ציורים כחיים

היו ימים שציירתי כשם שכתבתי, פרקים בודדים מחיי כיומן חיים בו ספרתי לעצמי דברים מפתיעים שחוותי, חלקם היו על אהבות, תשוקות ואכזבות, עליהם חשבתי עוד ימים רבים.

ציורי היו ספונטניים, ולא מוקפדים, אך הייתה בהם עוצמת ביטוי ראשונית שחשפה רגשות, אמתיים וטהורים, חלקם סמויים ולא נהירים. עוד ימים רבים הייתי מביט בציורי העילגים, בקווים המסורבלים ובצבעים הלא משתלבים, וסיפרתי לעצמי את סיפוריי

לא מוצאים אצלנו הרבה ספרים מתורגמים מצרפתית. אני יודעת שיש המון ספרות שם, אבל הצרפתית שלי לא מאפשרת קריאה רצינית. אז תרגמו את הספר הזה - וגם את "אלגנטיות של קיפוד"...
נמשכתי אל הספר הזה בשל שמו הגאוני. העדינות? נסיתם פעם להסביר מה זו עדינות? אני נסיתי. ונכשלתי. בא סופר וקורא כך לספרו. ברור שלא היה לי שום סכוי, והייתי חייבת לקרוא אותו.

הספר עוסק כאילו באהבה. נטלי מתאלמנת מבעלה, שהיה אהבת חייה,

כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות <mark>דויד פואנקינוס</mark>… או לפחות לכתוב כמוהו. זה הספר השלישי שלו שאני קוראת, וכמו שני הספרים הקודמים, גם הספר הזה סיפק את הסחורה שלמדתי לצפות לה מפואנקינוס – ספר שמהמילה הראשונה שלו ועד המילה האחרונה אני קוראת עם חיוך של עונג. אשרי הסופר שהסגנון שלו מהלך קסמים בצורה כזאת.

זהו סיפורה של נטלי, בחורה צעירה שפוגשת ברחוב באקראי את אהבת חייה, אבל האהבה הזאת נקטעת באיבה לאחר שבעלה

בזמן שהקלישאות מחייכות אלינו ומספרות לנו שהירידה היא לצורך עליה, שמכל לימון אפשר לסחוט לימונדה טעימה ושתמיד אפשר למצוא אור בקצה המנהרה, החיים צוחקים עלינו ומוכיחים לנו שרוב הירידות מסתיימות בצלילה (ללא מצנח), שמי שסוחטים ממנו את כל המיץ הוא דווקא הצוללן המסכן (ושום לימונדה מתוקה לא יוצאת מזה), ושהאור בקצה המנהרה מגיע ממשאית שועטת, נהוגה על ידי אלכוהוליסט בגמילה, שנכנע ליצריו האפלים ונטש את קבוצת ה

הספר העדינות של <mark>דויד פואנקינוס</mark> הוא ספר שמתמקד בנטאלי גיבורת הרומן שנאלצת להתמודד כבר בתחילת נישואיה עם אובדן קשה. בעלה של נטאלי נהרג בתאונת דרכים, והיא מנסה למצוא את דרכה בעדינות שאופיינית לאישיותה בין ההריסות של חייה. בניגוד לעדינות שמאפיינת אותה החברה שמוצגת ברומן מוארת באור בקורתי שמתבטא בחוסר רגישות למצבה, ובסקרנות לגבי התנהלותה. המעסיק של נטאלי מוצג כמי שמבקש לנצל את מצבה העדין והשברירי לסי

בספר הזה גיליתי את <mark>דויד פואנקינוס</mark>. כתיבה נפלאה קולחת מחליקה בגרון.

בי"ט אדר תשע"ב, נפטר סבא ברוך שלי, והוא בן תשעים ואחת וחודש. מותו בא לי פתע, שכן בפעם האחרונה ראיתי אותו במיטתו בבית החולים, והוא ישן בשלווה. שלוש שעות אחר כך הודיעו לי, במסרון כתוב, על פטירתו מהעולם. אנשים ששיתפתי בצערי שמעו מה היה גילו, ושאלו "נו, אז מה רצית?". ואני לא רציתי כלום. רק שימשיך לחיות. ולעשות לי חביתות עתירות שומן ובצל, ולהראות לי איך המחשבון יודע להכפיל מספרים ארבע ספרתיים זה בזה בצ

"הייתי כל הדמויות ביצירה שלי.
למדתי ללכת בכל הדרכים.
וכך נעשיתי אני עצמי."

שרלוטה סלומון הייתה ציירת אשר חיה בברלין בתקופת מלחמת העולם השנייה. הספר מספר את סיפורה האישי מילדות ועד הסוף הכואב. שרלוטה איבדה את אימה בגיל צעיר, אביה היה רופא שפעל כפי שהרפואה ציוותה עליו גם בחייו האישיים והיה מנוטרל רגש. במהלך חייה חיפשה שרלוטה את המשמעות שבתוכה, משהו להיאחז בו, לדעת שהנה, היא כאן. להרגיש.
בגיל ה

חייה של האמנית שרלוטה סלומון לא היו סוגים בשושנים.
הרבה לפני שנגזר עליה להירצח באושוויץ, למדה כאבי בדידות וייאוש.
היא נולדה בגרמניה לאב רופא ואם אחות, משפחה אמידה אמנם אך אפופת ענן כבד של דיכאון ורצון לפרוש מהחיים בגיל שבו העלומים עדיין מבעבעים כתבשיל ריחני בסיר.
אמה התאבדה בעקבות געגועים לאחותה ומאוחר יותר אף סבתה, אם אמה שלחה יד בנפשה.
בריאתה של סלומון הייתה שזורה בחוטים בלתי נראים של כיליון