למה מגיע לי כל הטוב הזה? גם פנטזיה אורבנית, גם סיפור אהבה בלתי אפשרי וגם גיבורה יוצאת דופן?! כל הרכיבים לתבשיל מוצלח ביותר נמצאים בספר המיוחד והמוזר הזה ששורה עליו רוחה המבורכת והאניגמטית של התרבות היפנית ורוחותיה המוזרות, ואכן התבשיל משובח ביותר. פורטריית, סופרת עלומה שהחלה את דרכה בעולם הפאנפיקים העצום והמגוון(למי שלא מכיר, חפשו fanfic)יצאה לדרך חדשה והחלה לכתוב סיפרות מקורית משלה, למרות שגם פאנ

ספר יפהפה. פואטי. זורם וטבעי כמו ערבסקה או זלזלי גפן הנמתחים מעל סוכה. אל-חכוואתי, גיבור הספר, הוא מספר סיפורים, וככול מספרי הסיפורים הגדולים, החל בשחרזאדה ועד ימינו מטרתו היא לעכב את המוות, והוא עושה זאת בצורה יפיפיה ומושלמת עד הסוף הבלתי נמנע.

אי שם בפאתי וונקובר חיים שני קשישים, פליטים לשעבר מסוריה החרבה, אחד נוטה למות, והשני, אהובו, מנסה להקל את מכאוביו ולעכב מעט את המוות הקרב. מדי לילה הוא

#

די נדיר לקרוא ספר שבזמן הקריאה בו אתה מרגיש שיש עוד סיפור מאחורי המלים שאתה קורא. כאילו קראת בו-זמנית ספר ועוד ספר, שמספרים את הסיפור בדרכים שונות.

הסיפור הגלוי מסופר, לפעמים, על ידי ג'נוארי שהיא ילדה הגדלה ומתפתחת נגד עינינו, בסוף המאה ה-19. היא גדלה בביתו של אדם עשיר, אספן של חפצים נדירים, שהוא בערך האפוטרופס שלה. אביה הביולוגי של ג'נוארי הוא מין מחפש אוצרות (לאוספיו של האספן) סוג של ארכ

בזמן שהקלישאות מחייכות אלינו ומספרות לנו שהירידה היא לצורך עליה, שמכל לימון אפשר לסחוט לימונדה טעימה ושתמיד אפשר למצוא אור בקצה המנהרה, החיים צוחקים עלינו ומוכיחים לנו שרוב הירידות מסתיימות בצלילה (ללא מצנח), שמי שסוחטים ממנו את כל המיץ הוא דווקא הצוללן המסכן (ושום לימונדה מתוקה לא יוצאת מזה), ושהאור בקצה המנהרה מגיע ממשאית שועטת, נהוגה על ידי אלכוהוליסט בגמילה, שנכנע ליצריו האפלים ונטש את קבוצת ה

הבעיה הגדולה בספר הזה היא שכל מילה שאכתוב עליו תהרוס לקורא. זה לא שהוא מלא בתפניות אדירות שומטות-לסת, אלא שיש בו מן קסם יחודי כזה, ואני חוששת שאם אפרט עליו יותר מידי הוא יחוּלל.
יכולתי לנסות לתמצת את העלילה או לפחות את ראשיתה, אבל התקציר עושה זאת טוב ממני, וכל מילה שאוסיף עלולה לקלקל את החוויה שבין דפי הספר.
יכולתי לומר שהוא הזכיר לי ספרים אחרים אבל התעלה עליהם פי כמה, אלא שעצם ההשוואה יכולה ל

ספר זה, שפורסם ב-1950, מתחרה אצלי בתודעה בשני ספרי גנ(נ)ים אחרים: גינת בר של מאיר שלו ולהיות שם של יז'י קושינסקי. תחרות קשה, בעיקר אם ניקח בחשבון את יכולת הכתיבה של השניים ובעיקר מאיר שלו.
זיכרונותיו של גנן אנגלי עוסק באחד ברט פּינגאר, הגנן הראשי באחוזתה של הגב' צ'רטרס. לא תמיד הוא היה הגנן הראשי. בתחילה הוא היה רק ילד מזדנב, כלל לא ברור מי הוריו, שגדל בכפר בו היתה האחוזה. ברט הצעיר רצה מאוד לעב

מה עובר לכם בראש כשאתם שומעים את המילה ״מכשפה״? בטח אישה זקנה עם קמטים, מכוערת ומפחידה, ולראשה כובע שחור מחודד, רוכבת על מטאטא וצורחת בשמי הלילה צרחות מקפיאות דם - נכון?

ובכן, פעם, מזמן, אי שם בזמנים עברו, במאה ה-15 (או משהו סביב זה), המכשפות אכן היו נשים עם מטאטא וכובע שחור מחודד. אלא שהמטאטא לא שימש לרכיבה, אלא לניקיון הבית. והכובע המחודד לא שומש לחבישה, אלא לרקימה. והן רוצות לצעוק בקולי קולו

מיד כשסיימתי את קריאת הספר המקסים הזה (כמובן אחרי שעברתי על רשימת התודות) פתחתי את הספר בעמוד הראשון והתחלתי לקרוא אותו מהתחלה.

ואז, אינספור הרמזים המתוחכמים, שבקריאה ראשונה היו סתם פרטים שוליים, הפכו להיות העקבות ששתלה ג'ואנה קאנון לפיענוח התעלומה.

לינדה בת ארבעים ושלוש, מתלבשת כמו בת שישים ושלוש ומתנהגת כמו בת שבעים ושלוש. חייה רצופים ניקיונות ושאיבת אבק והכנת ארוחות בוקר וערב לבעלה האיד

את השפעה קראתי האמת יותר מעשור בגיל 18 כשהייתי כמעט בסיום לימודי התיכוניים,הגרסה הזאת הייתה גרסה חדשה שאחרית הדבר הייתה מאת רונית מטלון ז''ל שכבר לא איתנו, כשנתקלתי בספר של השפעה בשנית היה לי קשה מאוד, לא להשוות בין הגרסאות ואין ספק שהגרסה עם אחרית הדבר של רונית מטלון הייתה יותר משמעותית, בגלל שהיא פירשה לי יותר את מהותו של הסיפור, בגרסה של התרגום של <mark>לי עברון</mark> היה לי חסר הפרשנות וגם מידע על הדמויות