדין ומתחשב- אשר ישב על ידה בכל הלילות בהם הסיוטים פקדו את חלומותיה, ניגן באקורדיון ולימד אותה לקרוא. ואף את רוזה הוברמן- אישה עצבנית וגסת רוח, אשר מרבה לקלל את כולם, כולל האנס וליזל. אומנם גם היא, לא הייתה האדם הכי מאושר עליי אדמות לקראת בואה של ליזל, הרי כסף לא היה המשאב הכי שכיח בביתם- וליזל הייתה עוד פה שצריך להאכיל, וגוף שצריך לרחוץ. אך גם היא, תחת מעטה עצבני ומתלהם- הייתה אישה רגישה אשר אהבה את ליזל בכל ליבה. במהלך הסיפור- ליזל מתחברת עם רודי (הוו רודי♥), בן השכנים של משפחת הוברמן- חברה הטוב ביותר, אשר מתאהב בה ומצהיר זאת ללא בושה. היא מכירה את מקס ונדבורג, יהודי צעיר שמתחבא מפני הנאצים חסרי הרחמים. היא גונבת ספרים. אבל לא ליזל היא זו שמספרת את סיפורה. לא, מספר הסיפור הוא לא אחר מאשר המוות. המוות מצא את יומנה של ליזל, אחרי שפגש בה כשלוש פעמים לפני כן במהלך חייה, הוא קרא את סיפורה ובחר לספר אותו, בתוספת הערות ותובנות מיוחדות משלו. --- ספר מדהים, מסופר מנקודת מבט חדשה ומקורית- ומלא משפטים וקטעים מעוררי מחשבה. לא רציתי לסיים את הספר הזה, דחיתי את הקץ עד כמה שיכולתי- השתדלתי לקרוא מעט בכל פעם, לא רציתי שהספר הזה ייגמר מהר מדיי. אבל הוא נגמר בכל זאת. באחד העמודים ליזל כתבה: ''שנאתי את המילים ואהבתי אותן, ואני מקווה שעשיתי אותן כמו שצריך'', אני אהבתי את הספר הזה, ושנאתי להחזיר אותו למדף בספרייה, ואני מקווה שביקרתי אותו כראוי. כדאי לכם לקרוא, חבל להפסיד (: --- ''הם היו צרפתיים, הם היו יהודיים, והם היו אתם'' ~מפי המוות~

אם לומר את האמת, אני מפחדת לכתוב ביקורת על הספר הזה. אני מפחדת להרוס אותו, אבל בכל זאת- אני אשתדל לעשות את המיטב. ''מה הטעם במילים?'' אמרה ליזל, ילדה אשר איבדה את אחיה, הופרדה מאמה- ונשלחה למשפחה מאמצת בזמן מלחמת העולם השנייה. האנס הוברמן ורוזה הוברמן הם הוריה המאמצים של ליזל, הם גרים ברחוב הימל בעיירה הקטנה מולכינג שבשולי מינכן. בתחילה, ליזל לא מוכנה להכיר בעובדה שהיא עברה לגור במקום אחר עם הורים אחרים, היא לא בוטחת באיש והיא סגורה בתוך עצמה-מתקשה להסתגל למצב החדש. אומנם למרות אי הבבנה והחשש ליזל לומדת לאהוב את הוריה המאמצים. את האנס הוברמן- אדם טוב לב, עדין ומתחשב- אשר ישב על ידה בכל הלילות בהם הסיוטים פקדו את חלומותיה, ניגן באקורדיון ולימד אותה לקרוא. ואף את רוזה הוברמן- אישה עצבנית וגסת רוח, אשר מרבה לקלל את כולם, כולל האנס וליזל. אומנם גם היא, לא הייתה האדם הכי מאושר עליי אדמות לקראת בואה של ליזל, הרי כסף לא היה המשאב הכי שכיח בביתם- וליזל הייתה עוד פה שצריך להאכיל, וגוף שצריך לרחוץ. אך גם היא, תחת מעטה עצבני ומתלהם- הייתה אישה רגישה אשר אהבה את ליזל בכל ליבה. במהלך הסיפור- ליזל מתחברת עם רודי (הוו רודי♥), בן השכנים של משפחת