****




נדמה לי שבחיי כולנו יש דברים שמאוד היינו רוצים לשנות, רק שאנחנו כבר לא מסוגלים. אולי פעם עוד יכולנו, אבל ההחלטות (או היעדרן) שעשינו בעבר מתוך עצלות, מתוך קוצר-ראיה, מתוך בורות, דחיינות או אפילו מתוך אופטימיות לגבי העתיד התגלו במהלך הזמן כהחלטות אומללות ושגויות מהיסוד. הלוואי שיכולנו לשנות, אבל הבטון כבר התגבש והתקשה סביבנו, לשוב לאחור אי אפשר, ולא נותר מה לעשות מלבד להשלים עם המחיר,

מי אתה, בן שפירו? לפי השם הפרובוקטיבי של הספר "11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה" דמיינתי שהסופר נראה כמו איזה מייק טייסון שנושך למוות את אוזניהם של השמאלנים. כבר דמיינתי לי את בן מציע לעורך את השם "11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולשלוח ת'זבל האלה עם אים אמא שלהם קיבינימאט" או משהו, ואת העורך מלטף את הגב המקועקע שלו ולוחש לו "בני חמוד, תרגיע".

ואז חיפשתי תמונות של בן שפירו ברשת. ומה

העט המשוטט הקרוי טוביה טננבום, אזרח אמריקאי, הוא יהודי המרבה לחבר ספרים בנושא ישראל, יהודים ועוד כהנה וכהנה נושאים. לא רק בארה"ב הוא מפרסם, אלא גם ב"די צייט" הגרמני, בדלי-התפוצה כמו ידיעות אחרונות והקוריירה דלה סרה, ובשיטוטיו בעולם הוא מציג עצמו כעיתונאי גרמני. הצגה זו, משום מה, גורמת לאנשים להיות נינוחים ולומר את האמת כולה, אך ורק אמת זו, גועלית ככל שתהיה מבחינתנו.
בספריו יוצא שוב ושוב שאנחנו א

אפריל 2002, סידני אוסטרליה. מבצע 'חומת מגן' בעיצומו. אני נמצא בטיול, אך בלי משים מוצא עצמי מרותק למסך הטלוויזיה. ג'ורג' בוש הבן קורא לישראל להוציא את הכוחות מיהודה ושומרון" Without delay" , מה שמצית וויכוח בתקשורת העולמית מה הייתה כוונתו – האם ללא דיחוי במובן של מיד או מיד בתום השלמת המשימה. מה שאני רואה ושומע קשה לעיכול. ב-CNN מצטיירת ישראל כשטן בהתגלמותו. סיפורים קורעי לב נשמעים מפיהם של כמה

טוביה טננבום הוא בן אדם חכם מאוד. איך אני יודע? טוב ששאלתם! על פי דברי התודה שרשם בפתיח לספרו:
"תודות חמות במיוחד שלוחות לחמותי..."
אני בטוח שתסכימו איתי שמדובר באדם נבון במיוחד :-)

להלן, כמה משמות הפרקים בספר:
- גרמנים לא הורגים אנשים. נקודה
- מוסלמים קווירים מתרועעים עם פוליטיקאים גרמנים
- אני מתפלל לאללה שיתן לי גרמניה בלונדינית
- הזהר! פליט קופץ מהאסלה שלך!
- דיימלר מלמדת פליט איך ל

****




אולי זה לא היה רעיון כזה טוב לקרוא את הספר הזה עכשיו. אם להתבטא בעדינות, הוא לא בדיוק ההרף האסקפיסטי מהמציאות שספרים מעניקים לעתים. הוא פוליטי בהגדרה, ויושב על המנעד הצר והמטושטש שנמתח בין ספרות עיון פוליטית לספרות מסע אנתרופולוגית ומשופעת באג'נדה.

הייתי סקרן לקרוא את "תפוס ת'יהודי". מקריאות דומות, בעיקר של פרסומים אחרים של טננבום, כבר היה לי מושג לא רע למה לצפות, ובכל זאת, ההתרש

* כולל הרבה ספוילרים *


אמנם אינני חובב גדול של הזמרת מדונה (או של מדונות באופן כללי), אבל כשקראתי את הספר הזה התנגנה לה מעצמה שורה מהשיר שלה: "A man can tell a thousand lies". על פי כמות האנשים בספר הזה שהשורה הזאת תתאים להם, היה אפשר לקרוא לספר "שקרים שכולם מספרים", כשמו של ספר אחר של טננבום.

טוביה טננבום, ישראלי לשעבר, בן למשפחה חרדית, מייסד התיאטרון היהודי של ניו-יורק וכתב של

כמו רבים, די התאהבתי במאריי לאור ההגנה הבלתי נלאית שלו על ישראל מאז שואת העוטף. מאריי הוא מהקולות הבולטים במחשבה השמרנית האירופאית, והספר הזה הוא אחד החשובים שנכתבו מהצד השמרני בדיון על ההגירה המואצת לאירופה.

מאריי תוקף את הנושא הזה מהמון זוויות. החל מנתונים, המשך בחוויות אישיות של המסתננים לאירופה, דרך דיון תרבותי ופילוסופי, תועלתני וכו' וכו'. הוא לא משאיר אבן בלתי הפוכה.
אבל הוא כן חוזר על

בימים טרופים אלה, חשתי צורך לעשות משהו מעט מוזר וקצת חסר הגיון, ולהודות לאדם שאין לו מושג מי אני, אך הוא עומד כבר שנים בחזית ההסברה הישראלית והיהודית ברחבי העולם, ללא מטרות רווח יש לציין, באמצעות רכישת לפחות ספר אחד פרי עטו; האיש הוא דאגלס מאריי, אותו סופר-עיתונאי-תיאורטיקן בריטי, בן למשפחה נוצרית סקוטית-אנגלית, אינטלקטואל חד עין וחד לשון, הכי לא הטייפ-קאסט שהיית מצפה למצוא על משבצת "המסבירן הלאומ