הוברמן- חברה הטוב ביותר, אשר מתאהב בה ומצהיר זאת ללא בושה. היא מכירה את מקס ונדבורג, יהודי צעיר שמתחבא מפני הנאצים חסרי הרחמים. היא גונבת ספרים. אבל לא ליזל היא זו שמספרת את סיפורה. לא, מספר הסיפור הוא לא אחר מאשר המוות. המוות מצא את יומנה של ליזל, אחרי שפגש בה כשלוש פעמים לפני כן במהלך חייה, הוא קרא את סיפורה ובחר לספר אותו, בתוספת הערות ותובנות מיוחדות משלו. --- ספר מדהים, מסופר מנקודת מבט חדשה ומקורית- ומלא משפטים וקטעים מעוררי מחשבה. לא רציתי לסיים את הספר הזה, דחיתי את הקץ עד כמה שיכולתי- השתדלתי לקרוא מעט בכל פעם, לא רציתי שהספר הזה ייגמר מהר מדיי. אבל הוא נגמר בכל זאת. באחד העמודים ליזל כתבה: ''שנאתי את המילים ואהבתי אותן, ואני מקווה שעשיתי אותן כמו שצריך'', אני אהבתי את הספר הזה, ושנאתי להחזיר אותו למדף בספרייה, ואני מקווה שביקרתי אותו כראוי. כדאי לכם לקרוא, חבל להפסיד (: --- ''הם היו צרפתיים, הם היו יהודיים, והם היו אתם'' ~מפי המוות~

שלוש בנות מאומצות, בית אחד וכסף שמתחיל אט אט להיגמר- נשמע קצת נדוש, לא? אני חייבת להודות שהספר הזה הפתיע אותי, קראתי את שאר הספרים של נואל (נעלי קולנוע ונעלי החלקה) וזה היה הספר שהכי 'התחברתי'[?] אליו. כשראיתי אותו בספרייה תמיד דילגתי עליו - בלט בכלל לא מעניין אותי ולמה שיעניין? אני גם בכלל לא אוהבת לרקוד, אבל באותם הימים שלא היה לי מה לקרוא והייתי נואשת החלטתי להשאיל את הספר ולהתחיל לקרוא. מסופר בו על שלוש אחיות מאומצות לכל אחת אישיות שונה לגמריי, בגלל המחסור בכסף האפוטרוסופית שלהם משכירה חדרים בבית שלהם אחת מאלה שהשכירו שם חדר היא מורה בבית ספר למחול ולאומנות והיא סידרה לשלושת הבנות פאולין (הגדולה ביותר), פטרובה (הבינונית) ופוזי (הכי קטנה) מקומות ללמוד שם. פאולין הכי אוהבת את שיעורי המשחק שם ופוזי הכי אוהבת את שיעורי הריקוד ושתיהן ממש מוכשרות בזה. אבל פטרובה שונאת כל רגע משם והיא אוהבת מטוסים/מכוניות ודברים כאלה- אבל היא נשארת שם כי בשבל מסוים אחרי שהן יעברו את גיל 12 הן יוכלו 'לעבוד' בהצגות ובמקומות כאלה כדי להרוויח כסף, והן ממש צריכות את זה. בספר מסופר על כל אחת מהבנות על קשיים שהן חוות, חוויות, סיפורים, חגים וכל מיני הבטחות קטנות שהן הבטיחות לעצמן שהן חייבות [לטענתן] להגשים. בקיצור- ממש אהבתי את הספר, אבל הסוף- הסוף קצת הרס. הוא לא טרגי, או נוראי כל כך. אבל נראה לי שנואל פשוט רצתה לעשות 'סוף טוב הכל טוב' בשני עמודים מסכנים - וגם, היה ברור שהיא רצתה שכל אלה שקוראים את הספר, יחשבו בינם לבין עצמם מי מהן (האחיות) הם רוצים להיות. והיא פשוט לא הכניסה את זה כמו שצריך לספר, זה גרם לי לצחוק כשסיימתי אותו. אבל מלבד העמודים האחרונים של הספר, שקצת הרסו לי את ההתרשמות הראשונית מהספר- אני ממליצה לכם לקרוא אותו ^^